עבודת הגרשוני פח

ולביישני שישיחו בי מוזרות בלבנה ואנה אוליך את חרפתי חרפת אנוש לא זו בלבד אף גם זאת אם יתפרד החבילה ח"ו יהי' לי להיזק גדול כי יהיו דורשים לגנאי ויתנו טעם לפגם כפגימת מום בקדשים ולא יתנו לי לנדן סך אשר נתנו לי מקודם או בענין היחס והמעלה. ע"כ צועק כצעקות הרועים אל הרואים שיורו המורי' חצי' שנונים ויזרקו אבני אלגביש על ראש ראובן הנ"ל עד שיאמר רוצה אני בקיומו של קישו' הנ"ל או יפייס אותו במה דאתפייס בתרקבי דדינרי זהו תורף השאל' ושחרו פני להגיד את דעתי מה משפטו של ראובן עם הבחור הנ"ל. תשובה הנה ידוע מה שכתבו הראשוני' והאחרוני' ז"ל שאין להשיב בד"מ כי אם למי שהוא יושב על מדין ודיין בדבר ההוא וטעמם ונימוקם עמהם גם אני הקטן דרכי לילך אחריהם בעקבותיהם בדבר הזה ומזקני' אתבונן ומה גם שע"י החקירה נודע לי מי הם הבעלי דינין ומלכי' מדייני' זה עם זה הבחור הוא תלמידי הנחמד כה"רר רפאל בן מה"רר דוד משה מטנבך. וראובן הוא הנעלה כמר גבריאל בן הרר"י והבחור כה"רר רפאל הנ"ל שקד על דלתות בית מדרשי שנה ומחצה ואהבת עולם אהבתיו כי מצאתיו צנועי ומעלי ולומד הטיב ומצא חן בעיני עד שפרסתי עליו גולתא דדהבא וכיסיתיו בסמיכ' וכל מן דין סמוכי' לנו. ומשנת חסידי' הוא לא לדין אינש לא למאן דרחים ליה וכו' בכן ע"פ הטעמי' האלו היו מן הראוי לסלק את ידי מן עסק זה ולא אשיב לא דבר ולא חצי דבר. אך ורק באשר ששמעתי וניכרי' דברי אמת אם יעשו ידיו של גבריאל הנ"ל תושי' לרתק חבל הכסף והקשור הנ"ל בלי דבר יש בו העדר כבוד וזלזול גדול בכבוד התור' ולומדיה ע"כ אמרתי למען ציון המצוין בהלכה לא אחשה ואחישה. ובזכות של כה"רר רפאל הנ"ל אהפך ואחפשה אמנם להלכה ולא למעשה ובקצרה כי השואל דוחק ואיננו מניח לי לעמוד להנפישא. ואען ואומר מתחלה מה שראובן תומך את יתדותיו שיצא חנם אין כסף ואין כסי"פא מאחר שלא נכתב בק"ס שהצדדי' קבלו עליהם. בח"ח ובשד"א וכו' נראה לע"ד שאין דבריו נכונים אלא אף גם שלא כתבו העדי' שהצדדי' קבלו עליהם בח"ח כו' הרי הוא כאלו נכתב באשר שכותבין כן בכל השטרות ונוסח זו נמצא ג"כ בתשו' הראשוני' והאחרוני' עצמו מלספר וראי' לדברינו ממה שכתב הרא"ש בתשו' הובא בטור סי' ס"א ס"ז וז"ל וכל דבר שנהגו במדינה לכתוב וכו' כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה עכ"ל א"כ אף אנו נאמר כיון שראובן עשה ק"ס מסתמא לכתיבה עומד ע"פ מנהג המדינה. וגדולה מזו כתב הטור בס"ס מ"ב כל לשון שרגילי' הסופרי' לכתוב בשטרות אפי' אינו מתקון חכמי' אלא לשון הדיו' שנהגו לכתוב וכו' ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב עכ"ל. והנה לא נעלם מעיני מ"ש מאור עינינו הב"י בסי' ע"א סכ"ה שדברי הטור בסי' ס"א שכתב תשובו' הרא"ש הנ"ל בלי חולק ובסי' ע"א כתב שאם העדי' בפנינו ומעידי' שלא כתבוהו בציווי הלוה כו' סותרים זא"ז והם שני הפכיים בנושא א' ותירץ וז"ל ואפשר שבעה"ת איירי כשאינו מנהג פשוט במדינה לכתוב כן בכל השטרות אע"פי שבקצתן כתוב והר"אש איירי כשהוא מנהג פשוט במדינה לכתוב כן בכל השטרות א"נ הרא"ש מיירי כשאין כאן עדי' המעידי' כו' עכ"ל והנה לפי התירוץ האחד אין פקפוק בנ"ד באשר שכבר כתבנו שאפי' בכל המדינות ומימי קדם נהגו לכתוב בכל השטרות בח"ח ובש"דא אבל לפי תירץ הב' יש לפקפק בנ"ד דמשמע אפילו אם נכתב הדבר בפירוש ואם אומרים העדים שלא כתבוהו בציווי הלוה אין בו ממש מכל שכן כשלא נכתב שאין לומר בו שיהא כאלו נכתב אבל לפי עניות דעתי נראה שאין כונת הב"י לומר לדעת הרא"ש שאפי' בדבר שכותבים בכל המדינה ומנהג פשוט הוא אין בו ממש אם לא נכתב בציווי הלוה כי סברא אלימתא הוא ואין לפקפק בה כלל שכל מי שמקנה בק"ס לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה אלא כוונת הב"י הוא בתירץ השני לומר שהרא"ש איירי ג"כ במאי דאיירי בעה"ת דהיינו בדבר שאין בו מנהג פשוט במדינה ואפ"ה דנין ע"פ אותו הדבר אם אין שם עדים כו' עכ"ל. ובלתי ספק שכן כוונת הב"י ממילא רווחא שמעתתינו גם ע"פ הא"נ אמנם אין אנו צריכין לכך כי כבר דחו האחרוני' תירוץ השני בשתי ידי' ועיין בתשובת רבינו בצלאל אשכנזי סי' כ"ה ובתשוב' ר"י לבית לוי סי' ס"ו וכתב שם שנראה לו שגם הב"י בעצמו חזר בו מזה התירוץ ע"כ לא הביא בספרו הקצר ש"ע בסי' ע"א כ"א הדין שיוצא על פי התירוץ הא' ע"ש ובאמת דברי הב"י בזה הם קושי ההבנה ואני בעניי עני בדעת ישבתי קצת עכ"ד הנ"ל ואינני אוכל להאריך והנה ראיתי כמה חילוקי דיני דינים מה שחלקו האחרונים ז"ל גם הב"י בעצמו ובכבודו בבדק הבית שלו כתוב עוד יישוב אחר ולפעד"נ שבנ"ד כ"ע מודים שמי שמקנה בק"ס לכתוב שטר כוונתו הוא לכתוב בו בח"ח ובשד"א כיון שנהגו כן בכל המקומות ובכל זמן ואין זה לא תנאי ולא דבר חדש רק הוא חיזוק הענין שיאושר ויקוים הדבר מה שא"כ נאמנות שהוא דבר חדש שחייבו לשלם אף ששילם וכיוצא בזה וק"ל וסברא זו כתב ג"כ בס' גידולי תרומה דף ק"כ עיין שם. כללא דמילתא שלע"דנ פשוט שלענין ח"ח ושד"א אע"פ שלא נכתב הרי הוא כאלו נכתב ודנין ע"פ עיין בתשובת רמ"א בתשובותיו סי' מ"ט וסי' ק"ח מה דינו ודו"ק ומכ"ש בנ"ד נראה קצת שהסופר טעה והשמיט בח"ח כו' כי כתב בק"ס וז"ל כל הא דלעיל קבלו עליהם שתי הכתות הנ"ל ע"ד המקו' ב"ה ועל דעת רבי' לשמור ולעשות בו וידוע שדעת רבים לא שייך כ"א לגבי חרם ושבועה וק"ל זהו מה שנראה לע"ד לענין ח"ח ושד"א אמנם לענין הקנס אם יהיו ג"כ כאלו נכתב אם לאו יש לפקפק והנה לכאורה היה נראה הוא הדין והוא הטעם דלעיל כיון שכל המקומות שוות לכתוב קנס בשידוכין ה"ל כאלו נכתב אע"פ שאין מנהג המדינות שוות בכמות הקנס כי במדינות פולין מנהג פשוט הוא שהקנס הוא כחצי הנדן משא"כ במדינות אלו רק הקנס הוא כפי אשר יתרצו הצדדי' מ"מ יש לומר שמסתמא דעת המקבלי ק"ס היה לכתוב שהצדדי' קבלו עליהם בקנס כאשר יתפשרו ויתרצו כן היה נראה לכאורה. אבל נראה לע"ד שאין זה פשוט כל כך שכך היה כוונת מקבלי הק"ס עד שנאמר אף שלא נכתב יהיה כאלו נכתב: אמנם נראה לע"ד אף גם שאין אנו אומרי' שמסתמא כוונת מקבל ק"ס היה שיכתבו העדים בק"ס הקנס כנ"ל מ"מ נראה לומר שבלתי ספק היה כוונת' שיתן צד העוב' לצד המקיי' קנס סך מה שיתרצו או כפי מנהג המקום אע"פ שאין מנהג קבוע מ"מ ודאי משערי' מסתמא לפי כבוד הצדדי' ולפי ערך הנדן בקירוב ואם לא יוכלו הצדדים להשוות את עצמם כמה יהיה סך הקנס וכבר נעשה הקישור ודאי יועמד הקנס ע"פ ממוצעים באופן הנ"ל ממילא הק"ס נעשה ג"כ על הקנס באופן הנ"ל ואין בקנס הזה משום אסמכת' כמ"ש התוספו' והר"אש שמדינ' חייבים משום בושת (בפ' א"כ ד"ף ס"ו ע"א ע"ש) והנה לא נעלם מעיני מה שכתב מהררמ"אי בסי' ר"ז בהג"הה סט"ז וז"ל מיהו קנין צריך וכן נוהגי' עכ"ל וא"כ יש לפקפק בנ"ד כיון שלא היה הק"ס בפירוש על הקנס מ"מ נראה לע"ד היינו טעמא שצריך קנין לפי שא"א שלא יהי' הקנס פעמים יותר מדמי הבוש' כמ"ש מהרר"י קלון בשורש קצ"ב ע"ש ומכ"ש שמהררמ"אי היה לפניו מנהג פולין שהקנס הוא לעולם כסך חצי הנדן ודאי לפעמי' הוא יותר מדמי הבושת ע"כ הצריך קנין אבל קנס שהוא לפי האומד דמי הבושת ודאי א"צ קנין ולא גרע מן המבייש בדברי' שפוסקי' בכל בתי דיני' לפייס המתבייש לפי ראות עיניהם ולפי המבייש והמתבייש כללא דמלת' שלעד"נ שראובן החוזר מחוייב ליתן קנס להבחור כפי אשר יושת עליו ע"פ ב"ד היודעי' ומכירי' את הצדדי' ויצרפו לזה האומד של סך הנדן ומנהג המקום כאשר כתבתי גם ראובן יחוש לעצמו שלא יכווה בגחלת החרם אף על פי שלא הוציאו בפיו (עיין בתשובות רמ"א סימן מ"ט וק"ח) אם לא שידע בעצמו שמעולם לא עלה על לבו בשעת קבלת קנין סידור שיכתבו. השטר כנהוג בח"ח כו'. אמנם כל זה הוא אם ראובן חוזר בו במרד ובמעל ותולה קלקלתו בבתו אבל אם האמת אתו שבתו ממאנת להינשא להבחור בלי שום תחבולה ורמי' אזי הוא נקי מן האלה ומן הקנס כמו שמבואר בתשובת הרשב"א סי' תשע"א והאחרוני' הביאוהו כי אונס רחמנא פטרי' והבית דין אשר קרובי' אל החלל יוכלו לעמוד על האמת ע"י חרם או שבועה לפי ראות עיניהם אשר יטילו על ראובן כי הלב יודע אם לעקל כו'. ולאחר הבירור שהתקלה תלוי' בהמשודכת שהיא ממאנת להינשא להבחור ואחר שהיתה מרוצה וקיבלה מתנה כאשר בא בשאלה לבשתה רוח אחרת רוח עועי' ודאי עליה נאמר לא ינוח שבט הרשעה על גורל הצדיק ולעד"נ שחוזר הדין לשניא"ה במעשיה והיא חייבת לשלם דמי בושת כנ"ל ואם אין לה לשלם יעשה לה כמשפט הבנות המתפרצות כאשר חרץ הסמ"ע בסימן תכ"ד ס"ק ט"ו לנדותה ולפרסם קלונה ברבי' הגם שלגבי דידה אין שייך כ"כ שלא תרגיל לעשות כן כמו ששייך גבי מסירה או ביושי' אחרים מ"מ למען יווסרו אחרות ולא יעשו כמעשיה יש לעשות גדר לפרצה הזו וכיוצא בזו שלא לבייש בר אוריין ובר אבהן בלי שום אמתלא. והיה מקום לומר ללמוד זכות שאיננה חייבת קנס מצד הדין כי יש לומר שאין כוונת' לבייש הבחור רק שאינה יכולה להינשא למי שאינו מקובל עליה וידוע שאין אדם חייב בושת אלא אם כיון לבייש אבל לענד"נ שאין ממש בטענה זו באשר שכבר היתה מרוצה וקבלה המתנ' בפנים יפות זאת לא זאת כי אם שנתנה עיניה באחר בא' מן רוכבי הסוסי' ואת לומדי התורה מאסה ע"כ נקה לא תנקה ועוד נלע"ד שגם על פי הדין אין המבייש שלא בכוונה פטור אלא כגון ישן שבייש או נפל מן הגג באונס ולא מתהפך אבל מי שמבייש להנא' עצמו חייב וראיה לדבר ממה דאי' בסוף פ' כיצד הרגל אמר רבה נפל מראש הגג כו' פטור על הבושת ואם נתהפך חייב אף על הבושת וכו' ופיר"שי ואם נתהפך לאחר שהתחיל לנפול דנתכוון לנפול על האדם להנאתו חייב אף על הבושת אע"פ שלא נתכוין לשם בושת עכ"ל עיין במהר"יק שורש ך"ט שחייב ג"כ דמי בושת אע"פ שלא נכתב שום קנס בהקישור ע"ש ועיין ביש"ש ס"פ כיצד הרגל ואל תשיבני ממה שכתב מהר"מ מריזבורק הובא בה"גה סי' תכ"א ס"א מי שקיבל על חברו וכו' כי