עבודת הגרשוני צב

אותו ויש לו אפי' כרשב"ג אע"ג שאין דעתו של אדם אלא על זכר ידוע ונקיבה ידוע. מ"מ רישא דמיירי בתנאי ב"ד במזון הבנות שאני דא"כ כו' אלא ודאי אין לחלק דחכמים לא תקנו אלא לפי דעת האדם כו' והכי משמע בפ' נערה דלפי דעת האדם תקנו מזון הבנות דקאמר התם לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה לענין רווחא בתו עדיפא לי' עכ"ל הרי לפנינו שכתבו התוס' להדיא שאין לחלק בין תקנת' דרבנן ובין מתנה שאדם נותן מדעתו ורצונו כי כל מה שתקנו חכמים על פי דעת בני אדם תקנו ולא חלקו כלל. אף על פי שהיה אפשר לחלק ולומר לעולם רישא דמתניתן דדוחין אותו ויש לו אתי' כרשב"ג אף על פי שסבירא ליה אין דעתו של אדם אלא על זכר ידוע ועל נקבה ידוע היינו דוקא לענין מתנה שאדם נותן מדעתו אבל רישא דמתני' דמיירי בתקנתא דרבנן במזונות שהם תנאי ב"ד שאני והא דאמרינן בריש פ' נערה שלפי דעת בני אדם תקנו מזונות הבנות היינו דוקא מזון הבנות תקנו ע"פ דעת בני אדם במזון הבנות אבל מנא לן למימר שחכמים ז"ל תקנו מזון הבנות ע"פ דעת בני אדם במתנה דלמא בדעת בני אדם נמי יש לחלק בין מתנה בעלמא שהוא נותן לבנו או לבתו ובין מזונות שהוא רוצה שיתזנו בנותיו מנכסיו אפילו נקבה שאינ' ידוע ומ"מ לא רצו התוס' למיחת להכי והחליטו שבכל ענין אנו מדמים תקנתא דרבנן למתנה שאדם נותן מדעתו אף אנו נאמר שדעת' דרבנן בתקנת' שהבת תטול עישור נכסי לאחר מות אביה היכ' דליכ' אומדנ' כדעת בני אדם במתנתן וכיון שאמרינן גבי עישור נכסים דאי לא רווח בית' מחמת ירושה שאינה נוטלת מחמת ירושה כסך שהיתה נוטלת מחמת עישור נכסים לא אמרינן שויתרה העישור מחמת הירוש' א"כ מוכרחין אנו לומר שגם במתנה שאדם נותן מדעתו לא ויתרה מתנתה בשביל ירושה אלא א"כ שיגיע חלק ירושתה לאותו הסך שהית' נוטלת מחמת שטר מתנת' דאל"כ אלא נאמר דדעת בני אדם במתנתן הוא דוקא אם לא תטול כלום משו' ירוש' אבל אם תטול כלום משום ירושה אפי' כ"ש לא תטול כלו' משום מתנ' א"כ ה"ל לרבנן לתקן ג"כ כך גבי עישור נכסי כי כל מה שתקנו חכמי'ע"פ דעת בני אדם תקנו אלא ודאי גם בדע' בני אדם לא שייך לומר ויתרה מתנת' מחמת רווח בית' של מתנת' אלא דוקא היכא שחלק ירושת' מגיע לאותו הסך שהית' נוטל' משום מתנתה: והנה ראיתי בדברי קדשו ובכתב הוד יקרו אשר ייחד לי ע"י האלוף כה"רר מיכל וז"ל כללא דמילתא שנ"ל נכון כו' חדא הא דכותבין שטר חצי זכר דרך חוב כו' ואידך דלאו בדעת האב תליא מילתא אלא בדעת גדולי האחרונים שקבעו מנהג זה כו' וא"כ יש לנו לדמות מנהגם בענין כעין תקנת עישור נכסים מחכמינו ז"ל עכ"ל משמע מתוך דברי מכ"ת שיש לנו לדמות מנהג זה של שח"חז לעישור נכסים וא"כ הוא שזכיתי לדין שגבי עישור נכסי לא אמרינן ויתרה במקום דאיכ' הפסד ה"ה גבי שטר חצי זכר אית לן למימר כן אמנם מה שכתב מכ"ת דלאו בדעת האב תליא מילת' כו' משמע שתקנת' דרבנן אינה ע"פ דעת בני אדם צריך לי עיון כי הוכחתי מתוך דברי התוס' דפ' מי שמת שאין לנו לחלק בין מתנות שאדם נותן מדעת ובין תקנת' דרבנן כמו שכתבתי לעיל כללא דמילתא שלע"ד הקלוש' נראה שאין לנו לומר שהבת ויתרה משום שהיא נוטלת חלק בירושת' אלא כשמגיע חלק ירושתה עכ"פ כאותו הסך שהיה מגיע לה מכח מתנת' וכן משמע לי מדברי קדשו דמר שכתב וז"ל כיון שהבת הזאת נוטלת חלק שלם מדין ירושה בין שאר הבנות תו אין מקום כלל לשח"ז זה לחול כיון שיש לה יותר מחצי חלק זכר עכ"ל וכן שינה ושילש מעכ"ת בלשון זה בכמה דוכתא משמע מדבריו שלא ויתרה מתנתה אלא היכא שמגיע לה מכח ירושתה עכ"פ כאותו סך שמגיע לה משום מתנת' ולא בפחות מאותו הסך: וכיון שזכינו לדין אם לא נכתב בשטר שום חוב על איזה סך מפורש רק כתב לה סתם תטול בתי כחצי חלק זכר אם מתו הבנים בחיים חיותו היא נוטלת עכ"פ כחצי חלק אחד מן הבנים דה"ל בשעת המתנה ה"ה נמי שיש לנו לומר כן אם נכתב השטר בלשון חוב בסך מסוים שאין לדחות ממתנתה משום שהיא נוטלת חלק ירושת' אם לא יגיע לה מחמת ירושתה עכ"פ כאותו סך שהית' נוטלת מכח שטר מתנתה דהיינו חצי חלק כא' מן הבנים דהשתא או סך המפורש בשטר כי לא נכתב בשטר סך מסויים בתורת חוב גמור לגרע כח הבת אלא לענין זה שאם חצי חלק זכר יעלה ויגיע ליותר מסך המפורש בשטר אזי הרשות ביד הבנים הזכרים ליתן לה סך המפורש בשטר ובזה היא מסולקת אבל לענין אחר אין לנו לגרע כחה בשביל שמפורש בשטר סך מסוים בלשון חוב גמור רק לייפות כחה ע"כ יש לנו לומר גם בנדון זה שלא ויתרה מתנת' משום שהיא נוטלת חלק עם הבנות משום ירושה אלא אם מגיע לה משום ירושה כאותו הסך שהיה מגיע לה משום מתנת' וכיון שזכינו לדין שהדין כן אם ה"ל לראובן בנים זכרים בשעת המתנה ואח"כ מתו בחיים חיותו ומפורש בשטר סך מסוים נראה לע"ד שה"ה נמי הדין כן אם לא ה"ל לראובן בנים זכרים כלל כי אין לנו לחלק בין ה"ל בנים זכרים ללא ה"ל אלא אם אין מפורש בשטר איזה סך מסוים דאז אם ה"ל בנים נוטלת כאחד מן הבני' דה"ל בשעת המתנה ואם לא ה"ל בנים כלל לא תטול כלום כי אין אנו יודעים כמה תטול כי כתוב בשטר שתטול כחצי חלק זכר ואין כאן בנים זכרים כלל לידע כמה הוא חצי חלק ע"כ המתנ' בטל' מעצמה אבל אם מפורש בתוך השטר איזה סך מסויים הרי גילה דעתו שכוונתו לזכות את בתו באותו הסך או בחצי חלק זכר אין חילוק בין ה"ל בנים או לא ה"ל בנים לעולם היא נוטלת על כל פנים כפי סך המפורש בשטר כי אע"פ שאין לו בנים מ"מ אין לנו לומר ויתרה אם אין כאן רווח בית' בודאי שיגיע חלק ירושת' כסך המבואר בשטר כל זה נלע"ד נכון אף אם נניח שכל כוונת הנותן היא כדי שתטול כחצי חלק זכר ולא על גוף החוב מ"מ אמדינן לדעתיה שכוונתו שתטול עכ"פ בקרוב לאותו הסך המפורש בשטר שהוא בקרוב חצי חלק זכר אצל סתם בני אדם ולכן כותבים כל שטר חצי זכר בשוה בסך קצוב וכמ"ש הוד רום מעכ"ת דברים בטעמים ונימוקים ודברי פי חכם חן: אבל אם חלק ירושת' עם שאר הבנו' מגיע לאותו סך המפור' בשטר או יותר צריך פנים אם תטול סך המפור' בשטר נוסף על חלק ירושתה עם שאר הבנות או אמרינן כיון שרווח בית' והיא נוטלת משום ירושה כאותו הסך שהיתה נוטלת משום מתנתה ויתרה מתנת' והנה לכאורה היה נראה לומר כיון שרווח בית' ונוטלת חלק ירושה בין הבנות ויתרה מתנת' ודמיא להא דאיתא בפ' מציאת האשה שכתבנו לעיל שס"ל לרבי יוחנן שניי' ויתרה משום רווח בית' ה"ה נמי בנדון דידן יש לנו לומר ויתרה כי הרי"ף והרמב"ם ויתר הפוסקים פסקו כר' יוחנן ואפ' הרא"ש שפסק ע"פ הירושלמי כר' חנינא דס"ל שלא אמרינן שניי' ויתרה מ"מ נלע"ד לומר שבנדון דידן גם ר"ח מודה שויתרה מתנתה כיון שהיא נוטלת משום ירושה כי ע"כ לא קאמר ר"ח שלא אמרינן שנייה ויתרה אלא התם משום דלא רווח בית' מאביה כי מיד שמת אביה ירש הבן את הנכסים ואח"כ כשמת הבן רווח ביתה בירושה שהיא יורשת מאחיה. וס"ל לר"ח דהוה דמי כאלו מצאה מציאה בשוק דלא אמרינן רווח בית' וויתרה ה"ה נמי בנדון זה כשהיא יורשת את אחיה אבל ר"י ס"ל כיון שנתרווח בית' מהני נכסי שהיו משל אביה אמרינן שויתרה אבל בנ"ד שנתרווח בית' משל אביה בלי שום אמצעו' אחיה גם ר"ח מודה שויתרה וזה נראה לע"ד נכון. ממילא נראה לכאורה שאליבא דכ"ע אמרינן בנ"ד שהבת ויתרה מתנתה וכן העלה הוד רום מעכ"ת מראיה זו שאין להבת ליטול כלום משום שח"ז כיון שהיא נוטלת משום ירושה והנה הוד רום מכ"ת שדא נרגא בראי' זו ממ"ש מהרי"ו בפסקיו סי' ט"ז (ורמ"א מביא דבריו בקצור בסי' צ' בהגה) וז"ל ואע"גב דאומדנא דדעת' הוא שאבי הבת לא היתה כוונתו אלא על בתו או זרעה מ"מ כיון שהודה שחייב לבתו לא אמרינן אהודאה אומדנא דדעת' וכן משמע כו' עכ"ל הרי משמע שלא אמרינן אומדנא גבי שח"ז כיון שהאב הודה שהוא חייב לבתו אם כן גם בנדון דידן אין לנו לילך בתר אומדנא והוד רום מעכ"ת בחריפותו רמי דקלא וזקפא ונחית לחלק בין אומדנא לאומדנא והביא ראיות נכוחות שיש לחלק בין אומדנא לאומדנא דמוכח ומסיק בסוף דבריו שב"נד אומדנ' דמוכח הוא וזה לשונו בקיצור וכאן גבי נדון דידן איכא אומדנא דמוכח כיון דתלי בח"חז ואמר אם בניו הזכרים יתנו לה כח"חז יהא החוב מחול הרי מוכיח לשון זה דאדעתא שיהיו לו בנים זכרים כתב כן ובכ"הג גם מהר"יו מודה דאזלינן בתר אומדנא אע"פ שהבת טוענת אדרבה שזה הוא לה לזכות ואומרת דדוקא אם יהי' לו בני' זכרים התנה שיכולים לסלקה בחצי חלק זכר אבל בשביל בנות לא הותנה מ"מ טפי מסתבר למימר איפכא כו' ועוד נראה דלא דמי נדון דידן להא דמהרי"ו כו' אבל בנ"ד אין הוכחה בשטר על זה שאם לא יהי' לו בנים זכרים שתטול בתו חובה סך אלף זהובי' כו' עכ"ל הוד מעכ"ת והנה נפשי יודעת מאד שאין זכרון לסברתי האנושה והקלוש' כקורת העכביש עם סברתו העצומה והאלומה כקורת בית הבד מכל מקום מטובו דמר קאמינא שגברא קא חזינא ותיובתא קא חזינא אבל פרוקא לא קא חזינא כי הנרגא ששדא מעלת כ"ת בראי' הנ"ל נכית לה חויא דרבנן ולית לה אסות' שלע"ד הקלושה נראה שמוכח שפיר מתוך לשון השטר שיחול החוב גם על הבנות אם לא יהיו לו בנים זכרים וזה הוא לשון השטר כאשר מצאתי בכתובי' וגם בדפוס והרי כל סך הנ"ל קבלתי עלי ועל יורשי אחרי בהלוואה וברשו כו' עכ"ל מלשון זה משמע שפיר שאם לא יהיה לו בנים זכרים שירשוהו שאזי הבנות יורשת אז חל החוב על הבנות כי מלת יורשי משמע בנים ובנות דהיינו אם יהיה לו בנים זכרים שירשוהו אזי יחול החוב עליהם ואם לא יהיה לו בנים זכרים שאז הבנות הם יורשיו אז יחול החוב על הבנות ובזה לשון השטר מפורש ברווחה שמתחלה קיבל