עבודת הגרשוני עו

בו חכמים שאין עד אחד נאמן. וא"כ בזמן הזה בין האשכנזים הוה כולם כאלו שחולצין ולא מיבמין. ע"כ לא חיישינן לזימנין דסניא לה מ"מ נראה לע"ד שסברא זו דחוקה ורחוקה היא כיון דנאמן עד אחד באשה דעלמ' הוא מדרבנן כמ"ש התו' ר"פ האשה רבה ואפשר לומר שמעולם לא התירו ע"פ עד א' אלא אשה דעלמא. אבל גבי יבמה לשוק לא תקנו כלום אפי' באותן שחולצות ולא מיבמות כיון שרוב היבמות ראויו' ליבום ובאותן לא תקנו כלום כיון דזימנין דסניא לה לא תקנו ג"כ מאומה באותן שחולצת ולא מיבמות אע"פ שליכא למיחש לזימנין דסניא לה כיון דמיעוטא נינהו לא תקנו בהן חכמים כלום. וא"כ שאפשר לומר שחכמים ז"ל לא תקנו כלום בשום יבמה לשוק אנחנו מה להתיר בעד א' אשר לא כדת של תורה ועוד לאלוה מילין בזה רק מה שאינו שייך לנדון דידן דקיימינן בי' האידנא אין רצוני להאריך: והנה לא נעלם מעיני שהרי"ף והרמב"ם השמיטו האיבעי' זו של חמות' הבאה לאחר מכאן. משמע דלא ס"ל שחמותה הבא' לאחר מכאן לא תעיד לה. מ"מ אין מניחין פשיטות' של הרא"ש והטור ורבינו ירוחם שכתבו בפירוש לאסור משום סתימתן של הרי"ף והרמב"ם וכבר תמה הרב המגיד עליהם למה השמיטו בעי' זו והניח בצ"ע משמ' שגם הוא ס"ל כהרא"ש והטור וכ"כ בד"מ שדעת ה"ה כדעת הרא"ש ומה שרצה הב"י בסי' י"ז ליתן טעם להשמטתם בעי' זו וז"ל ולי נראה דטעמא דהרי"ף והרמב"ם כיון דרבנן קא מהדרי להקל בעדות אשה בכמה דברים בהא נמי דחששא בעלמא הוא שמא יקלקלנה במילתא דעבידי לגלויי נקטינן לקולא עכ"ל: נראה לע"ד דוחק גדול דהא מהרי"ק כתב בשורש ל' בסופו והב"י בעצמו מביאו ריש סי' י"ז דבכל מקום שהדבר תלוי בספק אפי' בעדות אשה הלכו בו חכמים להחמיר והביא ראיות מוכרחות לזה. וחד מנייהו הוא איבעי' דלא איפשטא של מים שאין להם סוף ע"ש: ויותר הי' נראה לע"ד הקלושה לומר שגם הרי"ף והרמב"ם ס"ל שגם חמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה ולית בה ספיקא כלל כי פשיטות' שפשט בגמ' ממתני' אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותיטול כתובתה וחמותה אסורה. הוא פשיטו' מעליותא אע"ג דדחינן לה דלמא שאני התם דרגיש לה צערא לאו דסמכא הוא ואינו אלא דחיי' בעלמא ובפרט להקל לא סמכינן אדחיו' בעלמא רק מפשטא דמתני' אמרה מת בעלי כו' משמע שגם חמותה לאחר מכאן לא תעיד לה וכיון שהביא הרי"ף והרמב"ם מתנית' הנ"ל שמשמעו' חמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה ע"כ לא היו צריכין להזכיר שחמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה כי הוא נכלל בדין של מתני' הנ"ל הגם שקצת דוחק הוא כיון שלא כתב כן הרי"ף להדי' כמ"ש לעיל גבי בעיא דעד א' ביבמה. מ"מ יש לחלק ביניהם בנקל כי התם הוא להקל והכא להחמיר. ונכון הוא לומר כן שדעת הרי"ף והרמב"ם שוים לדעת הרא"ש כדי שלא להרבות במחלוקת בין הפוסקים. וכיון שזכינו לדין שחמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה וה"ה בת בעלה הבאה לאחר מכאן דהיינו בת יבמה לא תעיד לה על מיתת בעלה כי סניא לה ומתכונת לקלקלה ומכ"ש שבת היבם לא תעיד לה על מיתת אביה יבמה כי ודאי שונאת אותה ומסקת אדעתא שאביה ייבם אותה כשאינה חסרה כי אם יבמה יבא עליה כי כבר מת בעלה ובזה ליכא מאן דפליג ולית ביה ספיקא כלל כי עד כאן לא קא בעי במערבא בחמותה הבאה לאחר מכאן אלא כשעדין הבעל קיים. דאז אפשר לומר דלא מסקא אדעת' שימו' הבעל אבל אם אם היבם תעיד לה על מיתת היבם אם כבר מת הבעל והיא זקוקה ועומדת לבנה היבם הא לא קא מבעי' להו במערבא ופשיטא הוא דלא תעיד לה. ה"ה נמי בת היבם פשיטא הוא שלא תעיד לה בכה"ג. וא"כ בנדון דידן כאשר בא בשאלה כבר היתה זקוקה ועומדת כשאמרה בת היבם שאביה היבם נהרג. פשיטא הוא שלא תעיד לה. ולית ביה ספיקא כלל: כללא דמלתא בהא סליקנא ובהא נחיתנא שלע"ד נראה שאין העדות של הילדה בת היבם הנ"ל מספיק להתיר היבמה הנ"ל אם בשעת הגדת הילדה כבר היתה האשה הנ"ל זקוקה ועומדת כי כבר מת בעלה. כי ודאי שונאת אותה. ומתכוונת לקלקלה כיון שהיא זקוקה ועומדת לאכול גירסנ' דאמה ופשוט הוא בעיני וברור כשמש בצהרים. ומזוקק שבעתים: ועל דבר העדות שהעיד כהר"ר אהרן בן הר"ר נפתלי ע"פ הנשים שהגידו מהריגת כהר"ר הירץ הנ"ל וז"ל בל"א דא זענן מיר ביום ו' גנגין אונ האבין וועלין אונזרי לייט זוכין. זענן מיר קומן אין איין גס האבין מיר גפונן ליגן ר' הירץ גיהרגת אונ' זיין ווייב אונ' אין קליין קינד בייא אים כו' עכ"ל: נראה לע"ד שגם בעדות זה יש לפקפק שאינו מספיק להתיר אשה דעלמא וה"ה ליבמה לשוק כיון שלא אמרו קברנוהו. כי הסכמת הפוסקים הוא שעד א' במלחמה אינו נאמן עד שיאמר קברתיו כי חיישינן לבדדמי. ונדון דידן אין לך שעת מלחמה גדולה מזו כי ידוע שנימולים וערלים היו מוכרחי' לצאת ולבא נגד השונא בחרבם ובקשתם להרוג או ליהרג והני נשי כיון דלא אמרו קברנהו איכא למיחש לבדדמי: הן אמת שמשמעות התוספ' שכתבו בריש פרק האשה שלו' דף קי"ד ע"ב ד"ה זמנין דמחו לי' כו' משמע שלא אמרינן חיישינן לבדדמי אלא אם גם האשה בסכנה שיראה לעמוד שם עד שימות אבל במקום שאינה בסכנה כמו בנ"ד שכבר הכריזו שלא יעשו עוד שום דבר רע לשום אדם. לא חיישינן לבדדמי. וכן כתב הר"ן להדי' והביא ראי' לדבריו מהא דאמרינן ת"ש נפלו עליו לסטים כו' ומשני שאני התם כר' אידי דא"ר אידי אשה כלי זיינה עלי'. ש"מ היכא דאשה אינה יראה נאמנת ולא חיישינן לבדדמי: מ"מ נראה לע"ד מדסתמו הפוסקי' וכתבו בסתם עד א' במלחמה אינו נאמן עד שיאמר קברתיו משמע בכל ענין אע"פ שאין העד בסכנה מ"מ חיישי' לבדדמי. דזימנין דמח' לי' בגירא או ברומחא כו' וסהדא רבה נ"ל מהא דאמר שם מפלת הרי הוא כמלחמה. ופי' רש"י שנפל הבית עליו והתם ודאי איננה בסכנה אפי' הכי אינה נאמנת דחיישינן לבדדמי כיון שרובן למיתה. וכן כתב מהר"רא ששון שמכאן משמע אפי' אינה בסכנה חיישינן לבדדמי ועיין שם בסי' י"ו והא דאמרינן שאני התם כדר' אבין כו' שמשמע שהיכא שהאשה אינה יראה לא חיישינן לבדדמי היינו היכא שהחזיקה היא מלחמה מעולם שיש לה מגו אבל במקום שאין לה מגו אע"פ שאינה בסכנה חיישינן לבדדמי. ותדע שכן הוא שאע"פ שאיננה בסכנה מ"מ חיישינן לבדדמי. מהא דאמרינן התם נפלו עלינו נכרים כו' שמשמע שהי' החזיק' מלחמה בעולם כמ"ש רש"י הלכך נאמנת ולא קתני רבות' אפילו במקום שהוא ידוע שנפלו עליהם נכרי' נאמנת כיון שאינה יראה לנפשה. אלא ודאי אינו נאמנת אפילו במקום שאינה בסכנה אלא משום מגו דאי בעי לא היתה אמרה אלא מת לחוד. וכן משמע להדיא מרבינו ירוחם שכתב בנתיב כ"ג חלק ג' וז"ל עישנו עליו בית עישנו עליו מערה (ר"ל שמת בשרפה) ואמרה מת ואני נצלתי אינה נאמנת כמו במלחמה. פי' ולא מבעי' אם אמרה עישנו עליו שעומדת היא בחוץ שאפשר דלא מת ולא ראתה אותו אלא אפי' עישנו עלינו שעומדת היא בתוכו עמו וראתה אותו לא מהימנ' כי אמרה מת. כי אמרינן כי היכא דאתרחיש לך נסא אתרחיש לי' עכ"ל: הרי משמע להדיא שחיישינן לבדדמי אפי' במקום שאינה בסכנ' דאלת"ה מאי רבותא הוא זה אעפ"י שעומדת בתוכו אפי' הכי אינה נאמנת. אדרבה איפכא מסתברא אם עומדת בחוץ יש סברא שהיא נאמנת שאינה יראה ולא אמרה בדדמי אבל כשהיא מבפנים טרודה להמלט על נפשה ואמרה בדדמי אלא ודאי דס"ל לרי"ו כמ"ש דאפילו במקום שאינה יראה יש לחוש לבדדמי. וכיון שכן הוא שאפי' במקו' שאין העד בסכנה חיישינן לבדדמי ה"ה בנ"ד חיישינן לבדדמי וכן משמע להדיא בתשוב' הרשב"א סי' תתק"פ שכתב וז"ל מעיד על אשה צ"ל מת וקברתיו אבל אם לא אמר שקברו אינו נאמן דכל שראה אותו שטבע או שירד למלחמה או כיוצא בזה סומך ואומר על דרך הדמיון כו' עכ"ל. הרי משמע שאפי' מי שראה שירד למלחמה אומר בדדמי: ואין לומר ע"כ לא אמרינן דחיישינן לבדדמי אלא בעד א' אבל בשני עדים לא חיישינן לבדדמי והני נשי ב' הן ע"כ אין לחוש לבדדמי זה אינו כי ודאי גבי ב' עדים כשרים לא חיישי' לבדדמי לפי סברת רוב הפוסקים זולת הרי"ף אבל גבי עדות פסולי' אפי' ק' כעד אחד כשר דמיא. וכדאי' להדיא בריש פרק האשה כלומר גבי מעשה בשני ת"ח שהיו באי' עם אבא יוסי וכו' ועדין הי' מקום אתי לומר שיש לסמוך ולהתיר האשה הנ"ל על פי. עדים אלו דאיתא במרדכי פרק האשה שלו' בסופו וזה לשונו במקום שאמר העד אפי' בעת מלחמה ראיתי הרוג אח"כ והכרתיו יפה יפה בטביעו' עין בהא לא איבעי' להו בפ' האשה שלום דפשיטא דנאמן דלא גרע עד א' מאשה גופה דאי אמרה מת על מטתו נאמנ' דלא שייך למימר בה בדדמי דלא שייכי אלא בהריג' כו' עכ"ל ומהרמא"י מביאו בהגה' סעיף נ' רק במלות מתחלפות הרי קמן שאם עד א' אומר שראה את ההרוג אח"כ נאמן אע"פ שלא אמר קברתיו ובנדון דידן נמי אמרו הנשי' הנ"ל שראו את כהר"ר הירץ הרוג ביו' השלישי להריגתו ע"כ אינם צריכין לומר קברנוהו מ"מ לא מלאני לבי לסמוך על עדות הנשים הנ"ל כיון שלא העידו בדבר ברור כל כך רק אמרו בהעברה וז"ל האבי"ן מי"ר גיפונד"ן ליג"ן ר' הירץ גהרג"ת עכ"ל כי משמעות לשון המרדכי שדקדק בלשונו לומר והכרתיו יפה יפה משמע שצריך העד לומר דבר ברור בלי פקפוק כלל כי אם אינו אומר דבר ברור יש עוד לחוש שאומר בדדמי ואין זה בעל האשה הזאת רק אחר הוא. ובהיכר ובסימן כל שהו שאינו מובהק הוא אומר שהוא בעל האשה הזאת כיון שידע שבעל'