עבודת הגרשוני ע

לדבריו הריטב"א והריב"ש. הן אמת שרבים חלקו עליו מ"מ האחרוני' חששו לדבריו שלא להקל נגדו ונגד סייעתו גם אין לומר שאין לחוש לאשתהי ג' ימים כיון שלא היה חבול בפניו ועפ"ד י"א בשם ר"ת דס"ל אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים. כי הבאים אחריו חלקו עליו הרשב"א והריב"ש ורמו עליו גודא רבה מן סוגיא דגמ' דההוא דטבע בדגלת ומההוא דטבע בחושת' בפ' האשה בתרא דמייתי מנייהו ראי' דר"י לקולא פליג ולענ"ד שגם דעת רש"י שם לפי מסקנת הסוגיא דלא כר"ת שרש"י פי' על מה שאמר הספר ה"מ היכא דאיכא מכה וכו' מקום המכה מרזו מכבידין הכאב ונופח עכ"ל ולענ"ד מבואר נגלה שקשה לרש"י על לשון הספר מאחר שהקש' המקשן והא אמרינן מיא מרזא מכה ה"ל להתרצן לתרץ שאני מכה דמי' מרזו לה ולא לומר ה"מ היכא דאיכא מכה לכן פי' רש"י שהספר בא להורות שאף גם אם אין המכה בפנים אלא דאיכ' מכה בשאר הגוף מ"מ אמרינן מקום המכה בכל מקום שהוא מכביד הכאב וע"י הכאב מתפח תפח גם פרצוף הפנים לכן דקדק הספר לומר היכא דאיכא מכה משמע דבכל מקום שהוא אמרינן מתפח תפח וא"כ הוא כוונת רש"י מוכרחים אנו לומר מה שאמר במתניתן אין מעידין אלא עד ג' ימים איירי אפי' אינו חבול כלל מ"מ כיון דליכא מיא דמצמתא ליה מתפח בתר ג' ימים ודלא כר"ת כללא דמילתא שיש לפקפק בדברי הנכרי שאמר לכמר זנוויל שראה אהרן הנ"ל שמת שמא לא ראה אותו תוך ג' ימים ולכאורה יש לפקפק עוד בדבריו שמא לא אמר כן אלא להתפארות כי משמעות לשונו הוא שבא לגנות את היהודים שהם אכזריי' שהניחו האח האחד מונח תחת א' השיחים וממוצא דבריו נשמע שלא שם אותנו בני ישראל כגויי הארצות כי הם רחמני' בני רחמני' ואנו בני ישראל אכזריים (הפך האמת) אבל לענ"ד שאין לחוש לזה כלל פשי' לפי דעת הרמב"ם שס"ל דוקא אם המקומטרסים אמרו שהם הרגו לפלוני אינם נאמנים אבל אם אמרו שנהרג בדין שלא על ידם נאמנים (וכן משמע להטור מלשון הרמב"ם) וקש' למה יהי' המקומטרסי' נאמנים הלא יש לחוש דמשקרי כדי להגדיל המקומטרסי' שהם הורגים בדין כמו שאנו אומרים אם אמרו המקומטרסים אנו הרגנו בדין אינם נאמנים משום שאנו חוששין שלא אמרו כן אלא להתפארות. אלא ודאי דלא חוששין להתפארות אלא אם ההתפארות נוגע בעצמן אבל אין אנו חוששין שכוונתו היה להתפאר כל המקומטרסים וא"כ הוא הדין נמי בנדון דידן אין לנו לחוש שכוונתו של הנכרי היה להתפאר כל בני אומתו שהם גומלי חסדים וזה פשוט לפי דברי הרמב"ם. אלא אפי' לפי משמעות דברי הרא"ש שס"ל אפי' אמרו המקומטרסים פלוני נהרג ע"י קומטרסים אחרים אינ' נאמני' מ"מ גבי נדון דידן ליכא למיחש להתפארות דהא גם לפי דברי הרא"ש מוכרח לומר דוקא שמע מקומטרסים שפלוני נהרג מקומטרסי' אחרי' הוא דאינו נאמנים משום דהוה להו התפארות (כי כמו שחבריהם הרגו בדין גם הם הרגו בדין אבל גוי סתם שאמר פלוני נהרג בקומטרסים הוא נאמן כמ"ש בכתבי מהררא"י סי' ל"ד והוכיח כן מן הגמרא ולא אמרינן שסתם גוי נמי משקר כדי לשבח אומות ושהם דנין דין אמת וה"ה נמי בנ"ד אין לחוש שאומר כן להתפארות הן אמת שיש לחלק קצת בין נדון דידן לההוא דשמע מן המקומטרסים אבל האמת יעשה דרכו שאין מוציאין דברי הנכרי ממסל"ת כי אם בהוכחה כמ"ש כל האחרונים והמקור הוא רש"י ומור"ם ואין מן הצורך להעתיקם ממילא אין לחוש שהנכרי הנ"ל אמר דבריו להתפארות. אבל מ"מ החששא ראשונה שיש לחוש ממסל"ת שלא ראה המת כי אם אחר ג' ימים במקומה עומדת: ועוד בה שנית יש לפקפק בעדות הנ"ל שיש לחוש אימר בדדמי אמר שראוהו מת כיון שראה העורבים עומדים עליו שפט בדעתו ודאי מת הוא כי אין דרך העורבים לעמוד על אדם חי וא"כ הוא שלא ראה אותו מת ממש רק שהעורבים עומדים עליו אין להתיר האש' כי עמידת העורבים עליו לא עדיפא ממ"ש במשנה אין מעידין עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגויד או צלוב וחיה אוכלת בו (והרמב"ם גרס והעוף וכו') איברא אם אמר הנכרי שראה העורבים אכלו ממנו במקום שנפשו יוצאה כגון בלב או במוח אזי היה עדותו מספיק כמו שאמר ר"י בהדיא בגמרא אבל מאחר שלא אמר רק שהעורבי' עומדים עליו אין זה מספיק חדא שיש לפקפק בעדותו של הנכרי הנ"ל עוד יש לפקפק חששא אחרינא דשמא לא הכיר הנכרי לכמר אהרן כלל לאחר מיתה והא דאמר שראוהו מת תחת אילן בדדמי אמר כן כיון שהיה יודע שכמר אהרן היה מונח באותו מקום חולה ואח"כ מצא. מכל הלין חששות אין להתיר האשה הנ"ל ובאשר שפשוט הוא קצרתי נ"ל גרשון אשכנזי. שאלה ס ילמדנו רבינו בדבר פרשיות התפילין שדינם להיו' כסדרן ובאם הזדמן שנפסל פרש' ראשונה או שני פרשיות ראשונים והבעל דבר בעצמו מעיד שהוא ראה שהסופר כתבן אותן פרשיות ובפניו הניחם לתוך הבתים דרך משל תוך שנה או שנתיים וביד הסופר יש כשרי' פרשה ראשונה ושניי' דוגמת הנפסלים אשר בלי ספק הן ישנים חמש או שש שנים ויותר כגון שהיו מונחים ביד הסופר לערך זמן הנ"ל אם מותר לצרפן אל שני פרשיות האחרונים שנשארו בכשרותם. תשובה לע"ד הקלושה לית דין צריך בשש וחשש ואינה צריכה לפני' אם הם כתובי' כסדרן למה לא יצרפו הפרשיו' אלו לאלו ולא יבאו לידי גניזה ואי משום שלא נכתבו פרשיות השניות מתחלה לצרפם לאלו הפרשיות כי אם לפרשיות אחרות פסול זה לא מצינו בשום מקום ואין לו סמך כלל. ואעפ"י כן למלאות בקשתו דמר אביא לו ראי' א' והוא זה דאית' בפ' הקומץ (דף ל"ב) ס"ת שבל' ותפילין שבלו אין עושים מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה כו' עכ"ל הרי לפנינו בהדיא אי לאו טעמא שאין מורידין היינו מצרפין פ' של ספר תורה או של תפילין למזוזה אע"פ שלא נכתב' פ' זו לצרפה למזוזה כי אם לתפילין או לספר תורה. אלא ודאי אין קפידא כלל בזה. ואם לחשוך אדם לומר שאני תפילין דחמירא ממזוזה ע"כ יש להקפיד בהם יותר עליו להביא ראי' מפורשת כי מצינו הרבה דינין שהחמירו במזוזה כגון שרטוט דאפסיקא הלכתא בפ' הקומץ תפילין לא בעיא שרטוט ומזוזה בעיא שרטוט. ולהיות שהדבר פשוט לא שמתי עין עיוני לעיין בפוסקים בדבר הזה רק מה שעלה בזכרוני בהבטה ראשונה כתבתי למעכ"ת ואם מעט הוא אוסיף עוד עין עיוני להשיב למכ"ת כראוי כל זה הוא ע"פ הדין אם ברור הדבר כשמש שנכתבו כסדרן ואפי' עד אחד נאמן אבל במקום שיש לספק אם נכתבו כסדרן אם לאו לא תהא כזאת לצרפם יחד ח"ו כ"ד הטרוד גרשון אשכנזי. שאלה סא נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעתי הקלוש' בענין ראובן עשה צוואה קודם מותו. וזה לשון הצוואה הצורך לעניננו. חלוקה יעשה ביניהם כדת וכהלכ' במזומנים ובמטלטלי' אשתו לא תזוז מביתו רק תהיה עקרת הבית כמאז ומקדם. הבית לא יומכר לעולם רק יקרא על שמו על שם בניו בכלל ובפרט הן אותם שבחיים או בני בניו שמתו כולם שוי' לטובה. ויחזיקו בבית לעולם אונ' וועלכר חלוקה ביגערט זאל גאר נדחה ווערן וכו' עכ"ל הצוואה הצרוך לענינינו. והנה נפל מחלוקת בין היורשים בענין תשמיש של הבית הנ"ל כי א' מן היורשים הוא בנו של בכור ראובן שהלך לעולמו והוא רוצה להשתמש פי שנים בבית הנ"ל כי הוא קם תחת אביו הבכור. ושארי היורשים טוענים שאביהם השוה להם הבכור בענין תשמישו של הבית הנ"ל באמרו כלם שוין לטובה כמבואר בשטר הצווא' ונעשה באופן המועיל. בכן שחרוני בקשוני לחוות דעי מרחוק הדין עם מי: תשובה האמת אגיד ולא אכחד שלא רציתי להשיב לשואלי דבר ולא חצי דבר כי אין מדרכי להשיב בדיני ממונות לא' מן הצדדים כי יש לחוש שמא ילמדו מתוכו לשקר כאשר כתבו ראשונים ואחרונים בתשובותיהם הרמות. אך ורק באשר שבנ"ד ליכא למיחש כ"כ לשמא ילמדו כו' באשר שעיקר השאלה הוא לפרש לשון שטר הצווא' ע"כ אמרתי לא אחשוך ולא אמנע בר ואענה חלקי כאשר יורוני מן השמים רק בקצרה וזה החלי בעזרת ה' חילי. הנה לכאורה נראה שהדין עם בנו של הבכור שישמש פי שנים בהבית הנ"ל כדת של תורה. ומה שטוענים שארי היורשים שאביהם השוה להם את הבכור וראית' ממה שכתוב בשטר הצוואה כלם שוין לטובה. לעד"נ שאין ממש בדבריהם אלו כי נראה וניכר מהמשך לשון הצוואה שלא נחית המצווה להכי להשוות בכור לפשוט רק שכוונתו שלא ימכר הבית ויקרא על שם כולם. ומ"ש כולם שוין לטובה על הקריאה קאי ולישנא מעליא נקט. אבל אין מכאן הכרע' כלל שיהיו שוין בחלקי תשמישי הבית. וא"כ שאין הכרעה בלשון המצווה שהשוה הבכור לפשוט נשאר הדבר עפ"י דת ודין תורתינו הקדושה שהבכור נוטל פי שנים ובן הבכור קם תחת אביו. אמנם כד מעיינין שפיר בלשון הצוואה נראה שהדין עם היורשים כי כללא הוא בידינו כל לישנא יתירה לטפויי קאתי ובהאי שטרא הוה לישנא יתירה מה שאמר המצווה ויחזיקו בבית לעולם כי מה היה חסר אלו לא נכתב רק הבית לא יומכר לעולם. וממילא הוה שמעינן שיחזיקו בו לעולם חדא ועוד קאמינא שיחזיקו הוא לשון מתנה כמבואר בגמרא ובפוסקים ואם היתה כוונת המצווה שיהיה לבכור פי שנים ל"ל למימר לשון מתנה אלא ודאי כוונת המצוה היה להשוות הבכור לפשוטי' בענין תשמיש הבית וזה נראה לי פשוט ואין צריך לפנים. מ"מ שלא תוציא המעיין חלק בלי ראי' אמרתי להעתיק פה תשובות מהר"ר ש"מ בחלק ח"מ סי' שע"ה וז"ל השאלה עוד ציוה מחמת מיתה ששפחתו תהי' משועבדת לג' בנותיו הפנויות ותשרת להן עד היותן נשואות ואחרי היותן נשואות תהיה השפחה