עבודת לוי ק

בלא מגע שרץ ומשני ר' אלעזר דרמאי דנבלת עוף טהור מחיצתה בכל מקום פירוש דמטמאין בכל מקום והא דבעינן דוקא בית הבליעה של אדם זה הוי דין במגע היינו דבעינן מגע כזה שיהא בבית הבליעה אבל כיון דמטמא בכל מקום ואין לה מחיצות שפיר הוי עצם טומאה אבל פרים הנשרפים כיון דאין מטמאים אלא חוץ לחומת ירושלים מזה הכרח דלא הוי עצם טומאה ולכן בעינן שפיר מגע שרץ לטמא טומאת אוכלין וזהו פירוש הירושלמי. והנה לפי מה שבארנו יש לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות אבות הטומאה שכתב שם וז"ל אין נבלת העוף הטהור צריכה מחשבה לטמא טומאה זו החמורה אלא כיון שבלע ממנה כזית מכל מקום הרי זו מטמא בבית הבליעה חישב עליה לאכילה הרי זו מטמאה טומאת אוכלין והרי זו כאוכל ראשון לטומאה אף על פי שלא נגעה בה טומאה אחרת ואינה צריכה הכשר פרה אדומה ושעירים הנשרפין אינן כן אף על פי שהן מטמאין המתעסק בהן אם חישב עליהם לאכילה צריכין שתגע בהם הטומאה ואחר כך יטמאו טומאת אוכלין ועיין בכ"מ שהקשה על הרמב"ם למה מחלק בין פרים הנשרפין לנבלת עוף טהור דנבלת עוף טהור מטמאה טומאה קלה בלא מגע שרץ ובפרים הנשרפים בעינן דוקא מגע שרץ לטמא טומאת אוכלין ולפי מה שבארנו א"ש שיטת הרמב"ם דשיטת הרמב"ם מבואר להדיא בירושלמי דמחלק בין נבלת עוף לפרים הנשרפין דנבלת עוף אין לה מחיצות והוי עצם טומאה ולכן לא בעינן מגע שרץ אבל פרים הנשרפים דכיון דיש להם מחיצות ולא הוי עצם טומאה שפיר בעינן מגע שרץ ומבואר שיטת הרמב"ם בירושלמי וגם בש"ס ג"כ לא מצינו שחולק להדיא על הירושלמי דהש"ס דנדה דאמרינן מ"ש הכשר מים דלא בעי הכשר שרץ נמי לא בעי זה קאי שם גבי נבלת עוף טהור ולא בפרים הנשרפין ועיין בכ"מ מ"ש על הרמב"ם לחלק בין נבלת עוף טהור דהוי טומאת מגע לפרים הנשרפין דלא מטמאין אלא את המתעסקין ולפי מה שבארנו סוגית הירושלמי יש לכוון דבריו בירושלמי ועיין בשו"ת חכם צבי (סימן ק"ז) מה שכתב על הרמב"ם (ויש לי להעיר על דבריו ואכ"מ וכתבתי במ"א) אולם מה שכתב שם דגבי נכרי שאכל נבלת עוף טהור לא שייך טומאת בית הבליעה יש לעיין מהירושלמי הנ"ל דמשמע לכאורה דאפילו בכלב שלבש בגדים ואכל נבלת עוף טהור נמי נטמאו הבגדים ויש לומר דהחכס צבי יפרש דהש"ס אמר כ"ז בלשון [בתמיה ובאמת כלב שאכל נבלת עוף טהור לא נטמאו הבגדים ועיין במפרשי הירושלמי מ"ש בזה ועיין בשו"ת ברית אברהם חיו"ד (סימן כ"ד) שכתב דנבלת עוף טהור אין בנבלתה שום טומאה אפילו בבית הבליעה אלא שגזרת הכתוב על האוכל מנבלתה שיטמא, וזה היפך מדברינו הנ"ל אולם גם מהירושלמי משמע דלא כדבריו וגם הכ"מ על הרמב"ם כתב להדיא היפך מדבריו שכתב דנבלת עוף טהור הוי טומאת מגע וכן כתב בשם הרמב"ם בפירוש המשנה דסוף זבים והנה לפי דברינו אלו יש לישב דברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות טומאת אוכלין שכתב וז"ל החותך בשר מאבר מן החי של בהמה ואח"כ חישב עליו צריך הכשר חישב עליו ואח"כ חתכו אינו צריך הכשר מפני שמטמא טומאה חמורה כנבילה וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר ועיין בראב"ד שכתב א"א טעה בכל זה שאין סופו לטמא טומאה חמורה אף על פי שעל גב אביו היה מטמא כששימש מעשה עץ שומש ומה שאמרו חישב עליו ואחר כן חתכו מוקים לה בשהוכשרו בחיבורו עם האבר נטמא וכל זה אליבא דר"מ דאמר טומאת ביה"ס מטמאה כל זה מן הגמרא אבל הוא תפס כהתוספתא שמצא עכ"ל עיין סוגית הש"ס בחולין שם דף קכ"ט דאמרינן ת"ר החותך כזית בשר מאבר מן החי חתכו ואחר כך חישב עליו טהור חישב עליו ואחר כך חתכו טמא רב אסי לא בא לבי מדרשא אשכחיה לר' זירא אמר ליה מאי אמור רבנן בבי מדרשא א"ל מאי קשיא לך א"ל דקתני חישב ואח"כ חתכו טמא טומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים לא מטמא א"ל אף לדידי קשיא לי ושאילתיה לרבי אבא בר ממל ואמר לי הא מני ר"מ היא דאמר טומאת בית הסתרים מטמאה וכו' שני ליה בין טומאה דבעיא הכשר לטומאה דלא בעיא הכשר אמר רבא דילמא בשהוכשר וכו' למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו אמר ליה כששימש מעשה עץ שימש ע"ש בפירוש רש"י ותוס' שם והנה הקושיא שהקשה הראב"ד על הרמב"ם מהא דהש"ס מוקי כ"ז כר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מטמא אבל הרמב"ם דפסק דלא כר"מ אמאי מטמא בשר הפורש מאבר מן החי הא הוי טומאת בית הסתרים יש לישב לפי מה שבארנו דהש"ס דזבחים דאמרי מערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר היינו דבעינן הכשר שרץ ולא הכשר מים פליגי על הש"ס דנדה נ"א דמבואר שם דלא בעינן לא הכשר שרץ ולא הכשר מים וכמו שבארתי דפלוגתייהו הוי בזה דהש"ס דנדה דמבואר דלא בעינן לא הכשר שרץ ולא הכשר מים סבר דכל טומאה חמורה אם נעשה