עבודת הגרשוני עא

משועבדת לשני בניו וכו' עוד טוען ראובן הבכור ואומר שבשפחה יש לו פי שנים כאשר יש לו בשארי מטלטלים שהניח להם אביהם ושמעון אחיו טוען ואומר שאין לו לראובן הבכור בשפחה הנזכר' אלא שוה בשוה יען בצוואה הוא אומר בסתם תהיה משועבדת לשניהם וכו' תשובה הדין עם שמעון והטעם כיון שיעקב לא הניח הירושה על הסתם לדין תורה שהבכור נוטל פי שנים כמו שכתוב בשטר הצוואה (ר"ל שפירש בפירוש שהבכור יטול פי שנים) ובשפחה כתב סתם שתהי' משועבדת לשניהם ודאי הכי משמע שוה בשוה שכן כתב הריב"ם בח"מ סי' רמ"ז וז"ל ואם כתב שני שלישי נכסי לבני והשליש לאחר כו' וכן יתברר זה מהא דאמרינן בגמ' בפ' מי שמת ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבניך אר"י אשתו קנאה פלגא אר"י מנא לי' א"ל דתניא והיה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן מחצה לבניו ע"כ והביא בטור סי' רמ"ח הנותן מתנה לחבירו ואמר לו לך ולבני פלוני הוא נוטל החצי ובנו פלוני החצי אעפ"י שהם רבים משמע ודאי שאפי' שאין הדעת נותן אלא לכל אחד חלק שוה עכ"ז אנו אומרים כיון דלישנא משמע הכי הכי נקטינן א"כ הכי נמי משמע משמעו' גמור כשאמר דבר זה לפלוני ולפלוני שי"ל שוה בשוה כו' עכ"ל והמעיין שם יראה עין בעין שכל פרטי הדברים וכל ראיותיו שכתב לזכות שמעון שלא יטול ראובן פי שנים בשפחה שייכי' ג"כ בנ"ד ממש דומה בדומה שאין בנו של הבכור שמת נוטל פי שנים בבית הנ"ל ומכ"ש הוא למעיין היטב. ועוד יש לאלוה מילין ולהאריך בראיות אך ורק באשר שאין הזמן מסכים עמדי כעת לטייל ארוכות אמרתי הקיצור יפה ופשוט הוא שכוונת המצווה היה להשוות הבכור להפשוטים בבית הנ"ל. ודבריו קיימים באשר שיחזיקו הוא לשון מתנה ואף גם אם הוה לשון ירושה הוה דבריו קיימים לפי דעת הרמב"ן שפירש בפירושו בחומש שאם מת הבכור בחיי אביו יוכל האב לבטל חלק בכורתו מדכתיב על פני בן השנואה. ומהר"מ פדוואה הביא דבריו בתשוב' סי' מ"ד ע"ש כללא דמילתא לפי ע"ד נראה שהדין עם שאר היורשים ואין בנו של הבכור נוטל פי שנים בבית הנ"ל. ומה שנראה לע"ד שמתי לאות. וה' יצילנו משגיאות. ויראנ' מתורתו נפלאות כן נ"ל גרשון אשכנזי. שאלה סב ילמדינו רבינו באחד שאיתרע בו מילתא בר מינן ונעשה אונן ובאותו יום אירע לו יום שמת בו אביו או אמו שקורין יאר ציי"ט אם מותר לו לילך לב"ה ולומר קדיש יתום או לא כי רבו בו דעת התלמידים והלומדים שבחבורה זה אוסר וזה מתיר ע"כ ילמדינו רבינו כפי אשר יורו אותו מן השמים ע"כ השאלה בקיצור. תשובה חשובה חצובה. מלמד חכמי ישיבה ובעזר דגול מרבבה בבבי תרי ותלת בקצרה והנה בעיקרא דדינ' שהאונן פטור מכל המצות אם פירושו פטור ואסור או פטור ומותר שלש מחלוקות בדבר בין הפוסקים דעת רש"י והרמב"ם שהוא פטור שהחכמי' הקילו על האונן שיהא לו פנאי להתעסק בצרכי קבורה של מת אבל אם ירצה להחמיר על עצמו באיזה מצוה הרשות בידו ודעת התוספו' והרא"ש ור"י שהוא פטור ואסור להחמיר על עצמו וטעמן ונימוקן מבואר במקומן והנה שני דעות לא חלקו כלל בין שהמת מוטל עליו לקברו ובין שאין המת מוטל עליו לקברו אם יש לו מי שישתדל בעבורו בצרכי הקבורה רק לרש"י ורמב"ם לעולם רשאי להחמיר על עצמו אם ירצה ולהתוספות והרא"ש לעולם אינו רשאי להחמיר על עצמו. ועוד בה דעה שלישית היא שמביא הרא"ש בפרק מי שמתו שמחלק בין אם עדין מוטל עליו לעסוק בצרכי המת ובין אם כבר עסק או אם יש לו מתעסקים אחרים דהיינו אם יש לו מתעסקים או עסק כבר יוכל לברך ואם אין לו מתעסקים ולא עסק עדין אינו רשאי להחמיר על עצמו והרא"ש דחה שם גם דעה זו וכתב שכל מי שמוטל עליו האבילות אסור להתפלל ומכאן יצא לו להטור לפסוק כן כדעת אביו. ואין צריך לומר שהטור מדמה דין פטור ק"ש לדין אכילת בשר ושתיית יין כמ"ש הב"י אלא שהרא"ש כתב להדיא שאסור להתפלל כל מי שמוטל עליו להתאבל הן הן הדעות הנאמרים באמת וצדק בענין זה: ולענין הלכתא פסק הב"י בש"ע כדעת התוספות והרא"ש אף על פי שיש לו מתעסקים אחרים או אפילו אינו מוטל עליו לקברו כלל כגון אחותו נשואה מ"מ אינו רשאי להחמיר ע"ע וטעמא משום כבודו של מת כדאיתא בירושלמי דהיינו אם הוא מתעסק בדבר אחר נראה שהוא מתעצל בהספדו ואין חושש בכבודו ובאמת החי מחויב ליתן על לבו אלו דברים של מת ולהחם בהספדו בשרו עליו יכאיב ונפשו עליו תאבל ע"כ מן הראוי שהאונן לא יחמיר על עצמו לענות אמן או לקרות ק"ש אמנם אם האונן מדעתי' דנפשיה מחמיר על עצמו אין מוחין בידו וזה שסיים הש"ע ואם יש לו מי שישתדל עבורו בצרכי קבורה של מת ורצה להחמיר על עצמו אין מוחין בידו עכ"ל ואין זה סותר למ"ש בתחלה אפי' אינו מוטל עליו לקברו פטור כו' ואפי' אם רוצה להחמיר כו' כי מתחלה כתוב הדין איך יתנהג האונן שאינו רשאי להחמיר ולבסוף כתב שאם האונן לא נהג עצמו כן רק החמיר על עצמו אין מוחין בידו והדברים ברורים למבין שזאת היא כוונת הרב ב"י בש"ע שלו ואין סתירה בדבריו: ובמחילה מכבודו של מהר"מ יפה שהרבה להקשות דברי הש"ע מרישא לסיפא והניחם בתימ' ולא שת לבו להבין דברי הרב כפשוטן כמ"ש הרב במעדני מלך שנמשך אחריו והקשה דברי הש"ע כנ"ל ומכח קושיא הגיה בדברי הש"ע וכצ"ל ואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו אינו רשאי וי"א אם יש מי שישתדל וכו' גם כבודו במקומו מונח שגה ברואה כי הדברים ברורים כמ"ש ואין צורך להגיה כלל: אחרי ברור דברים אלו לכאורה אין שאלתינו צריך פנים שאין האונן רשאי להחמיר על עצמו אף אם אין המת מוטל עליו לקברו ואם החמיר על עצמו אין מוחין בידו ואם מוטל עליו לקברו ואין לו מי שישתדל עבורו מוחין בידו ומה שרוצה מכ"ת לצדד ולחלק בין מצוה זו לומר קדיש ביום שמת בו אביו כי ודאי לא יסיח דעתו כיון שעיקר טעמו של קדיש הוא להגין עליו ביום שריע מזלי'. טעם קלוש וחלוש הוא כי מה לנו שהוא חש לקמחיה ורוצה להגין על עצמו באמירת הקדיש מ"מ בו בשעה אינו מאונן ומקונן על מתו שמוטל לפניו רק הוא מתעצל בהספדו ואין זה כבודו של מת חדא ועוד קאמינא שלעניות דעתי נראה שאין טעם לקדיש ביום שמת בו אביו כ"א שיהא לאביו נחת רוח ולהצילו מן עונש של גיהנם כמו שהוא הטעם של עיקר הקדיש שאומר על אביו או אמו כדאיתא במדרש. הגם שהטעם של הצום ביום שמת בו אביו ואמו יש דעה א' שהוא משום ריע מזליה ולא משום נחת רוח לאביו מכל מקום לענין המנהג לומר קדיש הוא משום נחת רוח לכפר על נפשם וא"כ הוא כמעט שאזל ליה טעמו של מכ"ת ולא נשאר ממנו רושם: אמנם בתר העיון קצת מצאתי און למכ"ת שיפה הורו לאונן שיאמר קדיש ביום שמת בו אביו והוא זה שמהרש"ל כתב בתשובותיו סי' ע' על מעשה אחד שהיה אונן על אמו והיה לו בן לימול ביום אנינתו וצדד שם שלכאורה ראוי שימול אותו אחר שיקברו את מתו דקודם שקברו המת הוי אונן ופטור מכל המצות ואיתא בירושלמי שאפילו ירצה להחמיר על עצמו אינו רשאי ובסוף דבריו כתב ומסיק שם גבי מילה דמצוה רמיא עלי' בפרט ויש לה זמן לא נפטר ממנה כלל בפרט שמלין אותו בב"ה שהוא לעולם קודם הוצאות המת כו' והביא ראיה לדבריו: הנה עינינו רואות שהוא פוסק שהאונן מחייב למול את בנו משום שהיא מצוה דרמיא עליה ויש לה זמן אף אנן נאמר בנדון דידן שהאונן חייב לומר קדיש ביום שמת בו אביו שהיא מצוה דרמיא עליה ויש לה זמן ואע"ג שיש אבלים בעיר על אביהם ואמותיהם שאומרים קדיש מ"מ המצוה רמיא עליה קרינן ביה כי היאר ציי"ט יש לו קדימה אפילו לבן שלשים כמ"ש במנהגים וכמ"ש המשאת בנימין בתשובותיו סי' ע"ג ולפי הטעם האחר שכתב מהרש"ל שכתב בסוף התשובה שהוא חייב למול את בנו אף על פי שהוא אונן משום שעיקר הטעם שפטרו חכמים האונן מכל המצות הוא משום כבודו של מת. וזהו כבודו של מת כמ"ש בירושלמי מת אחד מן המשפחה ידאגו כל המשפחה נולד בן זכר נתרפאה כל המשפחה והכנסתו לברית היא לידתו כו' עכ"ל: נלע"ד כ"ש בנדון דידן שהוא חייב לומר קדיש ביאר ציי"ט והוא כבודו של מת יותר מהכנס' הילד לברי' מילה לפי שכל הטעמי' נאמרים באמת וצדק באמירת הקדיש כנ"ל וק"ל: והנה נפשי יודעת מאד שיש לו לפקפק ולחלק בין מצות מילה שהיא חמורה שנכרתו עליה י"ג בריתות לאמירת קדיש ביום שמת בו אביו ואמו שאינו אלא מנהגא בעלמא. מ"מ נראה לעניות דעתי הקלושה מה שכתבתי אם יש מתעסקים אחרים או שאין המת מוטל עליו לקברו המחמיר על האונן לומר קדיש כנ"ל לא הפסיד כלל כי בלאו הכי פסק הב"י שאין מוחין בידו של האונן כמ"ש לעיל א"כ במקום שיש עוד כל דהו טעם לחייבו מורין לו כן כללא דמילתא בהא נחיתנא שמכ"ת שהורה לומר קדיש לא הפסיד כלל ויפה כיון. הן אמת שמצאתי כתוב בס' טורי זהב שחיבר הגאון מוהר"ר דוד סג"ל. וז"ל בסי' שע"ו כל מי שמת לו מת בשבת או בי"ט וא"א לקברו בו ביום דעכ"פ יאמר קדיש תכף אחר המיתה דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל אבל בחול אין לעשות כן דהא כשהוא אונן הוא פטור מן התפלה עכ"ל הרי בהדיא קמן דס"ל שאין לאונן לומר קדיש על אותו מת שהוא מוטל לפניו כגון אביו או אמו ולע"ד נראה שכ"ש הוא דס"ל שאין לאונן לומר קדיש על מת אחר כגון יאר ציי"ט: מכל מקום נלע"ד מה שכתבתי בטוב טעם ודעת וברור הוא בעיני שאם לא היה טעם אחר בדבר שהיה לאונן