עבודת הגרשוני עב

לומר קדיש על אביו או אמו שמוטלים לפניו כי אין לך כבודו של מת יותר מזה לעשות לו נחת רוח ולהצילו מדינה של גיהנם כי אין צדיק בארץ וכו' רק בזה אני חולק על הוראות הרב המורה ולא רבינא ורב אשי חתימי עליה כי נ"ל שמטעם אחר אין לומר קדיש עד אחר סתימת הגולל כי אז יש לחוש לדיני של גיהנם ולא קודם לכן ולא משום אנינות. והנה לא נעלם מעיני מה דאיתא בס' הזוהר פרשת ויקהל ע' ש"ן וז"ל שבעה דינין יחלפון עלה דבר נש כד נפיק מהאי עלמא חד ההוא עילאה כד נפיק רוחא מן גופא ב' כד עובדי ומילין אזלין קמיה ומכרזנא עליה ג' כד עייל לקברא ד' דינא דקברא ה' דינא דתולעת ו' דינא דגיהנם כו' עכ"ל: הרי קמן שאדם נידון קודם שיובל לקבר ממילא היה נראה שיש מקום לומר קדיש קודם הקבורה כדי להצילו מאותן הדינים שהם קודם הקבורה: מ"מ נלע"ד שאין לומר קדיש קודם הקבורה כי עיקר הטעם שהאבל יאמר קדיש הוא להצילו מן ענשו של גיהנם כמעשה שהיה כדאיתא במדרש ודינא של גיהנם ליתא עד אחר הקבורה ואיתא נמי בזוהר ויחי עמוד תס"ה בסופו וז"ל בשעתא דנפק נשמתי' כולהו קריבין כו' ואי לא הוי זכאה אשתארת ההוא נשמתיה בהאי עלמא עד דאיטמר גופא בארעא כיון דאיטמר כמה גרדינין דנימוסין אחדין ביה עד דמטא לדומה ועאלין לה במדור דגיהנם עכ"ל. הרי קמן דלית דין גיהנם עד אחר הקבורה (ועיין עוד בזוהר פ' במדבר עמוד רמ"א) וכן משמע לשון מהרמ"א בסי' שע"ז וז"ל ומונין ז' מיום הקבורה עכ"ל משמע שכל ענייני קדיש תלוין בקבור' ע"כ אין לומר קדיש עד לאחר הקבורה לא שנא בחול לא שנא בשבת ולא שנא ביום טוב: כללא דמילתא מי שהורה לאונן שיאמר קדיש ביאר ציי"ט לא הפסיד על פי טעמים הנ"ל אך לאחר הקבורה דוקא וזה נ"ל פשוט וברור גרשון אשכנזי: שאלה סג נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעי מרחוק בענייני קדיש ותפילה לתושבים ולאורחים וזה לשון השואל ראובן דר בעיר פלוני' והקהל בנה ב"ה וראובן נתן סך עצו' לבנין ב"ה גם בני ראובן היה מסייעים בכל יום במלאכה בקביעות בבנין בית הכנסת ואח"כ מת השר שהרשה להקהל לבנות ב"ה ובא שר אחר ולקח בית הכנסת וברוב השתדלות שראובן הנ"ל הלך למרחקים להשתדל אצל השר חדש לקיים הבית הכנס' והוציא ממון רב עד שהגיע על חלקו סך עצום גם קיבלו הקהל עליהם ליתן להשררה מס קצוב כדי לקיים הב"ה גם הניח ראובן ס"ת עם כמה כלי קודש בתכלית היופי ומצופה בכסף עד מאד בב"ה ועכשיו מת ראובן וחשל"י והניח בנים נשואים במקומות אחרים ובנים הנזכרים באים לעיר ראובן תוך י"ב חודש למיתת אביהם ראובן ורוצים להתעכב עד שישוו ויסדרו סדר הנחלה בעזבון אביהם ז"ל שהניח אחריו ברכה ובני' הנזכרים רוצים להתפלל ולומר קדיש כשארי תושבים ובאים בטענה ונותנים טעמים לשבח לדבריהם חדא משום שהם עצמם היו מסייעים בבנין ב"ה ועוד אחרת כשלקח השר הב"ה היו הבנים הנ"ל נותנים נדבה לפדות הב"ה מיד הערלים מלבד סך עצום שהיה נותן אביהם ראובן ועדיין הם נותנים מס הקצוב אפילו יותר מן א' משארי ב"ב זהו תורף טעמם של בני ראובן ושאר אבלים התושבים אינם רוצים להניחם לומר קדיש ולהתפלל כתושבים כי אם כמו שנותנים לשארי אורחים עוברי' ושבים באשר שיש דירת קבע במקומות אחרים והאבלים התושבים באו לעיר פלוני' הנ"ל ממקומות אחרים ואבותיהם מתו במקומות אחרים ולא סייעו כלום בבנין ב"ה לא הם ולא אבותיהם וכ"ש שאין להם חלק בב"ה ע"כ יורינו רבותינו את הדרך אשר ילכו בה כדי שלא יבואו לידי קטט וגדול השלום עכ"ל השואל כענין: תשובה אין הזמן מסכים עמדי להאריך ולהראות פנים לכל צד ואופן כמראה האופן כדרכי להשיב לשואלי דבר ומה גם שאין הנושא הזה סובל אריכות כ"כ ע"כ אבוא בקצרה הן בפלפול הן בסברא. ומעם העוזר האמתי אבקש עזרה להורות כשורה. ואני מתפלל תפלה קצרה. בעד כל מיתי ישראל שתהא נשמתם בצרור החיים צרורה. ואען ואומר מבואר נגלה בתשובות האחרוני' שבמקצת מקומות נוהגים שאין לתושב שום יתרון על האורח משפט א' לגר ולאזרח כתיב ויש מקומות דאורח נדחה מפני התושב כי יציבא בשמי שמיא וגיורא בארעא ונהרא נהרא ופשטא והנה נראה מתוך השאל' שבעיר ראובן המנהג שהאורח נדחה מפני התושב א"כ לכאורה הדין עם התושבי' המעכבי' לבני ראובן לומר קדיש ולהתפלל כתושבי' דאית' בתשובו' ר' משה מינץ סי' פ' וז"ל מי שדר בקהלה ומת שם וחיים שבק לכל ישראל ויש לו בנים גדולי' הנשואי' ודרים במקום אחר והם באים תוך הקהלה שהאב או האם נקברי' שם על זה יש מפטפטים ואומרי' שהם חשובי' כתושבי' כיון שהאב נקבר שם באותו הקהלה ושילם שם קבורתו וזה אינו כיון דחיוב התפלה והקדיש חובו' החיים הם כדלעיל לכן אין להם דין תושב רק אותן החיים הדרים תוך הקהילה כו' עכ"ל. הרי לפנינו שלענין התפלה וקדיש אין אנו הולכין אחר זכות המת כי הקדיש והתפלה חובות החיים הוא א"כ אין לבני ראובן דין תושבים מצד אביהם שנקבר שם ושילם הקבורה וכיוצא בזה. ואם באנו לזכותם מצד שהם עצמם סייעו בבנין ב"ה בנפשם ובמאדם שנתנו נדבות כנ"ל גם זה אינו דהא איתא בתשוב' ר"מ מינץ הנ"ל בהג"ה וז"ל ראיתי פסק מהורר"י מולין ז"ל דיהיב טעמא לשני מנהגים דהנהו דנהגי משפט א' כו' טעמייהו משום דאמרינן פ' בני העיר אמר שמואל בר נחמני אר"י לא שנו אלא ב"ה של כפרי' אבל של כרכים כיון דמעלמא אתו ה"ל דרבי' ולא מצו לזבוני כו' ואיתא במרדכי וז"ל אבל בשל כרכים מקום סחורה ורגילות לבוא שמה רבים מסתמא כ"ע נתנו בבניינו שהרי נתקנו לצורך רבים כו' ומעתה סתם ב"ה בקהלות חשוב כשל רבים כיון שבאו שמה אורחים אמרינן מסתמא דכ"ע נתנו בבניינו לכן יש לאורח זכות בכל מילי דב"ה כמו תושב. והנהו דסברי דאורח נדחה ס"ל דכל מילי דמתא מוטל על בני העיר לתקן בדק ב"ה וליתן מס של ב"ה בכל שנה וכן כל בני העיר צריכין ליתן לשרי העיר מסים ועולים להחזיק מעמד הקהלה דאל"כ בטלי ובא ב"ה בידי גוים לכן דין הוא דתושב דוח' את האורח כו' עכ"ל הרי לפנינו לפי הנוהגי' שהתושב דוחה את האורח אין אנו משגיחים במה שהאורח נתן ממון לצורך בנין ב"ה אלא מכל מקום תושבי העיר הם העיקר שהם מחזיקין מעמד הקהילה לכן דין הוא דתושב דוחה את האורח ממילא אין לנו לזכות בני ראובן וליתן להם דין תושבי' גם משום שסייעו בבנין ב"ה ונתנו נדבות לפדיון ב"ה ואזדו להנהו שני טענות של בני ראובן א' מה שרצו לזכות משום שאביהם נתן ממון הרבה לצורך ב"ה גם נתן מסים מדי שנה בשנה אזדא ליה כי אין משגיחין בזה כי תפלה וקדיש חובות החיים הוא ב' שרצו לזכות משום שהם בעצמם סייעו בבנין ב"ה ונתנו נדבות לפדיון ב"ה אזדו ליה כי אין אנו משגיחים רק במחזיקי הקהלה כנ"ל כן נראה לכאורה: אמנם באשר שבא בשאלה וז"ל ועכשיו אחר מיתת ראובן עדין הם נותנים מס כו' נראה לע"ד שכל אפי שוין שיש לבני ראובן דין תושבים לענין קדיש ותפלה כי הם מחזיקי' הקהלה בנתינת המסים כמו שארי תושבים. אעפ"י שידוע שאינם רוצים להשתקע שם כי היום או למחר לאחר זמן יקחו את שלהם וילכו להם מ"מ כ"ז שהם נותנים עדין מסים יש להם דין תושבים וראי' לדבר שמהר"ר משה מינץ כתב בסוף התשובה הנ"ל וז"ל וכן איפכא מי שעקר דירתו אז משעה שאינו חייב לישא בעול עם דרי הקהלה חשוב כאורח כו' עכ"ל משמע הא כל זמן שחייב עוד לישא בעול עם דרי הקהלה אע"פ שאנו יודעים שעוקר דירתו מ"מ דין תושב יש לו ממילא הדין עם בני ראובן כיון שנותני' עדיין מס עם דרי הקהלה דין תושבים יש להם חדא ועוד קאמינא שיש לזכות לבני ראובן שהם נחשבי' כתושבים לענין הנ"ל מצד טענתם שטענו שלאביהם יש זכות זה שיהיו בניו כתושבים לענין קדיש ותפלה ומה שדחינו זכות זה ממ"ש הר"מ מינ"ץ דקדיש ותפלה חובת החיים הוא אני אומר מה שנדחה חזר ונראה כשנדקדק יפה כי מהר"מ כתב וז"ל יש מפטפטים כו' וז"א כיון דחיוב התפלה והקדיש חובת החיים כדלעיל עד כאן לשונו כאשר העתקנו לעיל משמע אם לא הוה החיוב. והתפילה. והקדיש חובת החיים משום. כבוד יפה היו מפטפטים שיהיה להבנים ההם דין תושבים כיון שאביהם נקבר שם ושילם הקבורה ואם נדקדק מי הכריחו לומר סברא זו נראה לע"ד שמהר"מ הראה ההכרח באצבע במ"ש כדלעיל ורצונו לומר שלעיל מיניה כתב שלשה אבלים בני איש א' וא' הוא בן יחיד נוהגים שהג' יאמרו ג' קדישים והבן יחיד יאמר קדיש א' וטעמא של המנהג הוא כי המצוה מוטל על החיים והוי בכלל כבוד אב ואם ע"ש וכן כתב מהר"יק בשורש ל' וז"ל מצינו שאמירת הקדיש תלוי בחיוב הכיבוד שהרי אמרו הפוסקים ששני אחים נוטלים ב' חלקים בקדיש משום שכל אחד חייב בכבוד אביו כו' עכ"ל הרי ההכרח לסברא זו הוא מהא דאמרינן ששני אחים נוטלים ב' חלקים ממילא כשנאמר טעם אחר מספיק על המנהג שנהגו ששני בנים נוטלים ב' חלקים אין סברא זו מוכרחת כלל ויפה מפטפטים שיהיה להבנים שבאים שמה דין תושבים: והנה מצאתי וראיתי במהרי"ל בהלכות תפלה שכתב וז"ל שאלו למהר"יל ז"ל על קדיש יתום שהי' שם שלשה אחים ואחר ושאל האחר אם יפיל גורל נגד כולם או כנגד אחד מהם ויפטור מכולם והשיב שצריך להגריל נגד כל א' וא' דזכות אביהם עומד לו שזכה לבנים הרבה עכ"ל הרי לפנינו שס"ל למהרי"ל לטעם אחר למה