עבודת לוי קח

והנה לכאורה יש להעיר על דברינו איך שייך לומר דיוצא דקדשי מזבח אסור משום דהוי ממון הקדש הא אינו בר פדיון משום דאינו בהעמדה והערכה דהוי כמו קדשים שמתו וא"כ לא שייך לאסור משום יוצא מהקדש אמנם נ"ל דביוצא לא שייך לומר דלבעיא העמדה והערכה דלא שייך העמדה והערכה משום דכל זמן שהיא מחוברת דהיינו שהיא בתוך הגוף אין לה קדושה בפני עצמה כלל ואימת חל עלה קדושה בפני עצמה לאחר שפירש מן הגוף ואז לאו בר העמדה והערכה דהוי כמו מקדיש עצים ואבנים דלא בעיא העמדה ועיין תוס' חולין (דף קל"ה) גבי הא דאמרינן שם ראשית הגז נוהג בחולין אבל לא במוקדשין משום דכתיב צאנך פרט להקדש ופריך הש"ס ל"ל למעט מצאנך הא אסור בגיזה וכו' ומוקמינן בקדשי בדק הבית והא בעיא העמדה והערכה ע"ש והקשו התוס' מה שייך העמדה והערכה בגיזה הא הוי כמו מקדיש עצים ואבנים וכתבו דכיון שהיה מתחלה מחובר בבהמה שהיא בת העמדה והערכה שפיר שייך העמדה והערכה ונ"ל דכ"ז שייך דוקא בגיזה אבל בחלב דכ"ז שהחלב בגוף הבהמה אין שם חלב עליו אלא דהוי כמו גוף הבהמה ממש כבשרה עיין בחולין (ק"ט) דמבואר דכחל. מותר ועיין שם קי"ב דממעטינן דחלב שחוטה אין שם חלב עליו אלא דלאחר שפירש חל עליו שם חלב ופנים חדשות באו לכאן ממילא לא דמי לגיזה דזה הגיזה כמו שהיא עתה היתה מחובר בבהמה אבל:

גבי חלב כ"ז שהיא בתוך הבהמה אין שם חלב עליה ולכן שפיר יש לומר דהוי כמו מקדיש עצים ואבנים. ולאו בר העמדה והערכה והוי שפיר בר פדיון ולכן שפיר הוי חלב המוקדשין וביצי תורים בר העמדה והערכה והנה כל דברינו הוי דוקא אי אמרינן דיש פדיון ליוצא מקדשי מזבח אבל אי אמרינן דיוצא לא הוי בר פדיון משום דלא שייך פדיון על אבר אחד אלא על בהמה עיין מהרש"א חולין קל"ה מ"ש שם א"כ לא שייך לאסור יוצא משום ממון הקדש כיון דלאו בני פדיון אולם כבר כתב הר"ש משנץ בפרשה בחוקתי דשייך פדיון לגידולי הקדש אף דלאו בר מעילה וה"ה נמי דשייך פדיון ליוצא. אולם לכאורה יש סתירה לדברינו מהא דאמרינן בירושלמי במעשר שני פרק ג' על מתני' דחמורה מועלין בה ובחלבה ופריך הירושלמי וחלב לאו כמתה ע"ש בירושלמי דמוקי שם הש"ס כמאן דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה מבואר בירושלמי דחלב בעיא העמדה והערכה (וכתבתי לעיל בסימן ט' דהוי בזה פלוגתא דש"ס דילן במעילה והירושלמי דהש"ס במעילה לא פריך הא דחלב לאו כמתה (ועיין באור שמח בפ"ה בהלכות מעילה) אולם בחלב קדשי מזבח י"ל כמו שכתבו התוס' בזבחים דף פ"ו דגרסינן מועלים בעצמות קדשי מזבח אפילו פרשו מחיים דוקא עד זריקה משום דהזריקה מתרת אותם וכמו כן יש לומר על יוצא מקדשי מזבח דמהני זריקה עלייהו ונפקע קדושתו ולכן לא הוי קדשים שמתו ויד"נ הגרדר"פ שליט"א מח"סס צמח דוד ומקדש דוד העירני כמו כן לישב מה שהקשו המפרשים בהא דאמרינן במ' מעילה י"ב המקיז דם לבהמת קדשים מועלים בהם וקשה הא זה הוי קדשים שמתו דיצאו מדי מעילה ותירץ ג"כ עפ"י דברי התוס' הנ"ל משום דהזריקה מתרת את הדם ולכן לא הוי קדשים שמתו כיון דשייך התר זריקה אולם הירושלמי דמעשר שני שם מקשה שפיר משום דמיירי בקדשי בדק הבית גבי חמורה מועלין בחלבה ולא שייך התר שחיטה ושפיר מקשה. דחלב הוי כמתה ע"ש. והנה כל מה שבארנו הוי דוקא גבי בהמה שייך לומר דיוצא אסור משום דהוי ממון הקדש אפילו בקדשי מזבח ובארנו דגם בקדשי מזבח יש שיווי לגבוה דהא הדמים לעולם הוי של הקדש דאם נעשה בעל מום ג"כ נפדה והדמים הוי להקדש כמו שבארנו לעיל (עיון סימן ט' מש"כ בארוכה) אבל בעוף דאין בה דמים להקדש דהא אינו בר פדיון וכל קדושתה לא הוי אלא קדושת קרבן מה שעומד להקרבה כמו שהוכחנו לעיל מהא דאמרינן במעילה גבי תורים שלא הגיע זמנם ובני יונה שעבר זמנם דלא נהנין ולא מועלים דמקשה הש"ס מ"ש ממחוסר זמן ומתרץ דמחוסר זמן שאני דבר פדיון הוא אבל בעוף דאין לעוף פדיון וכו' וכבר העיר הקרן אורה דהש"ס מקשה שיהא קדוש קדושת הגוף כמו מחוסר זמן דקדש קדושת הגוף כמו שכתבו התוס' (זבחים דף קי"ד) דמחוסר זמן קדוש קדושת הגוף ומאי שייכא הא דאין לעוף פדיון דזה אינו שייך אלא בקדושת דמים ולא בקדושת הגוף ובארנו שם דשפיר מתרץ הש"ס דבבהמה אף דאינה ראויה להקרבה אבל עכ"ז חל עליה קדושת הגוף בלא קדושת קרבן כמו שמצינו דחל קדושת הגוף על מקדיש נקבה לעולה והיינו דגופה קדש וקנוי למזבח שאין הדמים יוצא מידי מזבח לעולם שפיר במחוסר זמן דיש לה פדיון ואם מקדיש בהמה למזבח חל קדושה על הדמים ג"כ היינו דהדמים קדושים דהשיווי הוי למזבח לכן חל שפיר קדושה על היוצא מקדשי מזבח אבל בעוף דאינו קנוי למזבח כלל ואין בו קדושת דמים אלא דכל