עבודת לוי קי

דנולד מן הטמאה הרי זה ודאי מן טמאה ואין לך סימן גדול מזה (ואף כי זה צ"ע גדול מכמה דוכתי בש"ס ואכ"מ בזה) אבל ולד הקדש דלאו מחמת המין אסור וגם אין שייך לאסור מחמת יוצא כמו צירן ורוטבן כיון דבא מש"ז סרוחה לכן יש לומר דשפיר מותר ולא דמי לביצה דביצה הוי יותר מחמצה מן הגוף מולד וצ"ע אולם בלאו הכי יש לומר דלא קשה מהא דחולין דחל איסור גיד על ולדות קדשים למד"א בהווייתן הן קדושין דאפילו אי אמרינן דגם גבי ולד הקדש נמי שייך יוצא אפ"ה לא הוי אלא מחמת ממון הקדש והוי בר פדיון וכיון דלא הוי איסור עצמי אלא משום ממון יש לומר דשפיר חל על זה איסור אחר והשתא א"ש קושית האור שמח על הלחם משנה שכתב על הרמב"ם דלכן נקט הרמב"ם הטעם דואת הבנים תקח לך אף דהש"ס נקט רישא דקרא שלח תשלח את האם משום דהרמב"ם דמיירי בקדשי בדק הבית וביצי תורים שפיר אסורין ולכן גם אפרוח הנולד ממנה אסור ועל זה הקשה האור שמח מהא דאמרינן בירושלמי דר"י ס"ל דאפרוח הנולד מביצת הקדש מותר וכתב דע"כ הירושלמי מיירי בקדשי בדק הבית דבקדשי מזבח לא הוי אמר רב כהנא דאסור דהא משנה מפורשת במעילה דחלב המוקדשין וביצי תורים לא נהנין ולא מועלים ע"ש ולפי דברינו דהירושלמי מיירי בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית לכו"ע אסור א"ש אולם כ"ז דוחק דלפ"ז אמאי פליגי באפרח הא מצי פליגי גם בביצה עצמה ונ"ל לומר באופן היותר פשוט לתרץ קושית האור שמח על הלח"מ והירושלמי מיירי אפילו בקדשי בדק הבית דהנה המפרשים הקשו על הא דתנן במעילה דחלב המוקדשין וביצי תורים לא נהנין ולא מועלין במד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה הקדיש חמורה מועלין בה ובחלבה ועוד תנן התם הקדיש אילן ואח"כ נתמלא פירות שדה ואח"כ נתמלאה עשבים מועלין בהם ואין מועלים במה שבתוכן רבי יוסי אומר הקדיש את השדה מועלין ואת האילן מועלין בה ובגידולה ע"ש והקשו המפרשים מ"ט בהקדיש אילן פליגי תנאי אי מועלים בגידולין וגבי הקדיש תרנגולת מועלין בביצתה לדברי הכל עיין בתוס' יו"ט במעילה וברש"ש שם. ונ"ל דיש לומר עפ"י מה שכתב הרשב"ם ב"ב דף ע"ט דטעמא דמד"א אין מעילה בגידולין הוי דס"ל דמשום גרמא דקגרים ליה קרקע הקדשו ליגדל אין לנו לעשותו הקדש ולכן ס"ל דאין הגידול הקדש כלל ולא כשיטת הרמב"ן שכתב דהטעם הוי מחמת קדושת פה דלא הוי קדושת פה אבל זה ודאי דקדשי ולפ"ז שפיר יש לומר דלכן פליגי גבי שדה ואילן אי מועלים בגידולים משום דלא הוי הקרקע אלא גרם בעלמא להגידולין אבל בביצת תרנגולת דמגופה אתי הוי שפיר יותר מגרם ולכן מועלין לכו"ע וגם דהא מצינו דהתורה ריבתה בקדשי מזבח דהולד שייך להקדש והא דאין מועלין הוי משום דלאו קדשי ד' דלא חזי להקרבה ולפ"ז יש לומר דהירושלמי סבר כמד"א אין מועלים בגידולין והיינו דסברי דכל היכי דלאו. מגופה דהקדש אתי אינו שייך להקדש אולם דפליגי אי אפרוח הנולד מביצה הוי כמו ולד וחלב דמגופה ממש אתי או דהוי כמו פירות שדה דלא חשיבי אלא גרמא ולכן מאן דאמר אסורה סבר דאפרוח הוי יותר מגוף מפירות שדה ומאן דאמר דמותרת סבר דאפרוח הוי כמו פירות שדה דלא הוי אלא גרמא ולכן מותר למד"א אין מעילה בגידולין וכן אח"כ ראיתי בספר מנחת ברוך להגאון מקריניק שכתב לפרש הירושלמי גם כן כדברינו דהוי דוקא למד"א אין, מעילה בגידולין והביא מהא דפסחים דף נ"ה דאנשי יריחו היו מתירין גמזיות של הקדש וכו' ושם בגמרא אמרינן מ"ט דאנשי יריחו אמרו אבותינו לא הקדישו אלא קורות ואנו נתיר גמזיות של הקדש ושל חרוב ושל שקמה ובגידולין הבאים לאחר מכאן עסקינן וסברי לה כמאן דאמר אין מעילה בגידולין מבואר דלמד"א אין מעילה בגידולין לא זכה הקדש כלל בגידולין והעיר מכאן על הרמב"ן ב"ב דסבר דלמד"א אין מעילה בגידולין היינו מעילה ליכא אבל זה ודאי דזכה הקדש בהן ע"ש בספר מנחת ברוך מה שהעיר שם עוד בענין זה ובזה תירץ שם הא דלא הביא הרמב"ם האי ירושלמי דאפרוח, והיינו דהרמב"ם פסק כמד"א מועלין בגידולין אבל הירושלמי הוי אליבא דמד"א אין מועלים בגידולין ולפ"ז א"ש קושית האור שמח על הלח"מ דהרמב"ם הא פסק בפ"ה מהלכות מעילה דמועלין בגידולין והיינו דסבר דאפילו בפירות שדה דאינה אלא גרם הקדש אפ"ה מועלין ולכן בזה לכו"ע מודים דמועלין באפרוח דכל עיקר הפלוגתא לא הוי אלא אליבא דמד"א אין מועלין בגידולין ושפיר שייך טעם הרמב"ם דאת הבנים תקח לך כיון דקדש האפרוח סימן כא. עוד בענין הנ"ל. עוד הקשה הלח"מ על הרמב"ם אמאי לא כתב בעוף קדשי מזבח שאינו חייב לשלחו דשמואל