עבודת הגרשוני עה

כמותם. וכן פסק הב"י בש"ע סי' קנ"ח ס"ג שעד אחד אפילו עבד ושפחה או אשה או נכרי מסל"ת כו' נאמן ביבמה לשוק ע"ש. הלכך אם העדיות הנ"ל היו מספיקי' להתיר על פיהם אשה דעלמא. אין צריך פנים שהיבמה הנ"ל היתה גם כן מותרת להנשא על פיהם. אמנם לפי עניות דעתי הקלושה יש לפקפק טובא בכל א' וא' מן העדיות ולכאורה אינם מספיקים להתיר על פיהם אשה דעלמא ומכ"ש יבמה לשוק (ותמה אני על הגאון הנ"ל שהתיר האשה הנ"ל ע"פ העדיות הנ"ל ולא הרגיש לפקפק בהם כלל) ע"כ צריכין אנו לברר וללבן איזהו מן העדיו' הנ"ל יכשר להתיר אשה דעלמא. והוא הדין ליבמה. בעזרת שוכן רומה ואחר אחרון אני בא הוא העד השלישי. הנער כמ"ר אליעזר בן הר"ר יוסף אשר העיד וז"ל בל"א וויא מיר אחר הגזירה כו' דא האט איינר גיהיישן ר' הירץ בן האז מק"ק נ"ש דא איז זיין מיידיל באותו פעם אז מיר אויף דיא גזרה גפרעגט האבין. ג"כ דא גוועזין דא האט דאס מיידל גזאגט מיין טאטי איז צו פלאנאי נהרג גיווארן דא האט מן ניט קענן גין פאר ריבוי הרוגים כו' דא האט דאס מאדיל איר פאטר ר' הירצקא הנ"ל ג"כ דער קענט כו' דאס מיידיל איז איין בת שנים עשר שנים גיוועזן כו' עכ"ל: הנה לכאורה הי' נראת שעדות זה מעליא הוא בלי שום פקפוק. כי ליכא למיחש לאשתהי כאשר חששו מקצת הפוסקי' מן הסתם. כיון שבפי' העידה הילדה שראתה את אביה ביום השלישי להריגתו. גם ליכא למיחש לבדדמי, כיון שהעידה שבפניה נקבר אביה אמנם כד מעיינינן שפיר נראה לע"ד שאין לסמוך כלל על העדות של הילדה הנ"ל דאיתא בפ' האשה שלום (דף קי"ז ע"א) במתניתי' וז"ל הכל נאמנין להעידה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה כו' עכ"ל ואית' בגמ' אמר רב אחא בר אויא בעי במערבא חמותה הבאה לאחר מכאן מהו מי מסקא אדעתה דמית בעל ונפלה קמי יבם וסניא לה או לא ופירש"י חמותה הבאה לאחר מכאן מהו אם יבמה ולא אם בעלה מי נאמנת לומר מת בעלך והתיבמי לבני או חלצי והנשא לאחר מי מסקא הך אם אדעתא דלמא מיית בעל ונפלה קמי יבם ברי וקאכלה לגירסנא ומתכוונת לקלקלה מעכשיו וכו') וכתב הרא"ש בפסקיו וז"ל בעיא זו לא איפשטא עכ"ל משמע דס"ל דאזלינן לחומרא כי ספיקא דאורייתא הוא. וחמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה. וכן פסק הטור בסי' י"ז ובסימני אשר"י שם וכן פסק רבינו ירוחם וכן פסק רמא"י בס"ד. ומשמעו' לשונו הוא דס"ל שגם הב"י בש"ע פסק כן רק שהוא מגיה שכן צ"ל בש"ע. כי ז"ל אפי' אינה עתה חמותה רק אם יבמה עכ"ל ולא כתב וי"א אפילו אינה עתה חמותה כו' אלא משמע דס"ל שאין כאן פלוגתא כלל כי ליכא מאן דפליג בהדיא על זה. זולת שהריף והרמב"ם השמיטו בעיא זו ואני בעניי בס"ד אפרש דבריהם שמ"מ ס"ל כהרא"ש. וא"כ הוא שזכינו לדין שחמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה דמסקא אדעתא דלמא מיית בעל ונפלה קמי יבם ברי וקאכלה לגירסנא ומתכוונא לקלקל' מעכשיו נלע"ד הקלוש' דהוא דין והוא הטעם שבת בעלה הבאה לאחר מכאן דהיינו בת יבמה לא תעיד לה כי מסקא אדעת' דילמא מיית בעל ונפלה קמי יבם אביה ותאכל לגירסנא דאמה וסניה לה ומתכוונית לקלקלה מעכשיו. ואם לחשך אדם לומר אם כן היא שבת בעלה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה למה תני תנא חמש נשי' הא שית הויין אף אתה אמור לו. ולטעמך מאי בעי במערבא חמותה הבאה לאחר מכאן מהו. הא פשיטא שהיא כשרה שתעיד לה. דאל"כ למה תני תנא חמש נשים הא שית הויין אלא על כרחך לומר שאין זו קושיא כי אפשר לומר שחמותה הבאה לאחר מכאן נכללת בחמותה ששנוי' במתני' אף אנו נאמר שבת בעלה הבא לאחר מכאן לא תעיד לה והיא נכללת בבת בעלה השנוי' במשנתינו ואין להקשות א"כ הוא שחמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה וכן בת בעלה הבאה לאחר מכאן והא דלא קתני להו במתניתי'. לפי שהן נכללות בחמותה ובבת בעלה א"כ יבמתה נמי לא ליתני כי היא נכללת בצרת' כי יבמת' היא צרתה לאחר מכאן כמ"ש רש"י וכל דכן הוא אם חמות' הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה כי מסקא אדעתא דלמא מיית בעל כו' אעג"ב דליכא אלא שנאת ממון מכ"ש שצרתה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה דמסקא אדעת' דלמא מיית בעל כו' שהוא צערא דגופא כי אין זה קושי' דאיכא למימר לעולם חמות' הבא' לאחר מכאן לא תעיד לה דמסקא אדעת' דלמא מיית בעל כו' והא דלא קתני לה במתני' לפי שהיא נכללת בחמות' וכי תימא א"כ יבמת' נמי לא ליתני שהיא נכללת בצרת' שהיא צרת' הבא' לאחר מכאן אין זה קושיא דאי לא תני יבמת' לעולם לא הוה ידעינן דאש' מסקא אדעת' דלמא מיית כו'. אבל כיון דתני תנא יבמת' וצרת' ויבמת' לא תעיד לה מטעם שהיא צרת' הבא' לאחר מכאן א"כ שמעינן מינ' דאש' מסקא אדעת' דלמא מיית בעל כו' ה"ה נמי שחמות' הבא' לאחר מכאן לא תעיד לה דמסקא אדעת' דילמא מיית בעל ואין לחלק שאני התם דהוא צערא בגופא כי עכשיו אנו קיימינן בהך גיסא שאין חלוק בין צערא דגופ' לשנא' מחמת ממון וא"כ התנא נקט אחת מחמש נשים לארויי שאפילו הבא' לאחר מכאן לא תעיד והוא לאינך: ועדין יש לבעל דין לחלוק ולומר שיש לחלק בין חמות' הבא' לאחר מכאן ובין בת בעלה הבאה לאחר מכאן דהיינו בת יבמ' כי חמותה שונאת אותה משום גירסנא דנפשה ע"כ מסקא טפי אדעת' דלמא מיית בעל כו' כי מאד היא מקפדת אגירסנא דנפשה משא"כ בת בעלה ששונאת אותה משום דקאכל' לגירסנא דאמה לא מסקא אדעתא דלמא מיית בעל כו' כי אינ' מקפדת כ"כ אגירסנא דאמה זה אינו דהא כבר כתבנו לעיל אם נאמר שחמותה הבא' לאחר מכאן לא תעיד לה היא נכללת בחמותה ששנוי' במתני' א"כ שחמותה הראשון פירושו אפי' חמותה הבאה לאחר מכאן גם בת חמותה ששנוי במשנתינו פירושו בת של חמותה אפילו הבא' לאחר מכאן כי דוחק גדול לומר שחמות' הראשון והשני אין פירושם שוה וא"כ שבת חמותה הבאה לאחר מכאן לא תעיד לה מכ"ש שבת בעלה הבא' לאחר מכאן לא תעיד לה (ובזה מיושב ג"כ שלא הוצרך התנא לשנות במשנתינו בת בעל הבאה לאחר מכאן:) ולכאורה היה לצדד ולומר שיש לסמוך על עדות של הילד' בת היבם הנ"ל אף אם נאמר שלפום דינא דתלמודא בת היבם לא תעיד לה מ"מ בזמן הזה שלא נהגו ביבום כלל במדינות האלו אין לחוש דסניא לה ותכוין לקלקלה כי אי אפשר שתאכל לגירסנא דאמה אף אם תפול לפני אביה ליבום יפטור אותה בחליצה וסברא זו כתובה בתשובת הגאון מהר"י מינץ סי' י"ד בענין עד אחד ביבמה וז"ל אפי' לדברי הרא"ש דס"ל דע"א אינו נאמן ביבמ' להתיר' לשוק. מ"מ יש לחלוק ולומר הני מילי מאן דס"ל מצות יבום קודם או במקום שנהגו ליבם דאיכא למימר זמנין דסני' ליה אבל בין האשכנזים כבר פשוט המנהג ויתד הוא שלא תמוט וקבוע במסמורי' נטועים. שאין ליבם כי אם לחלוץ א"כ אין לומר זימנין דסניא לה כו' עכ"ל כך הי' נראה לכאורה אבל כד מעיינן שפיר נראה שאין לסמוך אסברא זו שהרי הגאון הנ"ל בעצמו ובכבודו זקיף דיקלא ורמיא שסיים בדבריו וז"ל שאפילו אם נאמר שמסברא זו אין לחלק כו' הרי קמן שהגאון בעצמו הי' מסופק אם יש לסמוך אסברא זו ולע"ד נראה שגם הגאון מהרמ"אי ס"ל שאין לסמוך אסברא זו. כי ודאי ראה וידע תשובה הנ"ל ובקי בהם טפי מינן. וכמה פעמים בהגהותיו מביא תשובת מהרר"י מינץ בכל ד' טורים ואלו בסי' קנ"ח קא חשיב הש"ע הנשים שלא יעידו לה וקא חשיב יבמתה בהדייהו. ומהררמ"א לא הגיה כלום לחלק דוקא במקום שנהגו לייבם שם יבמתה לא תעיד לה אבל במקום שלא נהגו לייבם כלל כי אם לחלוץ כגון בין האשכנזי' כשרה היא להעיד לה אלא ודאי מהרמ"אי לא ס"ל האי סברא כלל לסמוך עלי' להתיר מה שאסרו חכמים: ובאמת תמה אני על הגאון הנ"ל איך עלה על דעתו לסמוך אסברא זו לומר כיון שהטעם בטל בטלה הגזירה שגזרו חכמים שעד א' לא יהא נאמן להתירה כיון דזימנן דסניא לה הלא בהדי' כתב הרא"ש בפ"ק דביצה גבי הא דאמר רב יוסף כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירה. דבר שנגזר במנין חכמים ואירע דבר שידוע שהגזירה בטלה כגון שידוע מאיזה טעם נגזרה הגזירה ואותו טעם בטל לו. וא"כ ראוי היה שתבטל גם הגזירה ממילא אפי' הכי אינה בטילה ע"ש. ואין להביא ראיה ממ"ש התו' בע"ז דף ל"ה ד"ה חדא קתני. וז"ל ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירה כי ודאי הוא כשאסרו תחילה לא אסרו אלא במקום שהנחשי' מצויים. כמו שאפרש לקמן גבי יין נסך עכ"ל ובפרק ר"י דף נ"ד ע"ב ד"ה לאפוקי מדרב כו' כתבו ג"כ כיוצא בזה ויותר באריכות ע"ש. א"כ משמע משם שלא כדעת הרא"ש הנ"ל אבל באמת אינו כן אלא כל דברי חכמים קיימים רק שהרא"ש בפ"ק דביצה בשם התוספ' איירי בענין שהגזירה שנגזרה שייכה בכל מקום ואין מקום פנוי בעולם שלא יהי' טעם הגזירה שייכא שם ודאי גזרו בלי שום שיור ולא מסקו אדעתייהו שבדורות הבאים לא יהיה טעם הגזירה שייך ותבטל מש"כ בנדון של התוס' בע"ז כגון גלוי בשעת הגזירה היו ג"כ מקומות שלא היו נחשים מצויי' שם וכן גבי יין נסך בשעת הגזירה היו עכו"ם שלא היו מנסכים ועליהם לא גזרו. א"כ בזמן הזה שכולם אינם מנסכים על כן אינם אוסרין בהנאה וכמדומה לי שמעתי או מצאתי סברא זו בשום ספר וכעת אין הפנאי מסכי' לחפש בספרים וא"כ בנ"ד בשע' שאמרו חכמים שאין עד אחד נאמן ביבמה לשוק משום זימנין דסני' לה. לא הי' מקום פנוי שלא הי' שייך טעם הגזירה. ע"כ אע"פ שבזמן הזה בטל הטעם האסור במקומו עומד הן אמת שאפשר לומר שדעת הגאון הוא כיון שלא נאמר בהדיא בגמרא שעד א' אינו נאמן ביבמה לשוק רק הוא איבעי' דלא איפשטה לא מחמירינן בה כולי האי ועוד דאפשר לומר שגם בנדון דידן בתחילה לא אמרו שעד א' אינו נאמן ביבמה לשוק אלא באותן שהם עולים ליבום דאיכא למיחש לזימנין דסניא ליה. אבל כשהיא מן הכת דחולצין ולא מיבמין לא אמרו