עבודת לוי קא

אוכל מטמאה טומאת אוכלין משום דכיון דחל טומאת אוכלין בשעה שיש בה טומאה חמורה ולא הוו כלל ענין קבלת טומאה ואפילו אחר שפקעה הטומאה חמורה לא פקעה טומאת אוכלין מן הבשר משום דהטומאת אוכלין הוי חלות שחל טומאה על האוכלין ולא פקעה עד שיפסול מאכילת כלב וכ"ז הוי דוקא לפי הש"ס דנדה אבל הגמרא דזבחים דמבואר דצריכין הכשר טומאה ממקום אחר סבר דסופו לטמא טומאה חמורה לא מהני אלא דלא בעינן הכשר מים אבל מגע שרץ שפיר בעינן והיינו משום דסופו לטמא טומאה חמורה לא מהני אלא לשויא אוכל בלא הכשר אבל אינו ענין כלל לטומאה קלה דטומאה חמורה וקלה שני ענינים נפרדים הן ולכן שפיר יש לומר לפי זה דהש"ס דחולין הנ"ל דמוקמינן כר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה הוי דוקא. אליבא דאמרי במערבא דצריכין הכשר טומאה ממקום אחר דסופו לטמא טומאה חמורה לא מהני אלא דלא בעינן הכשר מים וא"כ הוה האי בשר הפורש מן האבר טמא מחמת נגיעה ולכן שפיר מקשה הש"ס דהוי טומאת בית הסתרים ובעינן לשנויה כר"מ אבל הרמב"ם דפסק כהש"ס דנדה (בפ"ג מהלכות אבות הטומאה) דנבלת עוף טהור לא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ והיינו משום דטומאה קלה לא הוי כלל קבלת טומאה אלא משום דבכל טומאה חמורה אם נעשה אוכל מטמאה נמי טומאת אוכלין מחמת הטומאה חמורה לכן לא שייך להקשות דהוי טומאת בית הסתרים דטומאת בית הסתרים לא שייך אלא בקבלת טומאה מחמת מגע וזה לא הוי כלל מגע טומאה ושפיר פסק הרמב"ם דהחותך כזית בשר מאבר מן החי דטמא אף דלא פסק כר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה וא"ש ג"כ קושית התוס' דמקשה למה לן לאוקמי כר"מ הא מבואר בנדה דכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעינן לא הכשר מים ולא הכשר שרץ ולפי דברינו יש לומר דהש"ס קאי לפי הא דאמרי מערבא דצריכין הכשר טומאה ממקום אחר אמנם עדיין תקשה על הרמב"ם הא בש"ס מבואר דלא שייך כאן כלל סופו לטמא טומאה חמורה משום דשימש מעשה עץ ולמה כתב הרמב"ם דמטמאה משום דסופו לטמא טומאה חמורה. ולישב קושיא זו נ"ל דהנה התוס' (בחולין ע"ג) כתבו גבי בשר הפורש מן האבר דמטמא טומאה חמורה בעודו מחובר ואפי"ה כשפירש בעיא אפילו הכשר מים משום דדוקא כל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעיא הכשר אבל תחילתו היה מטמא טומאה חמורה ואין עוד סופו מטמאה טומאה חמורה בעיא הכשר מים אבל בעודו במעשה עץ שימש ג"כ מטמאה בלא הכשר אלא מחובר לא בעיא הכשר ואע"ג דשימש מעשה עץ שימש כדאמרינן בהעור והרוטב דף קכ"ט דהא אמרינן בס"פ טבול יום דף ק"ה דפרה ופרים הנשרפים מטמאים אוכלין ומשקין מחמת שסופן לטמא טומאה חמורה ולא אמרינן שימש מעשה עץ שימש אע"ג דטומאה חמורה שלהן אינו מטעם. ראויות אוכל דאפילו העוסק בשריפת עור ועצמות מטמא בגדים וצריך לומר דטעמא דמעשה עץ שימש מהניא לכשפירש שאין סופו לטמא טומאה חמורה מבואר מדברי התוס' דבעודו מחובר אפילו דלאחר שפירש במעשה עץ שימש בעינן הכשר מים ולא אמרינן דיטמא בלא הכשר מים משום דהיה עליו הטומאה חמורה ולכאורה יש לעיין היאך יפקע ההכשר מהאוכל כיון דאמרינן דבעודו. מחובר לא היה צריך הכשר והרי הוא כאלו הוכשר מדוע יפקע ההכשר אח"כ לכן נ"ל דהא דאמרינן דבסופו לטמא טומאה חמורה לא בעינן הכשר מים משום דילפינן מהא דמה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה אף כל וכו' לאו דהוי כמו הכשר מים במציאות אלא כיון דכל עיקר הא דבעינן הכשר הוי כדי לשוויא אוכל כמו דאמרינן בש"ס חולין דף קי"ח הכשר גמר מלאכה ע"ש ולכן בסופו לטמא טומאה חמורה אמרינן דמשום חשיבות זו דמטמא טומאה חמורה הוי שם אוכל (לאחר שחישב לאכילה) בלא הכשר ולכן כ"ז לא מהני אלא דוקא בלא שימוש מעשה עץ דהיינו שהיה הטומאה מחמת עצמו אבל בדבר שמעשה עץ שימש היינו שלא היה הטומאה מחמת עצמו כגון אבר מן החי שהבשר אינו מטמאה מחמת עצמו אלא אגב אביו היינו האבר בזה לא שייך לומר דלאחר שפירש הבשר מן האבר יהא החשיבות זו עליו שלא יהא צריך הכשר מים ושפיר נפקע חשיבות זו של הכשר כיון דלא היה הכשר במציאות. ועתה נבוא לישב דברי הרמב"ם והוא דכל זה לא שייך אלא דוקא למד"א דסופו לטמא טומאה חמורה מהניא דלא בעיא הכשר מים אבל מגע שרץ בעינן אבל למד"א דסופו לטמא טומאה חמורה לא בעינן לא הכשר מים ולא מגע שרץ אלא דכיון דיש עליו טומאה חמורה אם חישב עליו לאכילה ונעשה אוכל מטמאה טומאת אוכלין שלא מחמת מגע אלא מחמת עצמו וכיון שחל על הבשר של אבר מן החי טומאת אוכלין נשאר עליו הטומאה אפילו אחר שפירש הבשר מן האבר דטומאה הוי ענין חלות שחל על האוכל שם טומאה ולכן אינו נפקע ולא דמי להוכשר משום חשיבות דסופו לטמאה טומאה חמורה שאינו שום חלות דנפקע שפיר לאחר שפירש והשתא א"ש דהש"ס,