עבודת הגרשוני צד

עליו עיירות ולהביא לו מקוננות אלא כגון אלו שאין יום המיתה גורם מניעת דברים אלו ואין בו איסור אם היו מוכנים ע"כ אם לא נעשה למת דברים אלו הוי העדר כבוד כי אין הכל יודעין למה אין למת זה ארון או תכריכי' או מקוננות אבל כשמת בי"ט ויתעסקו בו עממי' הכל יודעין הוא דלא מתעסקים בו ישראלי' היינו משום דאסור לישראלים להתעסק בו בי"ט ולא זילא ביה מילתא לכן אין להשהותו דאסור להלינו זה נראה לע"ד עיקר פלוגת' של הראב"ד ז"ל וחביריו וא"כ לפ"ד החולקים על הרא"בד גם בנ"ד שמניע' הלויי' שאין אשתו ובניו וחביריו רשאים ללוותו מחמת איסור על כן אין בזה העדר כבוד למת כי הכל יודעים שאסור וכיון שהרב ב"י בש"ע פסק כדעת החולקים על הרא"בד שאסור להלינו עד י"ט שני כדי שיתעסקו בו ישראל הה"נ בנ"ד אסור להלינו בשביל הלוייה ולקיים הקשר אשר נתקשרו החברוה כמו שבא בשאלה ומה גם שבודאי לא היה דעת המתקשרים בכיוצא בזה שיש בו צד איסור ועיין בתשוב' מהר"מ ז"ל מלובלין סי' ל"ד שכתב וז"ל ע"ד שאלתכם אשר שאלתם שנתקשרתם בקשר אמיץ להודות ולהלל בכל בוקר בתפילה בקנס כו' ועת' איזה יחיד מכם אינו מקיים התקשרותו בסבת שבימות החורף משכימים לב"ה קודם שיאיר היום שעדין לא הגיע זמן הנחת תפילין והוא מתנהג ע"פ הזוהר המזהיר שיצא אדם מביתו לב"ה לבוש בתפילין וציצית וכו' והשיב נראה לדמות כו' וא"כ בנ"ד נמי הדבר מוכיח שמה שהתקשרו עצמם כנ"ל למצוה התכוונו והיו סבורים שלא יבואו ע"י זה לשום מניעת מצוה אחרת כו' א"כ הוה ג"כ נדר בטעות לכן גם מן הקנס שקבלו עליהם פטור עכ"ל ונראה הה"נ בנ"ד ודאי לא היה דעת המתקשרים לקיים התקשרותם במקום שיש חשש איסור לינה וק"ל והנה מצאתי ראיתי בתשו' ר"ד ן' זמרא סי' ק"ז שנשאל על אחד מבני גדולים שמת בי"ט ראשון של פסח שחל בחמישי בשבת והמתינו עד הלילה שהוא י"ט שני ונתעסקו בו ישראל והוליכוהו לב"ה וציוה אביו את משרתיו שלא יקברוהו אלא עד דמדומי חמה הכנסת שבת כדי להצילו מדין חיבוט הקבר כו' ועתה צריך לדעת אם היה מותר להלינו אם נקרא זה לכבודו כו' והשיב בארוכה והביא מה שחכמי האמת החמירו הרבה ואמרו כי בהלינו את המת נכנסין בו כוחות הטומאה התאבי' להתלבש בגוף העשוי בצלם של מעלה כו' עוד יש טעם א' נכון מאד ע"ד סוד העיבור כו' ואפי' תימא שניצל ע"י כך מדין הקבר לא נקרא זה לכבודו אלא כגון להביא לו ארון ותכריכי' שהוא דבר של כבוד אבל ענין העונש לא נקרא כבוד כו'. כללא דמלתא שלעד"נ ונוטה שיפה עשו שקברו לאותו החכם בי"ט שני ולא הלינו אותו כי יש בהלינה חששות הרבה הן מצד הנסתר כמ"ש בתשובת ר' דוד ן' זמרא הן מצד הנגלה כמ"ש הרא"ש כן נ"ל ובאשר שפשוט הוא קצרתי גרשון אשכנזי: שאלה עח שלום על דייני ישראל הלא המה אשר הכו שני אריאל צדקתם כהררי אל בקיאי' בכל מילי כיונתן בן עוזיאל האלוף והמרומם התוכני המופלא כמהר"ר הירש יצ"ו והאלוף התורני בהרר יוסף יצ"ו ולכל המסתופפי' בצילכם בצל המעלות שלום עד בלי ירח עד כי יבוא שילה מלך המשיח: הנה אהו' כתביכם בא אלי ע"ד הספק שנסתפקתם בין דין לדין כאש' בא בשאלה אינני כדאי ששלחתם אלי: ומה מצאתם בי כי דלקתם אחרי מ"מ באשר שהדיין מצווה שלא להוציא הדין חלק מתחת ידו כדי לעשות שלום בעולם כמו שהאריך בזה הרא"ש בתשובותיו (כלל ק"ז ס"ו) ע"כ אמרתי לבטל רצוני מפני רצונכם ולחוות לכם דעי מרחוק כאשר יורוני מן השמים אפס בקצרה כי מובל כתביכם בין לילה היה ובין לילה הלך לו וגם בלילה ההוא לא שכב לבי כי נצבי' עלי שלמי' וכן רבים להודיע אותם את חוקי האלהים ואת תורותיו כאשר יתן עדו ויצדק המובל הנוכחי. וה' יעזרני ויאמץ כחי. ולא אכשל בדבר הלכה ברוב שיחי. והיה יהיה דין אמת לאמתו אשר יעלה על רוחי: והנה אהו' לאהבת הקיצור אינני מעתיק תורף שאלתכם באריכות רק דרך כלל לפי הנראה יש לפנינו שני דברים לזכות את הערב התובע אחד כי אית ליה בידיה שטר חתם בעד א' ואם איתא דפרעיה שטריה בידיה מאי בעי שנית כי גם בזה השטר אית ביה חתימות ידי הלוה ואית ליה ג"כ זכו' הנ"ל אם איתא דפרעיה כו'. תשובה הנה אשיב ידי על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון דליתא ממשא בטענות אלו אם לא באופן אשר אבאר למטה והוא זה ע"י הטענה הראשונה שטעון התובע כו' שאין זה כדאי להוצי' ממון כי מחלוקת השאלתות והראב"ד והרמב"ם ידועה והטור מביאה בארוכה בסימן נ"א בענין שטר בע"א כי לפי דעת השאלתות שטר בע"א אינו כלום אפי' לגבות מבני חורין ויש לכפור או לטעון פרעתי וכן דעת הראב"ד אבל דעת הרמב"ם שאינו נאמן לומר פרעתי רק הוה מתוך שאינו יכול לישבע ומשלם יעוין שם א"כ ה"ל ספיקא דדינא אם נאמן לומר פרעתי אם לאו ואין בידינו להכניס ראשינו בין שני הרים גדולים ולהכריע ביניהם בפרט באשר שהב"י אשר מימיו אנו שותין לא הכריע שכתב שני הדעות בש"ע ולא הכריע ביניהם א"כ נחזור לכללא חומרא לתובע וקולא לנתבע וזה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראי' דלית הלכתא כדעת המנגדתו כאשר כתב רמ"א בסימן כ"ה והוא מוסכם מכל הפוסקים: זאת ועוד אחרת אני אומר אפשר שגם הרמב"ם לא כתב שאינו נאמן לומר פרעתי בע"א בשטר אלא דוקא כשנכתוב השטר בלשון שטר בפנינו עדים ולא חתום עליו רק ע"א וא' איננו או בשני עדים חתומי' עליו ונמצא אחד מהם קרוב או פסול אבל אם מתחלה לא נכתוב השטר. כי אם בע"א גם הרמב"ם מודה שנאמן לומר פרעתי ובהכי איירי הירושלמי אשר הרא"ש הביאו בפ' גט פשוט וכן כתב הרב המגיד שי"מ כן דעת הרמ"בם: ולע"ד הקלושה נראה שמוכרחי' לומר כן בדעת הרמב"ם כי הרמב"ם כתב בפ"ד דהל' עדו' בע"א בכתב וע"א בשטר וז"ל ואם אמר זה שלא כתב עדותו אני קניתי מידו על דבר זה ולא בא המלוה ולא שאל ממני לכתוב שניהם מצטרפי' לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי עכ"ל ומשמעות לשונו הוא שאין מצטרפי' אלא לענין זה שאינו נאמן לומר פרעתי אבל לא לגבות ממשעבדי וכן פי' ב"י דבריו וקשה א"כ צירוף זה למה לי לדעת הרמב"ם הלא הרמב"ם ס"ל אפילו בע"א בשטר לחוד אינו נאמן לומר פרעתי וכן הקש' מהרו"ך והב"ח (הגם שיבוא בע"ה בדברינו ישוב אחד הגון) אלא עכ"ל עד כאן לא קאמר הרמב"ם שאינו נאמן לומר פרעתי בע"א בשטר אלא כשכתב בלשון רבים כי היו שני עדים וחד ליתוהי או נמצא אחד מהם קרוב או פסול אבל כשלא היה מעולם כי עם ע"א גם הרמב"ם מודה שנאמן לומר פרעתי אם לא שיש עוד אתו עד אחד בע"פ ואומר אני קניתי מידו על דבר זה כו' ודוק נמצינו למדין שאפי' הרמב"ם מודה שנאמן לומר פרעתי בנ"ד: ועדין יש לבעל הדין לחלוק ולומר לאידך גיסא אדרב' גם השאלתות והראב"ד מודים בנ"ד שאינו נאמן לומר פרעתי כי ע"כ לא קאמרי הם שהוא נאמן לומר פרעתי אלא בדליכא בו נאמנות בהשטר אבל כשיש בו נאמנות אינו נאמן לומר פרעתי מידי דהוה כ"י בנאמנות ומקוים דליכא מאן דפליג שאינו נאמן לומר פרעתי כדאית' בסי' ס"ט ס"ב אבל כד מעיינין שפיר נראה לע"ד הקלושה שאין הנדון דומ' לראי' כי בשלמא גבי כ"י בנאמנות אינו נאמן לומר פרעתי שאילו פרעו לא הניחו בידו כיון שיש בו נאמנות כי אינו יכול לפטור את עצמו בשום טענ' בעולם כיון שכ"י היא מקויימת זולת בטענת פרעתי וטענה גרוע הוא כיון שהשטר בידו אבל בשטר בע"א אפילו יש בו נאמנות ומקוים נאמן לומר פרעתי כי אפשר לומר שפרעו ולא חש להניח השטר בידו כיון דיוכל. לפטור את עצמו בהכחשת העד ולומר להד"ם והעד שקר ענה באחיו והוא דומה לשטר בשני עדים שאינו מקוים שנאמן לומר פרעתי במגו דמזויף כי מה לי מגו דמזויף ומה לי מגו דלהד"ם אע"פ שיש לחלק ביניהם כי מגו דלהד"ם הוה מגו דהעזה הלא אפשר אין ס"ל מגו דהעז' מגו טוב הוא כמו שפסקו גדולי הפוסקים ועדין יש לבעל דין לחלוק ולומר מנא לי לחלוק בכך מדעתי דנפשי בלי שום הכרע' כלל אף אני אומר לו שלע"ד מוכרחים אנו לומר כן כי לע"ד נראה מוכרח שהרמב"ם לא כתב שאינו נאמן לומר פרעתי אלא דוקא בשיש בשטר נאמנות (גם בזה מיושב תמיה' הסמ"ע שכתבתי לעיל דוק) אבל כשאין בו נאמנות לא והכי דייק לישנא שכתב וז"ל הרי זה מחויב שבועה כו' טען ואמר ישבע לי שלא פרעתי הרי זה ישבע עכ"ל והקשה בסמ"ע הלא זה פשוט הוא אפי' בשני עדים צריך לישבע ותירוץ שאיירי אפי' בנאמנות מפורש ופשוט הוא הרי משמע שהרמב"ם איירי גם בנאמנות וגדולה מזו הוא מוכרח דלא איירי אלא דוקא בנאמנות כי באמת הדבר תמוה מאד מה טעם אית ביה שלא יהא נאמן לומר פרעתי כמו שהקשה הרב המגיד והאריך שם והב"ח מביאו וז"ל מ"ש מכ"י שנאמן לומר פרעתי אלא נלע"ד הקלושה שבאמת הרמב"ם מדמה שטר בע"א לכ"י וגם בכ"י" כשיש בו נאמנות אינו נאמן לומר פרעתי וה"ה בשטר בע"א כשיש בו נאמנות אינו נאמן לומר פרעתי אבל כשאין בו נאמנות מודה הרמב"ם שנאמן לומר פרעתי דומיא דכ"י שאין בו נאמנות דוק וא"כ זכינו לדין שהרמב"ם לא ס"ל שאינו נאמן אלא כשיש בו נאמנות אבל כשאין בו נאמנות מודה שנאמן לומר פרעתי א"כ מוכרח שהראב"ד והשאלתות ס"ל אפילו כשיש בו נאמנות נאמן לומר פרעתי דאל"כ מה איכא בין השאלתות להרמב"ם והטור כתב שני הדעות בלשון פלוגתא שכתב אבל הרמב"ם כתב אלא מוכרחים אנו לחלק כמ"ש לעיל. כללא דמילתא שלע"ד הקלושה אין טענות הערב בזה מספקת להוציא ממון באשר שהוא פלוגתא דשאלתות והרמב"ם ומה גם אפשר שהרמב"ם מודה בנ"ד כמ"ש: אמנם בטענה השניה באם אפשר לקיים ח"י הלוה באחד מחמשה דברים המנוין בסי' מ"ו אזי יש לזכות הערב כי בכ"י בנאמנו'