עבודת לוי קט

קדושתה הוי קדושת קרבן היינו שעומד להקרבה היינו קדושת קרבן ואין בו כלל קדושת דמים יש לומר דאין היוצא קדוש דלא שייך לומר דיקדש היוצא כיון דכל עיקר הא דקדוש הוי קדושת קרבן ולכן לא שייך קידוש על היוצא כיון דאינו קרב על המזבח לא הוי קדשי ד' וגם בדעתו של מקדש לא היה אלא כל הראוי להקרבה אבל דבר שאינו ראוי להקרבה לא היה בדעתו ליקדש כלל והנה כל מה שבארנו לא שייך אלא דוקא בחלב וביצי תורים דשפיר אסורין מחמת יוצא מן ההקדש אבל באפרוח הנולד מבואר בתמורה דף ל"א דלא שייך לאסור מחמת יוצא אמנם נ"ל דהש"ס שם בתמורה דמבואר דאפרוח ביצת טריפה מותר נ"ל דלא שייך כ"ז אלא דוקא גבי ביצת טריפה דכיון דהתהוות האפרוח הוי מעפרא בעלמא ולכן אינו נאסר הולד וכ"ז לא שייך אלא לענין איסור כגון ולד טריפה אבל גבי הקדש בזה שפיר יש לומר דהאפרוח ג"כ הוי הקדש כיון דהוא שייך להקדש דלענין ממון הקדש לא איכפת לן בזה דבא מעפרא בעלמא ואפילו הש"ס דתמורה מודה דאפרוח הוי הקדש ועיין בב"מ קי"ח דאמרינן שתי גינות זו על גב זו והירק בינתים אמר ר' מאיר רואין מהיכן ירק זה חי והיינו דכיון דהירק חי מיניקת הקרקע שייך הירק לבעל הקרקע וכמו כן וכ"ש הוא דאפרוח שייך לבעל הביצה וא"כ בהקדש גם האפרוח שייך להקדש כמו שבארנו בביצי תורים. ועתה יש לפרש הירושלמי דערלה הנ"ל דמיירי בקדשי מזבח ומחלקותן הוי בזה דר"י דאמר ביצת הקדש שנעשה אפרוח דמותרת היינו דס"ל כמו שבארנו דבעוף שאין בו קדושת דמים כלל ואין בו אלא קדושת קרבן ואין בו קדושת דמים לכן י"ל דהיוצא מותר ואין בו קדושה כלל כמו שבארנו לעיל ולכן לר"י יש לומר דהא דתנן במעילה חלב המוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין שאני לא נהנין דחלב דהוי איסור דאורייתא משום יוצא כמו שבארנו אבל לא נהנין דביצי תורים לא הוי אלא מדרבנן כמו שבארנו דלא שייך איסור יוצא בעוף (וע"ש בתוס' שכתב ג"כ לפרש דחלב הוי איסור דאורייתא וביצי תורים לא הוי אלא מדרבנן) ורב כהנא דאמר אסורה סבר דאפילו בעוף שאין לה פדיון אפ"ה יש בה קדושת דמים דאטו אם יש חפץ. לאדם שאינו יכול למוכרו וליקח עבורו דמים לאו בר דמים הוא החפץ ולכן שפיר גם היוצא אסור כיון דשייך ג"כ קדושת דמים וכמו דבהדיוט כה"ג שייך היוצא לבעל הבהמה או העוף כמו כן גבי הקדש ג"כ שייך להקדש ואסורה ולכן גם האפרוח אסור ויש לומר דאף דאין לעוף פדיון עכ"פ הוי היוצא אסור כמו שבארנו דלא הוי כמו קדשים שמתו דיצאו מידי מעילה דבר תורה דהא הזריקה מתרת כמו שבארנו לעיל עפ"י התוס' בזבחים פ"ו וגם צ"ע אולי שייך פדיון ביוצא אפילו בעוף כיון דחלות הקדושה ביוצא הוי לאחר שפירש מן הגוף כמו שבארנו לעיל וצ"ע בזה והא דאמרינן שם בירושלמי אמר ר' זעירא לר"י הא ר"י אמר מותרת אף הוא פודה אותה בזמן זרעה פירש שאינו צריך לפדות האפרוח בשוויה אלא מדמי הביצה והיינו מדרבנן צריך ליתן להקדש כמבואר במעילה שם דביצי תורים לא נהנין אבל לרב כהנא צריך פדיון גמור והנה לפ"ז הא דפליגי בירושלמי באפרוח הוי רבותא דאפילו האפרוח ג"כ אסר רב כהנא וה"ה דשייך פלוגתויהו גם בביצה עצמה בלא נעשה אפרוח וי"ל דאיידי דאיירי שם הירושלמי בביצת ע"ז שנעשה אפרוח נקיט נמי גבי הקדש כה"ג. והנה לפי מה שבארנו דיוצא דהקדש אסור אי אמרינן דולד הוי ג"כ יוצא ע"כ הא דאמרינן בתמורה השוחט את החטאת ומצא בה בן ז' נאכלת לכל אדם ולכאורה אפילו אי אמרינן בהויתן הן קדושים אמאי אינו אסורה משום יוצא אולם יש לומר דמיירי לאחר פדיון וע"כ עלינו לומר כן לפי מה שכתבו התוס' (בזבחים קי"ב) דאפילו למד"א בהויתן הן קדושים עכ"פ במעי אמן ג"כ קדושים קדושת דמים וכן יש להעיר מהא דאמרינן בחולין (דף צ) דגיד הנשה נוהג במוקדשים למד"א ולדות קדשים בהווייתן הן קדושין ולא אמרינן דלא אתי איסור מוקדשים וחל על איסור גיד דאיסור גיד קדים ועיין זבחים קי"ד ולכאורה לפי דברינו הא אסורין משום דאתי מכח הקדש והו"ל כמו יוצא אולם יש לומר דלא שייך איסור יוצא על ולד לפי מה שכתב בספר עמודי אש להגאון מהרא"ש מאיישישאק עפ"י דברי הפמ"ג והחות דעת שהקשו למה בעינן ב"מ בכורות תרי קראי גבי יוצא חד לאסור פרה הבאה מגמל ואחד לאסור צירן ורוטבן וכתב דמהטמאים לא מרבינן אלא צירן ורוטבן שהן מתמצין מגוף ממש והן כמו עצמיות האיסור אבל ולד טמאה כיון דלאו מגופה ממש אלא מש"ז הסרוחה ה"א דמותר ולא שייך יוצא ואי כתב גמל גמל לפרה הנולד מן הגמל אז הוי דיוצא מן האיסור מותר והא דפרה הנולד מן הגמל אסורה הוי משום דכיון דכל עיקר איסור דטמאה אסורה תלוי בסימנים והיינו דכל עיקר איסור דבהמה טמאה אסורה הוי משום המין דכל המין שיש להם סימנים אלו אסורים ולכן כיון