עבודת הגרשוני פט

בנקל יש לחלק ביניהם ודוק ועוד יש לאלוה מילין בכל פרט ופרט רק שאין הזמן מסכי' עמדי כעת כללא דמלתא נלפ"ד שיחול חיוב הקנס כנ"ל על ראובן אם יזיד במעל הזה. ואם הוא נקי בתו חנקי כתיב ויושת עליה כאשר כתבתי מה שנראה לע"ד להלכה כתבתי ומי שמהפך בזכותו דההוא בר אוריין לכבוד התורה ולומדיה יותר ממה שכתבתי תיתי לו ויהיה גופו מכובד על הבריות ויזכה לעלות קוממיות. וה' יצילנו משגיאות כ"ד הטרוד מאד המדבר לכבוד התורה גרשון אשכנזי אחר כתיבתי הנ"ל ראיתי תשובת רמ"ע סי' פ"א שכתב בנדון דומה לנ"ד ופטר את המקשר בלא קנס גם כתב שאין להחרים או להשביע להמקשר שאין ידו במעל גם לא הזכיר שום עונש על המשודכת הממאנת וכ"ז הוא להפך ממה שכתבתי לכאורה אבל בתר העיון נלפ"ד שאין סתירה בדבריו על מ"ש וזה יצא ראשונה מה שלא חרץ שום דין על הממאנת זאת לא זאת כי אם שלא נשאל על זה ומורשה של הבחור לא טען להענישה כדין המבייש בדברים ומה גם שאפשר שבנדון ההוא לא היתה ראוי' לעונש כי נתנה אמתלא לדבריה שהיא חוששת לו מחמת הבריאות ואין בזה ביוש כלל משא"כ בנדון דידן וק"ל ומ"ש הוא לפטור המשדך בלא הטלת חרם ושבועה כלל נלע"ד שלא כתב כן אלא בתחלת עיונו שלא בא לחייב המשדך אלא משום דינא דגרמי וכיון שאין זה בריא היזקא אין לחייבו ממון וכיון שבהודאתו אין כאן ממון אין בכפירתו שבועה או חרם אבל לפי מסקנתו שכתב וז"ל וכ"ת הלא בטל' זה טענת אונס וחזר הדין להתחייב האב בתשלומי הקנס אה"נ אם יתברר הדבר בב"ד שהמעכב הוא אביה ולא היא שפיר קאמר וכו' עכ"ל נלע"ד שודאי יש להטיל חרם או שבועה לפי ראות עיני פקיחי של הב"ד על האב אם לא הוא המעכב כי אפשר לומר שהבת נפש' חשקה בבחור כמאז ומקדם רק להפיס דעת אביה אומרת שאיננה חפצה בו וק"ל וגם דברי הרש"בא יש לפרש שמטילין עליו חרם ואע"פ שסיים וכתב בסוף דבריו ומעתה כדאי הוא האב הנכבד הנתבע בנ"ד שיצא מב"ד זכאי עכ"ל משמע שהוא זכאי לגמרי בלי שום חרם ושבועה מ"מ נלע"ד היינו דוקא בנדון ההוא שכתב מצורף לזה שאנן סהדי שהאב היה מחבב הבחור וכו' וחפץ בו כו' ע"כ אין להטיל על האב חרם או שבועה והכי דייק לישניה שכתב כדאי הוא האב הנכבד הנתבע בנ"ד שיצא זכאי כי בנ"ד הוא אך למותר למאן דדייק בלישנא אלא ודאי שכוונתו הוא דוקא בנ"ד שאנן סהדי וכו' הוא שיצא זכאי בלי שום חרם אבל לא בנדון אחר: כללא דמלתא מחייב אני במקומי בנ"ד לחייב האב חרם או שבועה לפי ראות עיני הדיין ועוד היה המקום אתי לומר שאין ראיה כלל מדברי הרשב"א לנ"ד אף אם נודה לדברי רמ"ע שמשמעות הלשון במה שסיים והלב יודע אם לעקל כו' הוא לגנות את המערים אבל לא להענישו לא בממון ולא בשבועה מ"מ נלע"ד היינו דוקא בנ"ד של הרשב"א שכבר נשבע המשדך בפועל. ואם מערים רבצה בו האלה הראשונה אבל בנ"ד שבאמת לא נשבע מתחילה רק שאנו באים עליו מחמת הק"ס שעשה בסתם דה"ל כאלו פירש בחרם ובשבועה כיון שנהגו לכתוב פשיטא שיש ביד הדיין להשביעו וק"ל הן אמת שהרשב"א כתב בתשובה סי' תתק"סד לענין ב' שנתעצמו בדין ונתרצו להחרי' שלא יאמרו כ"א טענת של אמת כו' ואח"כ נתחייב אחד שבועת היסת שאין שבועה ראשונה פוטרתו וכתב ב' טעמים א' משום דאין הב' שבועות שוות ואין ענין אחד ממש כי מה שנשבע שלא לטעון שקר ומה שמשביעין אותו הב"ד שיפרע תרי מילי נינהו. ועוד כתב טעם אחר לפי שבשבועה ראשונה לא הוציא שקר מפיו בשעת שבועה ואפילו עבר עליה אינו פסול לעדות ואין זה נקרא חשוד על השבוע' אבל שבועה שמשביעין אותו שכבר פרע אם נשבע לשקר הוא נפסל ע"י כך כו' ע"ש ממילא נראה שאין טעם זה שכתבתי בדברי הרשב"א שלא הטיל שבועה או חרם על המקשר נכון כי ס"ל שמשביעין על העבר אף שנשבע על להבא. גם לכאורה משום טעם הראשון שאין הב' שבועות בענין א' היה לו להשביע להמקשר ממילא לכאורה אזדא לי' הטעם שכתבתי במה שלא פסק הרשב"א שבועה על המקשר אבל בתר העיון נראה שדברי נדחין וחזרו ונראי' וי"ל שטעמו של הרשב"א שלא השביע להמקשר משום שנשבע כבר והשבועה ראשונה והשניה הם ענין א' ממש כי אם אנו חושדין אותו שהוא הוא החוזר ובת הבת אמרה שהיא ממאנת להפיס דעתו של אבי זקנה א"כ הוא עובר על השבועה ראשונה ממש משא"כ בנדון של ב' שנתעצמו בדין שקבלו עליהם שלא לטעון שקר כי שלא לטעון שקר ושבועת הפרעון ב' ענייני' הם כי אף גם אם חזר ואמר הריני משלם כבר עבר על השבועה כשטען שקר וק"ל אמנם מחמת טעם הב' שכתב שע"י שבועה ראשונה לא נפסל וע"י שבועה שני' נפסל ה"ל להשביע להמקשר אע"פי שכבר נשבע בשעת הקישור מ"מ נראה לע"ד שגם זה לאו פירכא הוא דאיכא למימר דלאו מילתא פסיקא הוא דרשב"א ס"ל להלכה ולמעשה כתירץ השני שהרי הרשב"א כתב בתשובה הובא בב"י סי' ל"ז מחודש ל"ב וז"ל כתב הרשב"א שנשאל על הנשבע לפרוע לחבירו מנה לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרעו וכו' אי הוה חשוד והשיב אין אדם נפסל ע"פ ע"א כו' ועוד אפי' העידו עדים שלא וכו' אפ"ה אינו נפסל די"ל אנוס היה ולא אתרמי לי' זוזי כו' ע"כ וקשה למה ליה הני טעמא הלא לא נפסל כיון שבשעה שנשבע לא נשבע לשקר אלא ודאי מ"ש הרשב"א בתשובה הנ"ל טעם השני אינו מוחלט וכן במחודש ל"ג הביא הב"י גם כן תשובה לרשב"א וז"ל אבל מ"מ בעיקר פיסולו על שלא קיים שבועתו לפרוע בזמנו חלוקים בו גדולי המורים שיש מגדולים אומרים שאינו נעשה חשוד אלא כשבשעה שנשבע יצאתה שבועה שקר מפיו עכ"ל הרי שכתב הרשב"א שהוא מחלוקת ולא הכריע בדעתו המכרעת וכן בתשובת הרשב"א הובא בב"י סי' רכ"ח מוכח דלא ס"ל להרשב"א שאין לפסלו משום דכשנשבע לא הוציא שקר מפיו ע"כ נלע"ד שלא כתב הרשב"א הטעם הב' כי אם לסניף טעם הראשון כי הוא העיקר ובאשר שהטעם הראשון לא שייך בנדון של הרשב"א בסי' תשע"א כמ"ש למעלה א"כ אתא שפיר למה לא פסק בסי' תשע"א שישבע המקשר כמ"ש וכל זה נראה לע"ד נכון מאד מ"מ באשר שהרב המובהק רמ"ע לא הבין כן דברי הרשב"א אין אני סומך על דברי בטעם מ"מ דיני דין אמת אף לפי הבנת הרמ"ע כמ"ש לעיל כן נ"ל ברור גרשון אשכנזי: שאלה עה נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעי מרחוק במעשה שהיה כך היה יעקב ואשתו לאה השיאו את בתם דינה לבן גילה ויעקב ואשתו לאה נתנו לבתם דינה כ"א בפני עצמו שטר חצי חלק זכר כתוב וחתום באופן היותר מועיל כנהוג (וזה נוסח השטר איך אמת הוא שאני חייב לבתי דינה סך חמשה אלפים טוקטין כו' אכן הותנה ביניהם בפנינו עדים ח"מ בפי' ובהדיא באם בז"פ הנ"ל ירצו ויאותו בניו הזכרים ויורשיהם וב"כ ויתנו לבתם הנ"ל וליורשיה שהם יוצאי חלציה עמהם חלק כחצי חלק זכר בן פשוט בכל הנכסים שיניחו אחריהם בין מזומנים או כסף או שוה כסף חובות או משכנות של נימולים וערלים ראוי ומוחזק מלבד ספרים כו' אזי פרעו ושלמו בזה כו' עכ"ל) ואחר נישואי דינה מת יעקב ולאה אשתו והניחו יתרם לעולליה' ובתוך העזבון היה שטר חצי חלק זכר מלבן לבתו לאה כתוב וחתום גם כן בנוסח הנ"ל ואחר זמן מה מת גם לבן אביה של לאה והשאיר אחריו ברכה ממון הרבה ועתה באים בניה של לאה הזכרים ליטול כחצי חלק זכר בנכסי אבי אמם לבן או בניו של לבן הזכרי' ישלמו להם סך ה"א כמשמעות השטר שבידם. והנה דינה בתה של לאה גם היא באה עם השטר שבידה שישלמו לה אחיה סך ה"א או יתנו לה כחצי חלק זכר בכל הנכסים גם במה שהשיגו בנכסי אבי אמם לבן מחמת השטר שהיה לאמם לאה על לבן אביה. ובני לאה הזכרים באים בטענה שאין לדינה אחותם חלק במה שהשיגו בנכסי אבי אמם מטעם שהוא ראוי ובראוי כזה אין לה ליטול ועוד הרבה טענות שקצרה היריעה מהכיל. אך עיקר טענתם הוא שאינם רוצים ליתן לה חלק בנכסי אבי אמם מפני שהוא ראוי. ודינה טוענת שיש לה ליטול חלק בנכסי אבי אמה אעפ"י שהוא ראוי כיון שנכתב בשטר שלה בפירוש בראוי ובמוחזק. ועוד שגם הם אינם באים מחמת ירושה אלא מכח ש"ח שבידם והרי הוא כשארי ש"ח שהניחה אמם לאה. ועוד שאמם לאה הקנה לה כחצי חלק זכר דרך תנאי והם מחוייבים לקיים התנאי אפי' בראוי. זה הוא תורף השאלה רק במלות מתחלפות קצת: תשובה הנה אף גם שאין דרכי להשיב בדיני ממונות אם לא שנפשי יודעת מאד שהשואל הוא דיין בדבר ומזקני' אתבונן שהיו נזהרים בזה כמו שכתבו בתשובותיהם אך ורק באשר שראיתי שקדמני חכם א' והשיב בנדון דידן. ומה גם שלענ"ד הקלושה נראה שאין שאל' זו צריכ' פנים ולית בה בית מיחוש שמתוך דברינו ילמדו לטעון שקר ע"כ אמרתי להשיב לשואלי דבר כאשר יורוני מן השמים בגמר' וסברא אכן בדרך קצרה: והנה מפתח דברינו יאיר שהשואל קיצר במקום שהיה לו להאריך כי מתוך לשון השאלה משמע שבניה של לאה הזכרים מודים שהם חייבי' ליתן לדינה אחותם חלק בראוי רק בראוי כזה אינם רצונם ליתן לה חלק וכאן הבן שואל מה נשתנה ראוי זה מראוי אחר ומה עלה על דעת בניה של לאה לחלק ביניהם ואטו בשופטני עסקינן שיחלקו בין השוים והדומים ממש בלי שום טעם כלל. וחזרתי על כל צדי צדדים ולא מצאתי לחלק ביניהם כלל. ולא נעלם מעיני מה שכתבו שלשה מטיבי צעד גאוני עולם הלא הוא הגאון מהרש"ל והגאון מהרמא"י. והגאון מהר"ר יוסף כהן בתשובתיהם בנדון דומה קצת לנ"ד. אבל במעט עיון בהבטה ראשונה נראה שאין הנדון דומה לראיה כעוכלא לדנא כי הקוטב שפלפולם סובב עליו. הוא אם יכולים הבנים זכרים לומר לאחותם אנו מכח אבי אבינו באים וטענה זו אין לה מקום בנדון דידן. אך את זה מצאתי שכתב הגאון מהרי"ך שנכסי אבא דאבא הוה ראוי גרוע משום שמעולם לא בא שום