עבודת הגרשוני עג

ב' בנים יטלו ב' חלקים ולא משום שתלוי בחיוב הכבוד א"כ יש לנו לומר לפי סברתו של מהרי"ל וטעמו שיפה מפטפטים שיהיה להבנים שבאים לשם דין תושבים וא"כ הוא דס"ל למהר"יל כיש מפטפטים הוה דבר זה כספיקא דדינא ובמקום ספק נראה לע"ד לזכות בני ראובן כיון שמצד הדין התושב והאורח שוים כי משפט א' לגר ולאזרח כתיב ובמקום שאין שם מנהג כגון עיר חדשה שבאו שמה נקוטאי מעלמא ורצו לקבוע שם מנהג נכון הוא לקבוע מנהג משפט א' כו' כמו שכתב כל זה ר' משה מינץ בתשובות הנ"ל ע"ש א"כ במקו' ספיק' יש להעמיד הדבר על דין תורה וק"ל ועדין יש לבעל דין לחלוק ולומר אחרי שמה"ריק ומהר"מ מינץ ס"ל האי סברא שתפלה וקדיש חובת החיים הוא א"כ ה"ל למהר"יל יחיד לגבי רבים אף אנו נאמר הרי מהר"מ כתב שמצא בתשובה א' ששני בנים לא יטלו כי אם חלק א' אע"פי דלא ס"ל כוותיה אי משום טעמא דמהרי"ל או שארי טעמים מ"מ מצרפינן ליה להאי מלתא וק"ל הרי שאותו הפוסק נמי לית לי' האי סברא שקדיש ותפלה חובת החיים הוא א"כ ה"ל תרי לגבי תרי ואם נפשך לומר הרי מהרי"ק כתב כן בשם הפוסקים ומעוט פוסקים שנים א"כ ה"ל רובא דסבירא לי' האי סברא אף אנו נאמר יש לנו לצרף המפטפטים שהביא מהר"מ ומה גם שקרוב לומר מ"ש מהר"יק בשם הפוסקי' אין כוונתו אלא אגוף הדין אבל טעמ' דמילת' כתב הוא מעצמו וטעם זה אינו מוכרח כי יש לומר דהפוסקי' ס"ל טעמו של מהר"יל הנ"ל ועוד בה שלישית יש להביא דמות ראיה שיש לבני ראובן הנ"ל דין תושבי' לענין קדיש ותפלה מהא דאיתא בתשו' מהרי"ל סי' ל"ו שהביא כמה ראיות למנהג שנהגו שהתוש' דוחה את האורח וחד מיינייהו הוא מהא דאמרינן לענין הלוואת שבני העיר יכולין ורשאי' למחות באיש נכרי להלוות לנכרי ע"ש א"כ כיון שהוא מביא ראי' לענין קדיש מענין הלואה נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם גבי הלואה נאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם גבי הלואה אם בא א' לגבות אשראי במקום אחר יוכל ורשאי להרויח כדי חיותו (כהסכמות הפוסקים כי חששו חכמים לכדי חייו כמ"ש המרדכי אף אנו נאמר אם לחיי שעה חששו חכמים מכ"ש שיש לחוש לחיי עה"ב וליתן לו מקום לקיים מצות כיבוד וק"ל כן יש להביא דמות ראי' לנדון דידן כללא דמילתא שלעד"נ שהדין עם בניו של ראובן הנ"ל אם לא שיבררו התושבים שם שיש מנהג קבוע שבניו של מת שבאים לשם ממקומות אחרים אין להם דין תושבים ובלתי ספק שא"א לברר דבר זה כי המנהג צריך שיהיה קבוע ע"פ ותיקון ועל פיהן נהגו כן וענין זה אינו מצוי כל כך אף גם אם אירע שפעם א' או שתים נהגו כך בשביל זה לא יחשב זה מנהג קבוע כי אם בדבר שמצוי ורגיל ומעשים בכל יום. כמו שכתב כל זה מהרי"ק בשורש הנ"ל גם כן לענין קדיש בני בנים עבור אבי זקנם ע"ש כי האריך זה מה שנראה לע"ד ע"פ שורת הדין והסברא ישרה כי גיורי אלו יציבא נינהו מ"מ כדי שלא ליתו לאנצויי דעתי נכונה לעשות פשרה (כמ"ש ג"כ בשורש הנ"ל לענין אמירת קדיש בני בנים עבור אביה' זקנם ע"ש) דהיינו שכל א' וא' מן התושבי' יאמר ב' קדישי' וכל א' וא' מבניו של ראובן שדרים במקומות אחרים יאמר קדיש א' וכן חוזר חלילה מלבד הקדיש הראשון שיאמרו כשיבואו לשם גם פריסת שמע והקדישי' על הפתח בערב אינו בכלל הפשרה רק יד כול' שוה בהם ועיין בתשובות מהר"ר משה מינץ הנ"ל ותמצ' טעם לדבר זה ל"נ הגון למען האמת והשלו' ומי שרודף שלום יהא שלוה בארמנותו ובחילו שלום כ"ד הטרוד גרשון אשכנזי. שאלה סד נדרשתי לאשר שאלונו מת שמונח במרתף ולמרתף אין לו לתוך הבית לא פתח ולא חור טפח על טפח רק שפתח המרתף הוא פונה לרשות הרבי' אם יש היתר שיהיו כהנים בבית שעל המרתף ולא אמרינן שהטומאה בוקעת ועולה אע"פ כשהדלת נעולה או דילמא כשהדלת נעולה הוה לי' המרתף כקבר סתום והטומא' בוקעת ועולה ואסור לכהנים שיהיו בבית שע"ג המרתף תשובה נראה לע"ד פשוט שיש היתר לכהנים שיהיו בבית שעל גבי המרתף אע"פ שפתח המרתף נעולה גם אין מקום טפח על טפח שיצא הטומאה מן המרתף מ"מ לא אמרינן שיהיה להמרתף דין קבר סתום שיהי' הטומא' בוקעת ועולה כי לא אמרינן שיש לבית דין קבר סתום אלא כשאין לו פתח כלל וגם אין מקום לטומא' לצאת דרך חור טפח על טפח אבל כשיש להבית פתח ד' על ד' אעפ"י שהיא נעול' או מקום טפח על טפח פתוח אין לו דין קבר סתום שיהי' הטומא' בוקעת ועולה. ולעד"נ דבר זה מפורש בפ"ק דב"ב (דף י"ב) בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו כו' ובמתני' פ"ז דאהלות המת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים נפתח א' מהם הוא טמא וכלן טהורי' חישב להוציאו בא' מהן או בחלון שהוא ד' על ד' טפחים הציל על כל הפתחים כו' עכ"ל ופירש הרמב"ם וז"ל כאשר היו הפתחים כולם נעולים והנה היה הבית כולו כקבר וזה מטמא כל מה שיגע בו וזה לשונם בית סתום מטמא כל סביביו וכאשר נפתחת א' מן הפתחים או חישב להוציא את המת מפתח ידוע אע"פ שלא נפתח עדין כו' וסבת זה היות הבית יוצא מדין קבר ונשאר בית ואינו מטמא כל סביביו והבן זה מאד עכ"ל. הרי מפורש דס"ל להרמב"ם אם יש כאן בית סתום שמטמא כל סביביו כדין קבר סתום מיד כשחושב להוציא המת דרך פתח ידוע אע"פ שעדין לא נפתחה יצא הבית מדין קבר סתום ואינו מטמא כל סביביו וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ז מה"ל ט"מ וז"ל בית סתום שהמת בתוכו או שהי' לו פתח ופרץ את פצימיו וסתמו מטמא כל סביביו והנוגע בו מאחוריו או מגגו טמא שבעה מפני שהוא כקבר סתום נפתח בו פתח אפי' סתמו אם לא פרץ את פצימיו הנוגע בו מאחריו או מגגו טהור כו' עכ"ל הן אמת שלפי הפירוש של ר"ש שהביאו התוספות וז"ל דאיירי שיש זיזין הרבה בולטין מן הבית ויש פותח לכל א' וכשלא פרץ פצימיו אעפ"י שסתמו אינו מטמא תחת שאר הזיזין שסתמא של מת עומד לצאת דרך פתח אבל פרץ פצימיו כו' ואין כאן פתח כלל מטמא כל סביביו דכל זיז וזיז איכא לספוקי דשמא דרך תחת אותו זיז יצא מן הבית עכ"ל לפי פרוש זה לא איירי כלל בדין טומאה רצוצה דאפשר שאיירי בענין שיש לבית מקום טפח על טפח לצאת הטומאה משם ואין כאן אלא משום סוף טומאה לצאת ע"כ אם יש הוכחה קצת באיזה מקום יוציאו סגי ולא חיישינין במקומות אחרי' שמא יוציא משם אבל במקום שיש קבר או בית סתום שמטמא במגע כל סביביו מצד עצמו ולא משום סוף טומאה לצאת. אפשר לומר שלא סגי אם יש שם פתח נעולה מ"מ נראה לע"ד אף שדינו של מהר"ש הוא כן מ"מ הדין שיוצא על פי פירוש רש"י הוא אמת אליבא דכולי עלמא וכן מפרש ריב"ם הברייתא דאיירי שיש לבית דין קבר לטמא כל סביביו ד' אמות לענין מגע בין מן הצד בין על גביו וטעמא הוה משום קבר סתום ואפ"ה אם לא פרץ את פצימיו מותר נ"ל גרשון אשכנזי: שאלה סה ילמדנו רבינו אם שרי לכתוב תפילין על קלף שנתעבד לשם ס"ת מי אמרינן כה"ג הזמנה מילתא היא או לו אמרינן הזמנה מילתא הוא: תשובה הא ודאי דהזמנה כה"ג מילתא היא אע"ג דאיתא בסוף פ' נגמר הדין פלוגתא דאביי ורבא אי הזמנה מילתא היא או לאו ופסקו כל הפוסקי' כרבא דס"ל דלא אמרינן הזמנ' מילתא היא היינו דוקא בהזמנה שהיא בתשמיש אבל הזמנה בגוף הדבר מהניא כגון עבוד עורות לס"ת וכן כתב הר"נ בהדיא וז"ל הא דאמרינן הזמנה לאו מילת' היא היינו הזמנ' דמשמשין אבל הזמנ' דגוף הדבר עצמו מהניא כגון עבוד העור כו' ועבוד הקלף עצמו אי עבדינן לשמה אסור להשתמש בהן חול בהך הזמנה גרידת' עד כאן לשונו הרי קמן דהזמנ' כי האי גוונא מילתא הוא כיון דהוה בגוף הדבר אבל מ"מ איכא למידק אי אמרינן הזמנה מילתא שלא להורידו לקדוש' קלה מקדושה חמורה או לא אמרינן הזמנה מילתא אלא שלא להוציאו מקדושה לחול אבל מקדושה חמורה לקדושה קלה לענין זה לא אמרינן הזמנה מילתא היא. והנה באמת ממשמעות לשון הר"ן הנ"ל משמע דוקא לחולין הוא דאסור להוציאו אבל לא לקדושה קלה דאל"כ ה"ל לאשמועינן רבותא אסור להשתמש בהן בקדושה קלה מ"מ נראה דמה שנקט הר"ן אסור להשתמש בהן חול לאו דוקא חול אלא הוא הדין דאסור לשנותו לקדושה קלה והא דנקט אסור להשתמש בהן חול לפי שבהזמנה שהיא במשמשין שרי לשנותו אפילו להשתמש בהן חול נקט נמי באסור תשמיש חול ונ"ל להביא ראי' ממה דאית' בפ' הקומץ (דף ל"ד ע"ב) אמר ר' יוסי ומודה לי ר"י בר' שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שני תפילין של ראש שטולה עור על א' מהן ומניחה כו' איני והא שלח רב חנניא משמי' דר"י תפילה של יד עושין אותה של ראש ושל ראש אין עושין אותה של יד לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה לא קשיא הא בעתיקא הא בחדתא ולמאן דאמר הזמנה מילתא הוא דאתני' עלייהו מעיקרא עכ"ל הרי לפנינו בהדיא שלמ"ד הזמנה מילתא היא מהניא הזמנה אפילו שלא להורידו לקדוש' קלה מקדושה חמורה והוא הדין נמי למ"ד הזמנה במשמשין לאו מילת' אבל הזמנ' בגוף הדבר מהניא היינו שמהניא הזמנה זו כמו שמהניא הזמנה אליבא דמאן דאמר הזמנה מהניא ודוחק לומר שהזמנה בגוף הדבר לא מהניא אליבא דרבא כמו שמהניא הזמנה במשמשין אליבא דאביי אמנם מה שנ"ל לדקדק בענין עבוד לשמה הוא זה כי שאלתי לכמה סופרי' דמעבדין הקלף לעצמן שמוציאין בפה מלא שמעבדין אותו לס"ת ולתפילין וקשה הלא אמרינן אם עובד הקלף לשם תפילין אסור לכתוב עליו ס"ת כי קדושת ס"ת חמורה משל תפילין א"כ כשכותב אח"כ ס"ת מוכרחים אנו לומר הוברר הדבר שזה הוא הקלף שעיבד לשם ס"ת וזה הוא הקלף שעיבד לשם תפילין. והלא איכא בהגהו' מרדכי בהלכות ציצית דיש להסתפק אם