עבודת הגרשוני פג

מעליא. ולא חיישינן שמא יעיד מתוך הכתב אעפ"י שלא יזכור הענין ממש ואז לא יהיה ממש בעדותו לכ"ע כיון שאינו ראוי להגיד וה"ל כאולם ה"ה נמי הכרה שמכיר ע"י התעורות הכרה אחרינא הוה הכרה מעליא ולא חיישינן שאמר בדדמי אף על פי שאינו מכירו רק ע"י הזקן או סימן אחר שאינו מובהק ולא חשדינן לסהדי שיאמרו בדדמי כמ"ש התוס' במס' יבמות דף קט"ו ד"ה טעמא דע"א דלא חיישינן לסהדי שאמרו בדדמי ונסבי' ולא דייקת. ועדין יש לבעל דין לחלוק ולומר וכי ילפינן איסור' מממונא. כדמקשינן בב"מ דף כ' ע"ש אע"גב דממון חמור שאין מוציאין ממון אלא בעדות ברור ולא אזלינן בממון בתר רוב. ואלו באיסורא אזלינן בתר רובא. ואפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא. כדמוכח בסוגיא בפ"ק דחולין. כבר הקשו תוספת לשם קושיא זו ותרצו לחד שנוי' דבאשת איש החמירו. ממילא יש לבעל דין לחלוק ולומר איסורא מממונא לא ילפינן. אמנם יש לנו להביא ראיה מפורשת שבדבר הזה ממון ואיסורא שוי' הן שאף באיסורא אמרינן הכי דאי' בתוספת והר"ן מביאה להכריח הימנה שפי' הרי"ף הוא הפי' הנכון וז"ל מצא כתב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו ואם אמר מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו עד כאן לשונו וביאר הר"ן מ"ש שמענו ושכחנו כלו' וע"י ראיית הכתב נזכרנו דמהימני עכ"ל. הרי מבואר נגלה שגם באיסר א"א סמכינן אהזכרה ע"פ השטר ולא חיישינן דלמא לא אידכר שפיר דאז לא הוה עדות כלל כמ"ש הר"ן בהדיא אפי' לפי מה דס"ל משיאי' ע"פ השטר משום דבעדות אשה הקילו. היינו אפשר לומר דוקא היכא שאין אנו יודעי' אם שכח או זכר הכותב מה שכתב אבל אם בוודאי אינו זוכר דאין ראוי להגיד אין כאן עדות כלל ואם סמכינן באיסור א"א אהזכרת השטר להעיד נ"ל פשוט שסמכינן ג"כ אהזכרת הסימנים שאינם מובהקים שיכיר פרצוף פנים עם החוטם כי שקולים הם ואם במאזנים יעלו יחד לא יכריע א' את חבירו כמלא נימא. וא"כ הוא שזכינו לדין ע"פ הגמ' והתוס' (וכן הוא מבואר בת"ה הנ"ל) שהכרת הפנים ע"י התעוררות סי' אחר הכרה מעליא היא אין כאן נמי מקום לחוש לאישתהי אע"פ שכל הפוסקים פסקו דחיישינן לאישתהי אפי' בספק וכאן הוא ודאי אישתהי כאשר פלפל מכ"ת והוכיח כן מלשון העדים. מ"מ כיון שיש כאן שני עדים תו ליכא למיחש למידי וכי חיישינן באישתהי דוקא בעד א' דחיישינן שיאמר בדדמי אבל שני עדים לא דייקינן בתרייהו ולא חיישינן דאמרי בדדמי אע"ג דהרי"ף פסק אפי' בשני עדים חיישינן שיעידו באומדנ'. כבר הקשו וחלקו עליו כל הפוסקים ולא מצאתי לא חבר הגם שיש אתי עמי לענ"ד תי' מספיק על הקושיא שהקשה הרא"ש (בפ' האשה שלום על הרי"ף בזה מסוגי' דשמעתא דההוא מעשה דשני ת"ח וכו' והוא מיוסד על אדני פז מ"ש הריב"ש שהרי"ף מפרש האבעיא בעד אחד כשאמר קברתיו. מכל מקום כיון שכל הפוסקים חולקי' על הרי"ף אין רצוני להאריך. ואין לומר אע"פ שלא דייקינ' בתר תרי סהדי היינו היכא דאמרו שמת במלחמה או טבע במים. אבל באשתהי טעמא אחרינא איכא דמתפח תפח ונשתנו צורתו עד שעדים סבורים שהוא זה כי דמיא ממש בכל ענייניו לצורת זה שמעידין עליו. ואפי' מאה עדים יכולים לטעות בזה ואינם אומרים בדדמי רק מכווני' צורתו ממש אף על פי שאין זה הוא שמעידין עליו זה אינו דאם כן הוא דאיכא למיחש להכי מה שכתב הרא"ש לחלק בין מי שראה הטביעה ללא ראה הטביעה אין לו טעם כל עיקר אע"פ שרוב פוסקים אינם מסכימ' עם הרא"ש כדכתבינן לעיל היינו שחולקי' עליו מכח הדין ולא מכח הטעם כי סבירא להו דאע"פ שלא ראה הטביעה מעיד בדדמי או העד לעולם אינו מעיד בדדמי רק האשה לא דייקת ומנסב' לפיכך אין לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה. אבל כולם מודים וסבירא להו דלא חיישינן שישתנ' צורתו כ"כ עד שאי אפשר לעמוד עליו בשום ענין וכן משמע מדברי הרי"ף שגם באישתהי לא סמכי' עלייהו משום דמסהדי לפי אומד דעתייהו יעוין שם וא"כ הוא אפשר שאתת' הדא שרי' להתנסב' לכל גבר ובאמת נ"ל פשוט שט"ע ע"י סימנים שאינם מובהקים ט"ע מעלי' הוא ומה שהארכתי בזה לפי שראיתי הרב הגדול מהר"ר אהרן ששון בתשובותיו סי' ט"ו מסתפק בזה הגם שאין אני כדאי לחלוק עליו. ואין משיבין ארי לאחר מותו מכל מקום מה שנראה לע"ד כתבתי להוד רום מכ"ת באולי יישב דבריו ויונעם לו. ועדיין יש לפקפק ולומר שמה שביאר כמר דוד את דבריו הוא בענין זה שלא הכירו בפנים כלל רק מכח הזקן חישב בעצמו שהוא ר' זלמן הנ"ל הי"ד. הא ליתא במשמעות לשונו. אף אם ביאר דבריו בהדיא לבסוף שכך היתה כוונתו לאו כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ובלתי ספק שהגדה אחרינא היא זו שסותרת הגדה ראשונה. זה מה שנ"ל דרך פלפול בעלמא וחלילה לי מה לעשות אפילו סניף לגדולי' בדבר הזה ובכיוצא בזה שאין אני כדאי. וכתבתי זאת לרום הוד מכ"ת. ואין לזרי' אתו כי אף גם אם שגיתי באיזה דבר פשוט ענותנותו תרבני ולכף זכות ידיניני. וכלילה יכסיני שהנחץ השיאני. וכאב את בנו ירצנו. והכל על נכון יודעיני ואדע' את שאהבה נפשי: באמת יש לי עוד איזה ספיקו' לפו' ריהטא שאינם מגיעי' אל הדין לכן קצרתי כעת ובפרט שאין הזמן מכיל ובזה ישים ה' לטובה אות ויצילני מכל שגיאות. ויורני מתורתו נפלאות כע' חתנו הצעיר המתאבק בעפר של ת"ח ומתחמם מגחלתן ונהנה מאורן ד"ש וטובתן גרשון אשכנזי: שאלה עב אשה מרת יענטיל שהעידו עדים על בעלה שנהרג והעדיו' המה מבוארים בתוך התשובה ונתבקש מאתי לחוות דעתי בנדון זה אם האשה מותרת להתנסבא לכל די תיצביין או לאו: תשובה הנה עברתי בעין עיוני על כל דברי העדים הנ"ל ולכאורה נראה שכולם אינם שוים לטובה להתירה אשה מ' יענטיל הנ"ל להתנסבא לעלמא כי אית בהו תיוהות הרבה והנה העדיות נחלקי' לשתי כתות כת אחת העידה מה ששמעו מן נכרי מסיח לפי תומו וכת אחת מעידים מה ששומשו ידם ומה שראו עיניהם. ואחר אחרון אני בא ואען ואומר שאין עדותם של כת השנייה מספקת להתיר האשה מרת יענטיל הנ"ל אע"פ שהגידו והעידו שהכירו בט"ע שההרוג הוא כמ"ר מייזיש כ"ץ מכל מקום לא יועיל כי יש לחוש שמא לא ראו ההרוג עד אחר שלשה ימים ומשנה שלימה שנינו אין מעידין אלא עד ג' ימים ועל דעת הרשב"א שדייק לישנא דמתנית' להחמיר שאין מעידין אלא כשיודעי' בבירור שראו אותו תוך ג' ימים פשיטא שאין להתיר את האשה הנ"ל על פי עדותן של כת השנייה הנ"ל. אלא אפילו לדעת הרא"ש וסייעתו דסבירא ליה בספיקא אם ראו אותו תוך ג' ימים להריגתו או למיתתו דנין להקל ומעידין עליו כי שמא אתפח חששא דרבנן הוא נראה לע"ד בנדון דידן מודה הרא"ש וסייעתו שאין מעידין להחמיר ולא להקל כיון שיש רגלים לדבר שראו ההרוג אחר ג' ימים להריגתו. שהרי ב' עדים העידו שהושחר פניו של ההרוג גם היה מסריח עד שכמעט בטבע א"א להשתנות ולהסריח כ"כ תוך ג' ימים אע"פ שעד אחד העיד שלא היה סרחון כ"כ מ"מ בטלו דבריו לגבי ב'. על כן אין לנו להקל ולומר שראו אותו תוך ג' ימים וכן משמע לי מלשון הריטב"א שהבי' הר"ן בפ"ב דיבמות אחר שהביא דעת הרשב"א שחוכך להחמיר בספיקא וזה לשונו והריטב"א כתב לקולא כיון שאין נראה לנו שום שינוי פנים ושמא נתפח חששא דרבנן הוא וכתב שיש שחוששין להחמיר אף כזו עכ"ל הרי קמן שאף המקילין אינם מקילין אלא כשאין אנו רואים שום שינוי פנים. אבל כשאנו רואין שום שינוי פנים כמו בנדון דינן שנשתנה לשחרות אין להקל ולומר שהוא עדיין תוך ג' ימים להריגתו וכיוצא בזה מצינו לענין דיני ממונות המוכר לחבירו גבינות ולאחר ג' ימים נמצאו מרוקבות כו'. הן אמת שיש לדחות ולומר שבנדון דידן יש להקל כי שינוי מראה לא מעלה ולא מוריד ומה שכתב הריטב"א כיון שאין נראה לנו שום שינוי כוונתו לומר כיון שאין אנו רואים שום שינוי בפנים דהיינו שלא נתפח כלל אבל אם אנו רואים שום שינוי שנתפח קצת אין מעידין עליו אבל שינוי פנים לשחרות לית לן בו. כן יש לדמות אבל מתוך דקדוק הלשון שכתב הריטב"א שאין אנו רואים שום שינוי פנים משמע שאין אנו רואים שום שינוי הן בתפיחה הן במראה. ומלתא דמסתברא הוא שיש לנו לחוש לשינוי מראה לענין זה שנאמר שנהרג קודם לג' ימים כיון שכמעט בדרך הטבע אי אפשר להשתנה כ"כ תוך ג' ימים. וכיון שנהרג ג' ימים קודם ראי' אין להעיד עליו אע"פ שאין אנו רואים שום תפיחה בפנים אליבא דכ"ע. כללא דמלתא שלעד"נ שגם הרא"ש וסייעתו מודים בנידון דידן שאין מעידין עליו: והנה לא נעלם מעיני דעת ר"ת שמפרש המתני' אין מעידין וכו' היינו דוקא כשהוא חבל בפניו ואין גופו שלם. אבל כשגופו שלם ואינו חבל בפניו מעידין עליו אפי' אחר ג' ימים וא"כ בנדון דידן שהיה גופו שלם ואינו חבול בפניו מעידין עליו אבל מה מאד נפשי ולבי נקפה למעבד עובדא לסמוך אדברי ר"ת באשר שהאחרונים כתבו שאין דבריו מחוורין בעיניה' עיני פקיחי וטעמ' ונימוקם עמה' כמבו' בחיבוריה': אברא שראיתי שבעל משאת בנימין כתב בסי' מ"ד שבשעת הדחק יש לסמוך על ר"ת בענין זה אע"פ שהוא יחיד אצל רבי' מכל מקום קשה עלי לסמוך על ר"ת כי נראי' הדברים שבעל מ"ב לא כתב כן אלא לרווחא דמילתא כי בנדון דידיה הוה לי' כמה צדדים אחרים להיתרא כמבואר שם. שהרי הוא בעצמו וכבודו כתב בסי' מ"ו בדרך החלט שהסכימו כל גדולים אחרונים דלא כפי' ר"ת ומתניתין דאין מעידין אלא עד ג' ימים מיירי בכל ענין אפי' הוא שלם ואינו חבל בפניו. ועפ"ז השיג על מחותנו הגאון מהרר"מ ח"י משמע אפילו בשעת הדחק אין לסמוך על ר"ת אלא עכ"ל מ"ש בסי' מ"ד שבשעת הדחק יש לסמוך