עבודת הגרשוני פב

הוא שהשיב על השאלה אין זה מסל"ת אע"פ שמהר"א בת"ה כתב שאף אם השיב על שאלת גוי שלא בפני ישראל לא יצא מכלל מסל"ת ומהרמ"א מביאו בהג"ה סעי' י"ד מ"מ יצא מתורת מסל"ת משום טעם אחר והוא זה כי איכא למימר שהוד' מחמת יראת יסורין ודמי' להא דאמרינן קטול אספסתא וקומנטריסן שיש אמתלא בדבר הזה ואין זה מסל"ת כמ"ש בתשובות מ"ב סימן ס"ח. ומ"ש מכ"ת דרך העברה ומחמת יראת יסורין נמי ליכא. שהרי הודה בעינוי על הרבה רציחות וכו' עכ"ל ואנכי בער לא אדע מה דעתו ודאי אלו הוד' מעצמו בלי שאל' צדקו דברי מכ"ת כי מה לו להודות על מה שלא שאלוהו אלא ודאי קושטא קאמר. אבל אם שאלהו עליו יש לומר שהודה מחמת יראת יסורין כי אם לא יאמר כן יענו אותו עוד באולי יודה גם על היהודי משא"כ כשהודו לדבריהם יניחו אותו וירוויח לו וחשש לחיי שעה ואינו מפסיד בהודאה זו כי בלאו הכי בן מות הו' אע"ג דאפשר דלמרדן האלו יש להם קצבה מ"מ די הוא לאמתלא ולומר שאינו מסל"ת. ומה שהביאו הפוסקים ראי' מהא דאמרינן אלמלא נגדוהו וכו' שמשמע דוקא ביסורין ומרדן שאין להם קצבה י"ל שהודה מחמת יראת היסורי' אבל במרדן שיש להם קצבה לא אמרינן שמחמת יראת היסורי' הודה היינו משום שיש לומר שודאי קושטא קאמר. דא"א לומר שהוד' כדי שינצל מיסורי' הלא יהי' לו יסורי' עד שערי מות ממש אם יודה ויותר טוב לו שיסבול היסורין אלו לפיכך אמרו שאלו היסורי' קשים יותר כדאמרינן אלמל' וכו' אבל אם הוא בן מות בלא"ה כמו בנ"ד ודאי יש לחוש שהודה לשאלתן כדי להפטר מן היסורין אע"פ שיש להם קצבה יחוש לחיי שעה וא"כ הוא יש לפקפק בעדים מסל"ת זה פשיט' לדברי הר"ן ומהרמ"א מביאו שגוי מסיח לפי תומו מפי גוי צריך לומר שאותו הגוי אמר לו לפי תומו פשיטא אין כאן עדים כלל כי בכאן הי' הגוי מסיח לפי תומו מפי גוי כי הרוצח הוא הגוי הראשון. והגוים שאמרו הדברים לפני העד הם השניי'". ובאשר שלא אמרו שהרוצח הודה מעצמו שהוא מסיח לפי תומו ודאי אין בעדים זה ממש כי יש לחוש שהודה ע"י שאל' ואין כאן מסיח לפי תומו אלא אפי' לדעת מהררא"י שכתב בסי' רל"ט גוי מסיח לפי תומו ששמע מפי גוי אחר אצ"ל בפי' שגוי הראשון סיפר לו במסיח לפי תומו רק מסתמא דיינינ' ליה כמסיח לפי תומו אפשר לומר שלא קאמר שמסתמ' דיינינ' לי' כן אלא דוקא בנדון דידיה שאמר הגוי השני סתם ששמע מגוי הא' שנהרג פלוני ואין מוכרח כלל באותו הלשון לומר שאמר ליה לשום איזה כוונה לכך דיינינ' ליה כמסל"ת אבל בנ"ד שמתוך משמעו' הל' שאמר הגוי הב' בשם הגוי הראשון משמ' שלא אמר הגוי הראשון במסל"ת כי יותר קרוב לומר שהודה ע"י השאלה מאחר שאמר בלשון ידוע היהודי מאויסטרליץ ממילא לא הוה מסיח לפי תומו רק הודה מיראת היסורי' כנ"ל אף על גב שמהרא"י מביא ראיה מתשובות מור"ם שכתב שלא תלינן להחמיר אלא היכא דמוכח ומשמע הוכחה ממש. זה אינו כי ודאי הוכחה זו לאו דוק' הוכח' ממש כי מה ששמ' מקומנטריסין שנהרג פלוני אין זה הוכחה ממש כי אפשר לומר שלא אמרו להתפאר אלא לפ"ת אמרו שפלוני נהרג אלא לפי שקרוב הדבר יותר אמרינן שזה מיקרי הוכחה ה"ה אפשר לומר בנדון דידן אף על פי שיש לחלק קצת נכון הוא לומר כן שלא לעשות פלוגת' רחוקה בין הפוסקים שהר"ן יסבור אפילו במקום שאין הוכחה כלל חיישינן שמא לא אמר הגוי הא' לפ"ת. ות"ה יסבור אפילו במקום שיש הוכחה קצת שאינו מסיח לפי תומו אף על פי כן דיינינ' כמסיח לפי תומו. ואף אם נאמר שאין זה דוחק לפרש דברי הרוצח שאמר בל"א דער צוועלפטי איז גועזן דער אויסטרליצר יוד שמשמעו היהודי הידוע אף על פי שלא שאלו אותו אם הרגו כיון שמקרוב נהרג אותו היהודי ונודע לרבים ע"כ אמר בלשון ידוע ממילא לא יצא מכלל מסל"ת לפי דעת בעל ת"ה גם לפי לשון העדות שכתוב לפני שלא הזכירו שהודה על העינוי לא יצא עדות זה מכלל מסל"ת. מ"מ אין להתיר אשה זו בעדות זו כי לפי דעת הר"ן אין זה מסיח לפי תומו כיון שאפשר לפרש דברי הרוצח עכ"פ ג"כ שהוא תשובות השאלה ממילא הוה ליה פלוגתא דרבוותא ומהררמ"א מביא דעת שניהן וכל היכא דאיכא פלוגתא בעדות אשה אזלינן לחומרא כמ"ש רמ"א בשם הריב"ש וביותר שהריב"ש לית ליה כלל להתיר ע"י גוי מפי גוי. ואפי' אמר בפירוש לפ"ת שהגוי הראשון א"ל לפ"ת הוא ספק גדול בעיני באופן שנפל העדות של כמ"ר זלמן בבירא ואינו עושה רושם כאצבע בקירא בכל זאת יעמדני מכ"ת על האמת ואדעה שאהבה נפשי. והנה באמת היה נראה לע"ד הקלושה והחלושה לא להלכה ולא למעשה כי עלי הדבר קשה להכניס ראשי להתיר בעדות האשה ולבי אטום בערלה כבושה. רק אדון לפני רבינו על קרקע קשה דרך פלפול לתאוה נפשי גרסא שיש מקום להתיר האשה לכל גבר ע"פ עדותן של עדים כשרים כמ"ר יודא בן יעקב. וכמ"ר דוד בן יודא והוא זה: כי באמת הלשון שהעידו שניהם בשוה דהיינו שהעיד כמ"ר דוד וז"ל בל"א האב איך ניט אנדרשט קענן דר קענן אין זיינם פנים וגם אן זיינם בארט וכולי. ומה שהעיד כמ"ר יודא וזה לשונו בלשון אשכנז האב איך אים דער קענט אן זיין פנים וגם אן זיין בארט כו' ע"כ אלו הלשונות יש לפרש אותם בשני פנים ושניהם קרובים לשמוע האחד שהעידו שהכירו בפניו בפני עצמו וגם בזקנו הכירהו. ואלו היה פי' זה מוכרח לא היה כאן מקום עיון כלל כי היה כאן שני עדים אע"פ שכמ' דוד חזר והעיד בע"א לאו כל כמיני' שכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד אבל באמת יש לפרש דברי שניהם שחדא קאמרי שע"י הזקן הכירו בפנים כמו שביאר דבריו העד כמ"ר דוד ופירש נכון הוא שדבריו סובלים אותו וכן כתב בתשובות הרא"ש סי' ט"ו כיוצא בו בענין זה והביא ראי' מדברי מהריב"ל ע"ש וא"כ הוא צריכי' אנו לדקדק אם עדותן עדות אם לאו. ולפום ריהטא לפי הנראה אין כאן עדות כלל דהא תנן במתניתן אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם משמע בלי שום התעוררות הכרה אחרינא. ולכן נקט התנא לשון שלילא ולא קתני מעידי' על פרצוף פנים עם החוט' ולא על סימנים שבגופו ושבכליו וכיוצ' בזה דייק הרשב"א בסיפ'דמתניתין אין מעידין אלא עד ג' ימים ולא קתני כל שעבר עליו ג' ימים אין מעידין עליו. והוציא מזה דין מחודש שבספק אם הוא תוך ג' ימים או לאחר ג' אזלינן לחומרא. והדברים כתובים בדברי אחרונ' אף אם אנו נדייק לשון התנא שנקט לשון שלילא ממילא הוה משמע שאין עדותן של העדים הנ"ל כלום אמנם כד דייקינן שפיר איכא למידק איפכא. כי לשון מה שכתב אין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו' אינו מתיישב שפיר כי הכי הל"ל אין מעידי' אלא ע"י פרצוף פנים עם החוטם והוה משמע מדקתני בלשון שלילא ולא קתני מעידי' ע"י פרצוף פנים וכו' משמע להורות דוקא ע"י הכרת הפרצוף פנים עם החוטם בלי שום התעוררות הכרה אחרת הוא מעיד ולא בהכרת פרצוף פנים וכו' ע"י הכרה אחרת. ומדלא קתני הכי רק קתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו' אין משמעו כלל למעט הכרת הפרצוף על ידי התעוררות הכרה אחרת רק אדרבא אין התנאי כ"א שיעיד על הפרצוף פנים וכו' איך שיהיה. וזה נראה לי דקדוק נכון: ובאמת מילתא דמסתברא היא שלא יגרע כח ההיכר' מה שמכיר הפרצוף פנים וכו' ע"י התעוררות הכרה אחרת ובפרט ע"י הזקן כי עיקר הכרת הפרצוף הוא ע"י הזקן כדאמרינן בכמה דוכתי' ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירו מלמד שהניחו בלא חתימת זקן וכו' משמע מה שהכירן ומה שלא הכירוהו אותו הי' הכל ע"י הזקן ודאי אין ללמד מההכרה הזו כי יכיר לחוד והכרת פנים לחוד כדאמרינן בפ' יש בכור לשנוי' בתרא מ"מ לפי התי' הא' א"ש והפוסקים נקטו לשנוי' קמא לעיקר כמו שכתב מהר"מ פד"ווא סי' ל"ו. ולכאורה היה נראה להביא ראיה ממה שכתבו תוס' בפ' האשה שלום דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמר סימנים שהתם כתבו תוספות שעל ידי טענות עצמו ליכא להאמינם דאמרי בדדמי וכו' ובסוף דבריה' כתבו הא דסמכינן אסימנים אע"פ שאינם דאורייתא היינו משום דאיכא נמי ט"ע ע"כ משמע שעל ט"ע לחוד לא סמכינן. אבל כשט"ע הוא ע"י סימני' סמכינן עליו. משמע שט"ע ע"י סימני' הוה יותר טוב מט"ע בלא סימנים וכן משמע בטור סי' י'"ז). אבל באמת אין משם ראי' דאיכא למדחי דשאני התם שעד אמר שמכירו בט"ע בלא סימנים ועוד יש בו סימני' ג"כ לכן סמכינן עליו כיון שמחזיק דבריו בסימנים מאמינים לו שמה שאמר שמכירו בט"ע אמר אמת ולא בדדמי אבל כשהעד בעצמו אמר שאינו מכירו בט"ע כי אם ע"י סימנים שמעוררים אותו. אפשר לומר שאין הכרה זו מועלת. אבל נ"ל להביא ראיה מת"ה שכתב בסי' רל"ט דברי הא"ז שכתב בשם ר"ש ז"ל ור' נתן דאין מסל"ת נאמן אלא כשאמר נהרג או מת משום דלא צריך ט"ע. אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים היכא דאיכא למיחש וכו'. וכתב הוא ז"ל אמנם כי דייקי שפיר נוכל לומר לעולם עם סימנים שאינ' מובהקים קאמר ור"ל ע"י אותו סימנים הכירו בט"ע דכי האי גונא גבי ישראל המתכוין להעד מהני וכו' עכ"ל הרי מבואר שגבי ישראל מהני הכרת פנים ע"י התעוררות סימנים שאינם מובהקים. ונלע"ד להביא ראי' ערוכה ושמורה להא דאמרינן אעפ"י שאין מכיר הפרצוף פנים אלא ע"י התעוררות הכרה אחרת מיקרי שפיר הכרת פנים וזה הוא. דאמרינן בכתובות דף כ' ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים. אמר רבי הונא והוא שזכרו מעצמו ור"י אומר אע"פ שאין זכרו מעצמו וכו' ופירש הנכון בשיטה זו הוא מה שפירש הרי"ף ופי' רש"י ז"ל שאין זה שטר שביד המלוה, אלא כגון ספר או שמש וכו' ואר"י אע"פי שאין זכרו מעצמו אלא שמן הכתב שלו נזכר והולך ומעיד וכו' זהו פי' הרי"ף ורש"י. משמע להדיא אעפ"י שאין זכר לדבר אלא ע"י דבר אחר שמזכירו ה"ל זכירה