עבודת הגרשוני צ

ממון ליד האב. ואינו דומה למלוה שקודם ההלואה היה המעות ביד האב והביא ראיה לסברא זו ממ"ש המרדכי ריש יש נוחלין ששכר פעולה שמעולם לא בא לידו נראה דהוה ראוי לכ"ע' ואינו נגבה לכתובת' ולמזונותיה עד כאן לשונו וכן כתב במהרי"ל בתשוב' בסי' ע"ד וע"ט ע"ש ע"כ אין לנו לכלול ראוי זה בסתם ראוי יעוין שם כי האריך ואפשר שלזה כוונו בניה של לאה הזכרים באמרם שאין לדינה אחותם ליטול בראוי כזה בחשבם ששטר חצי חלק זכר דומה ג"כ לשכר פעולה שמעולם לא בא שום ממון ליד הבת אע"פ שהשטר חצי חלק זכר נכתב בלשון חוב כאלו הלוית לאביה הממון מידה לידו מכל מקום אנו יודעים האמת שלא הלוית לו כלום וכיוצא בזה כתב מהרי"ו בתשוב' סימן מ' ע"ש ואם לזה נתכוונו לא כוונו יפה ויקבלו הרובם את תשובתם תשובה נצחיות מלבד מה שמחו לי' להגאון מהרי"ך תרין אריוות' הגאון מהרש"ל והגאון מהררמ"אי והוכיחו בראיות שאין לנו לחלק בלשון השטר בין ראוי לראוי כאשר יראה המעיין שם בדבריה' ואין אנו באים להעתיק דבריהם אלא נראה לע"ד הקלושה להביא ראיה מחודשת שסתם לשון ראוי כולל נכסי אבא דאבא מהא דתנן בפ' מי שהיה נשוי (דף צ"א) וז"ל היה שם נכסים בראוי אינו כבמוחזק עכ"ל ופירש רש"י היו שם נכסים שראוים ליפול להם ירושה מאבי אביהם ולכשתפול יהיה שם מותר דינר עכ"ל. וכן משמע מלשון הרא"ש שם שהוא מפרש ראוי דמתני' היינו נכסי אבא דאבא וכן כתב הטור א"ה סי' קי"א. הרי קמן שבסתם לשון ראוי משמע נכסי אבא דאבא ותמהני על שלשה גאונים הנ"ל שלא הזכירו ראוי זה בפלפולם. כי לע"ד הקלושה הוא ראוי להביא ממנו ראיה. ואין לדחות ולומר שאין משם ראיה כלל. כי אפשר לומר שלעולם נכסי אבא דאבא הוא ראוי גרוע משארי ראוי. ואין לכלול אותו בסתם ראוי הכתוב בשטר. רק יש לפרש הראוי שכתוב בשטר בראוי טוב שהוא המסתבר שלזה כיון האב והא שפירש רש"י והרא"ש והטור הנ"ל ראוי דמתניתן נכסי אבא דאבא היינו משום שהתם המסתבר הוא שראוי גרוע לא יהא נחשב למותר דינר. אבל ראוי טוב יהא נחשב למותרת ואע"ג שמסקינן התם לפי פירש רש"י שאפילו הטוב והמעול' שבראוי' כגון שהוקרו הנכסים או אסקי ארעא שרטין נמי לא נחשב למותרות וא"כ קשה למה פירש"י נכסי אבא דאבא יש לומר שרש"י פירש כן נכסי אבא דאבא לפי דעת בעל האבעי' שעלה על דעתו שמועטים ונתרבו הוה מותרות וא"כ ע"כ לומר שראוי דמתניתן דלא הוה מותר היינו ראוי גרוע ואין לך גרוע יותר מנכסי אבא דאבא. דזה אינו דאם כוונת רש"י היה לפרש ראוי דמתניתן ראוי גרוע משום דמסתבר שראוי גרוע לא הוה מותר א"כ ה"ל לרש"י לפרש ראוי דמתניתן נכסי אחי אביהם שהי' לו בנים בשעת מיתת אביהם שהוא ראוי ספק והוא הגרוע שבראוים כמו שכתב רש"י בסוף פ' יש בכור יע"ש אלא ע"כ לומר שרש"י לא בא לפרש ראוי דמתניתן שהוא נכסי אבא דאבא משום שהוא מסתבר אלא משום דסתם לשון ראוי הוא נכסי אבא דאבא אע"פ שהי' לפרש נכסי אחי אביה' שהוא המסתבר א"כ אף אנו נאמר שיש לפרש לשון השטר ראוי סתם נכסי אבא דאבא אע"פ שיש לפרש ראוי אחר שהוא טוב ממנו והוא מסתבר כי אע"פ שאנו אומרים יד בעל השטר על התחתונ' היינו בלשון המסופק אבל לשון שסתמא משמע כך לפי דעת השומעים דנין אותו כך אפי' ליפוי כח בעל השטר כמ"ש הרשב"א בתשוב' ורמא"י מביאו בסי' מ"ב ס"י ואין להקשות א"כ הוא שסתם לשון ראוי משמעו נכסי אבא דאבא אע"פ שיש לפרשו בנכסי אחי אביהן שמסתבר יותר א"כ היכא אמרינן בס"פ יש בכור שלא בראוי כמבמוחזק בסיפא אתי לאתויי נכסי אבא דאבא ופירש"י דאי מרישא ה"א ראוי דקתני רישא דאין הבכור נוטל בו כגון שנפלו לו נכסי אחי אביהם כו' הלא לפי דברינו ראוי סתם אנו מפרשי' נכסי אבא דאבא אע"פ שנכסי אחי אביהם מסתבר יותר די"ל לעולם ראוי סתם משמע נכסי אבא דאבא יותר מראוי אחר יהי' מה שיהי' והא דהוצרך התם לאתוי נכסי אבא דאבא היינו משום דאי לא הדר ותני בסיפא ולא בראוי ה"א בע"כ ראוי דרישא לא איירי בנכסי אבא דאבא דהא אשה גובה כתובתה משטרי חובות שהניח בעלה ומ"ש ראוי זה מזה כמ"ש התוספ' אלא ע"כ לומר שראוי דמתניתן איירי בנכסי אחי אביהם שהוא ספק ראוי לפיכך חזר התנא ותני לא בראוי לאתויי נכסי אבא דאבא ולא דמי למלוה כי מלוה משועבד לכתובת אשה מדר' נתן כמ"ש התו' שם ובב"ב יע"ש: כללא דמילתא שלע"ד נראה ממה שפירש"י בפ' מי שהיה נשוי אהא דתנן התם היה שם בראוי אינו כבמוחזק היינו היה נכסים שראוים ליפול ירושה מאבי אביהם כו' נראה שסתם ראוי הוא כולל נכסי אבא דאבא ולא משום דהוא מסתבר אלא מצד הלשון וה"ה בנ"ד יש לנו לפרש לשון השטר שכתוב בו ראוי סתם שכוונתו הוא נכסי אבא דאבא ועוד יש לאלו' מילין לדקדק בזה אמנם באשר שאין לנו צורך כל כך בפלפול זה לא נאריך בו ועוד נראה לע"ד להבי' ראי' ברורה לנדון דידן שאין לחלק ולומר שלא היה כוונת האב על ראוי גרוע רק על ראוי טוב דכיון שהוא כתב בשטר וז"ל שאם בז"פ הנ"ל ירצו ויאותו בניו הזכרים כו' כחצי חלק זכר בן פשוט בכל נכסים שיניח אחריו בין מזומנים או כסף או שוה כסף כו' ראוי ומוחזק כו' עכ"ל ולא כתוב בו כחצי חלק זכר בנכסים שיניח אחריו כו' בלא תיבת כל. משמע להדי' שרצה לכלול אפי' דבר שלא היה נכלל אם לא נכתב כל וראי' לזה ממ"ש מהרי"ק בשורש י"ג וכל שורש ההוא ראיה לנדון דידן למעיין שם) בסופו וז"ל ועוד דאפילו היה אפשר לומר דלישנא אשר יהיה לה ולישנא דראוי לא משמע שפיר אותה ירושה (היינו שטר חצי זכר ע"ש) מה שאינו כן. אפילו הכי מאחר שכתב וז"ל הנני מסלק את עצמי מכל נכסי זוגתי כו'. עד או אשר יהיה לה. וחזר עוד אח"כ וכתב ואין לי בהם שום צד זכות בכל נכסי זוגתי כו' ולא בכל מה שיש לה יתר על נדוניית' לא בראוי ולא במוחזק ותמיד כתב בכל ומכל ולא כתב ואין לי צד זכות בנכסי זוגתי כו' ולא במה שיש לה יתר כו' מבלי שיכתוב כל שמעינן מינה שרצה לכלול כל דבר אפילו מה דלא הוה משתמע אי לא כתב כל כדמוכח בהדיא בפי' מי שמת דף ק"נ וז"ל אמר ש"מ מטלטלין לפלניא כל מיני תשמישתו אקרי מטלטלי בר מחטי ושערי ואי אמר כל מטלטלי אפילו חטי ושערי הרי לך בהדיא דאע"ג דלישנא דמטלטלי לא הוה משמע חטי ושערי בדלא אמר כל כי אמר כל אמרינן אפילו חטי ושערי כו' ה"נ ל"ש אפילו היינו אומרי' דלא משמע כולי האי הך ירושה בלא לישנא דכל מ"מ כיון דאמר כל משמע שפיר אפילו הך ירושה כו' עכ"ל: הנה עין בעין יראה הרואה שנדון של מהרי"ק הוא דומה בדומה לנדון דידן וכשם שכתב הוא שיש לכלול בלשון ראוי שטר ירושה של האשה כיון שכתב בשטר בכל נכסים. ה"ה נמי בנ"ד ולע"ד נראה שזה הוא ראיה שאין עליו תשובה למי שאינו מעקש ומקבל האמת ממי שאמרו גם הראיה שמביא מהרי"ק בשורש ההוא ששטר הירושה נכלל בסתם נכסים מהא דאמרינן בפי' מי שמת (דף ק"כ) עבדא איקרי נכסי כו' שטרי אקרי נכסי כו'. אותו ראיה הוא הדין והוא הראיה לנדון דידן. ואין לחלוק ולומר בשלמא התם שהבעל היה מסלק את עצמו מנכסי אשתו אמרינן שבכלל נכסי' הוא ג"כ שטר ירושה וסילק את עצמו גם ממנו אבל בנ"ד שרצה האב לזכות לבתו נכסים אין לנו לומר שיהיה לבת חלק בשטרות כי שטרות צריכין כתיבה ומסירה. ודמי' להא שכתב הטור בח"מ סי' רמ"ח בשם תשובת הרא"ש וז"ל ראובן נתן לאשתו כל נכסיו במתנת בריא כו'. תשובה ודאי שטרות בכלל נכסים הם מיהו ה"מ בש"מ שאין צריך קנין כו'. אבל בריא שאינו יכול להקנות שטר אלא בכתיבה ומסירה אע"פ שהקנה לה השטרות בקנין כיון שלא היתה במסירה לא קנתה כו' עכ"ל זה אינו ודאי אלו בא להקנות לבתו חלק בשטר לא היה יכולה להקנות אם לא ע"י כתיב' ומסירה. אבל מאחר שאין מזכה לה חלק בשטר כי אם על ידי תנאי אם לא ירצו בניו הזכרים לשלם לה סך החוב בענין זה יוכל להקנות ולהתנות אפי' בשטרות בלא כתיבה ומסירה וק"ל: והנה באמת לע"ד הקלושה היה נראה להביא ראי' ברורה שאין לחלק בין ראוי שבא לידו לראוי שלא בא לידו. דאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' (דף מ"ג עמוד א') דאוקי התם הברייתא דתני הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה כו'. אין האשה נותנת ליורשים כו' בגרושה ופריך בגמרא ולוקמא לרבה כגון שגבו מעות ולר"נ כגון שגבו קרקע כו' וקשה למה הקשה לוקמי לר"נ בגבו קרקע דמשמע אבל בגבו מעות לא יכול לאוקמי הוה לי' להקשות ונוקי ליה לרב נחמן בין גבו קרקע בין גבו מעות דע"כ לא קאמר התם רב נחמן דלא הוה מלוה כראוי אלא כמוחזק לגבי בכור כשגבו מעות היינו משום דכבר היה המעות פעם אחד ביד האב המלוה אבל נזקי אשתו. דמעולם לא בא שום דבר ליד האשה והוא ראוי גרוע. מודה ר"נ דלא ירית בעל בין גבו קרקע בין גבו מעות. אלא עכ"ל שאין חילוק כלל בין חוב לחוב איברא שהתוס' כתבו שם בד"ה ולר"נ מ"ש ולר"נ כגון שגבו קרקע היינו נמי קרקע. ולא בא למעוטי מעות כו'. א"כ אין מכאן ראיה כלל. אבל מ"מ ר"י מפרש ולר"נ שגבו קרקע היינו דוקא קרקע ולא מעות א"כ קשה מה שהקשינו אלא ע"כ לומר לפי פירש ר"י שאין לחלק בין חוב שכבר היה המעות ביד המלוה. לחוב שלא היה מעולם שום דבר ביד מי שחייב לו. כגון נזקין. או כגון נדון דידן. ופירש ר"י הוא עיקר שהתו' הקשו על פי' הא' בפרק יש נוחלין (דף קכ"ז ע"ב) ד"ה גבו מעות כו' ע"ש ותפסו לפירש ר"י עיקר אמנם באשר שהגאונים הנ"ל כתבו בפשיטות שיש לחלק בכן אני מבטל דעתי הקלושה בזה. מ"מ אני אומר אם לזה כוונו בניה של לאה הזכרים לא כוונו יפה ויקבלו הרובם את תשובתם נ"ל גרשון אשכנזי. שאלה עו מי כמוהו מורה צדק בהוראתו. אלוה מעמל חילק לו מחכמתו בכיילא רבה כיילי לי' מדתו. אין דלתי