עבודת לוי קב

בחולין שם דהוי אליבא דאמרי מערבא דזבחים דסברי דכל שסופו לטמא טומאה חמורה מהניא דלא:

בעינן הכשר מים אבל מגע שרץ בעינן ולכן שפיר משני כששימש מעשה עץ שימש ולכן בעינן הכשר משום דכיון דשימש מעשה עץ ממילא נפקע ההכשר דהא לא היה הכשר במציאות ולא הוי שום חלות כמו שבארנו והנה כאן גבי בשר הפורש מאבר מן החי דאמרינן דבעיא הכשר אף דקבלת הטומאה היה בשעה שהוא מחובר עדיין דמוקי הש"ס כר"מ דאמר מגע ביה"ס מטמאה ואז לא היה שייך לומר הא דשימש מעשה עץ כמו שכתבו התוס' הנ"ל דבעודו מחובר לא שייך שימש מעשה עץ וא"כ לאחר שפירש הבשר מן האבר עלינו לומר דמשום הא דשימש מעשה עץ יפקע גם הטומאה שקבלה בעודה מחובר אולם נ"ל דכיון דאמרינן דנפקע ההכשר משום דשימש מעשה עץ ממילא נפקע ג"כ הטומאה משום דכיון דאין אוכל מקבל טומאה אלא דוקא בהכשר א"כ אוכל שלא הוכשר הוי כנסרח והוי כעץ בעלמא כיון דבעינן דוקא בהכשר דנפקע הטומאה ממנו אמנם כ"ז הוי דוקא אי אמרינן דסופו לטמא טומאה חמורה מהניא דלא בעינן הכשר מים אבל הכשר שרץ שפיר בעינן והיינו דיש לומר דהנך סוגיות דנדה וזבחים פליגי ג"כ בזה דהש"ס דנדה דמבואר שם דלא בעינן לא הכשר שרץ ולא הכשר. מים והיינו דסבר דהטומאה קלה הוי מחמת הטומאה חמורה והיינו דכיון דחל שם אוכל על הטומאה חמורה מטמאה טומאת אוכלין ולא הוי שום קבלת טומאה לכן יש לומר דלא בעינן הכשר מים כיון דאינו ענין קבלת טומאה לכן לא בעינן הכשר מים אלא כיון שחישב עליו לאכילה מטמאה טומאת אוכלין מעצמה מחמת הטומאה חמורה. אולם הש"ס דזבחים דאמרי במערבא כיון דסברי דבעינן מגע שרץ שפיר יש לומר דבעינן גם הכשר מים על האוכל אלא דהסופו לטמא טומאה חמורה מהני שיהא כמו הוכשר ולכן שפיר כשנפקע ההכשר לאחר שפירש משום דמעשה עץ שימש נפקע גם הטומאה משום דהוי כמו שבטל שם אוכל מן האוכל והוי כעפרא בעלמא אבל הרמב"ם דפסק כהש"ס דנדה דלא בעינן לא הכשר מים ולא מגע שרץ והיינו דהטומאה קלה הוי מחמת טומאה חמורה ולא הוי כלל ענין קבלת טומאה יש לומר דלא בעינן כלל הכשר מים וחלות הטומאה הוי בלא הכשר דלא בעינן הכשר כלל וא"כ לא שייך לומר דיפקע הטומאה משום דמעשה עץ שימש דהטומאה אינו נפקע לאחר שחלה אלא דכל היכי דבעינן הכשר אז שייך לומר דכיון דבטל ההכשר ממילא בטלה שם אוכל לגמרי והוי כעפרא בעלמא ממילא בטלה הטומאה כגון בבשר הפורש מן אבר מן החי אע"ג דחלה הטומאה בעודו מחובר אבל כיון דחלות הטומאה היה מחמת קבלה שקבלה מן האבר לאחר שהוכשר מחמת דסופו לטמא טומאה חמורה אע"ג דלא היה הכשר במציאות דזה לא איכפת איזה הכשר אלא כיון דהאוכל בעיא הכשר ממילא לאחר שפירש דבטל ההכשר בטל גם הטומאה אבל כל היכי דלא בעינן מגע שרץ כיון דמטמאה בלא שום קבלת טומאה יש לומר דלא בעינן הכשר כלל ממילא לא נפקע הטומאה ושפיר פסק הרמב"ם דהחותך בשר מאבר מן החי מטמא משום דסופו לטמא טומאה חמורה ולא בעינן הכשר ומה שכתב הרמב"ם בלא הכשר היינו בלא הכשר מים ולא הכשר שרץ דהש"ס קרי גם מגע שרץ הכשר כמבואר בנדה נ"א מ"ש הכשר מים דלא בעיא הכשר שרץ נמי לא בעיא ע"ש ולא שייך שימש מעשה כמו שבארנו והש"ס דחולין הוי אליבא דאמרי מערבא כמו שבארנו וא"ש. סימן יט. ענין פרת חטאת:

הרמב"ם בפ"א מהלכות פרה אדומה כתב נשחטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת נשחטה על גב מערכתה אין לה פדיון עולמית וכתב הכ"מ וז"ל ויש לתמוה על מ"ש רבינו ואינה מכפרת דהא לא כתיב בה כפרה ואין לומר שטעמו' משום דחטאת קרייה רחמנא דהא חטאת ששחטה לשם חולין כשירה כמו שכתב בפרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין והנה כדי לישב קושיא זו נקדים מתחילה קושית התוס' בחולין י"א ובע"ז כ"ג שהקשו בהא דאשכחן גבי פרת חטאת שבכמה דברים אמרינן בה חטאת קרייה רחמנא ומש"ה יש בה פסולי חטאת כמו לענין טרפות בחולין שם ולענין רביעה ויוצא דופן (בע"ז כ"ג) ולענין מעילה (במנחות נ"א) וכן שחטה שלא לשמה פסולה כחטאת (ב"מ פרה פ"ד) ובכמה דברים אמרינן שאני פרה דקדשי בדק הבית היא (בשבועות י"א) גבי פדיון שנפדית בלא מום ולא בעי העמדה והערכה לר"ש (וביומא דף מ"ב) ששחיטתה אינה כשרה בזר לפי שאין בה חילוק עבדות ובתמורה (דף כ') אמרינן שאינה עושה תמורה ובבכורות כ"ה שמותרת בגיזה ועבודה מדאורייתא מטעם דקדשי בדק הבית היא ואמאי