עבודת הגרשוני סט

אין כאן מקום להאריך בדיני ש"מ כללא דמלת' שלפי משמעות לשון השאלה צדקו דברי בני ראובן בזה שאמרו שאביהם לא זכה בהמתנה כיון שלא בא לידו כלום. מ"מ לא יצאו זכאי בדינם להיפטר מן החוב שחייב ראובן אביהם לרחל וללאה ואדרבה ממקום שבאו לבקש זכותייתו שם תברייהו כיון שאביהם לא קיבל כלום ולא הי' ממש בהמתנה א"כ נשארו החובות לשמעון ומיד שמת שמעון נפלו החובות לראובן בתורת ירושה ואין לומר שכיון שלא זכה ראובן בהחובות זכו בהו אותן שזכו בשארי נכסי שמעון והם בני ראובן כי לא ידענא במה יזכו בהו אותן הזוכי' כי שמעון לא עלה לבו ודעתו לזכות בהם אותם החובו' כי הוא היה סבור שזכה בהן ראובן ע"פ מתנתו שנתן לו א"כ במה ולמה יזכו בהן ואין לומר נמי כיון ששמעון אמר שלא יירש ראובן כי אם סך ק' זהו' ממילא גילה דעתו שלא יזכה עוד כלום משום ירושה וא"כ אף גם שלא זכו הזוכים בשארי הנכסים מצד הזכות שזיכה להם שמעון כי חובות אלו לא היו בכלל זכותם כמו שכתבנו מ"מ כיון גם ראובן לא זכה בהם מצד מתנתו א"כ הוה להן הפקר וכל הקודם בהם זכה ז"א דאיכא אומדנ' דמוכח שכוונת שמעון היה שיזכה ראובן בחובו' הנ"ל באיזה אופן שיהי' ולא סילק ממנו זכות ירושתו בחובו' הנ"ל ונתן אותן לו לשם מתנה אלא שהיה סבור שהוא זוכה בהן משום מתנה ואפשר שכוונתו היה לייפות כחו כדי שיקיי' צוואת אביו כי יש זכות יותר בהמתנה מבירושה לענין אם הוא נתן גם לאחרי' מתנו' והוא חייב לאחרים וק"ל אבל מעולם לא עלה על דעת שמעון לסלק זכות ירושת ראובן מן החובו' הנ"ל באופן שאם לא יזכה בהן משום מתנה לא יזכה בהם כלל והדברי' ברורים ופשוטי' עד שאינם צריכים ראי' מ"מ להגדיל תורה אביא ראי' לדברינו מתשו' הרא"ש בכלל ע"ה סי' ב' וז"ל השאלה ראובן נתן ללאה אשתו כל נכסיו במתנת בריא כו' וכל דבר דמקרי נכסי ולא שייר ליורשי' כ"א ה' דינרין והיה לראובן שטרות כו' ובאי' לדון על השטרות כו' הילכך לא קנתה השטרו' וכו' ומה שנסתפק אם השטרות הם של היורשים או של הפקר כיון שלא נתן להם אלא ה' דינרין סילקן מכל שאר הנכסים והרי הן הפקר וכל הקודם בהם זכו. הא מילתא דפשיטא היא שלא היה בדעתו להפקירן שלא סילק היורשי' מהם אלא אדעתא שתקנם האשה. ואם לא קנתם נשארו בחזקתן וזכו בהם היורשי' ודמי לההוא דהגוזל בתרא רב ספרא הוה אזיל כו' דאדעת' דארי' אפקרא ולא אדעת' דכ"ע כו' עכ"ל הרי קמן שאנו אומדין דעת הנותן אע"פ שסילק זכות היורשים מן המתנה שלא היתה כוונתו אלא אם יתעביד מחשבתו ויזכה בהמתנה מי שהוא רוצה שיזכה בה אבל אם לא מהני מתנתו ע"פ הדין שיזכה בה מי שהוא רוצה נשארו הנכסי' בחזקתו והיורש יורשן וה"נ בנ"ד נאמר שמעולם לא סילק שמעון זכות ירושת ראובן מן החובות הנ"ל אלא כדי שיזכה בהן מכח מתנה ודטבא לי' עביד כמ"ש לעיל אבל אם לא יזכה בהן מצד המתנה ישארו בחזקתו והיורש יורשן כדי שיתקיים צוואת יעקב והוא פשוט לע"ד: וכל זה הוא אף אם אנו נותנים לבני ראובן טענותייהו שמה שציוה שמעון שיהי' לראובן החובות הנ"ל כוונתו היה שיהי' לו לשם מתנה אבל באמת אין זה מוכרע כלל ואדרבא יותר נלע"ד שכוונתו היתה שיהיו לראובן החובות הנ"ל בתורת ירושה דהיינו שהוא מוציאן מכלל שאר הנכסים שנותן לאחרים וישארו בחזקתו והיורש יורשן ממילא והכי משמע לי הלשון שא"ל אבר דא מיט דיא ת' זהובי' דיא תוך צוואת יעקב שטינן כו' שכוונת שמעון הוא כך שבאמת לא עלה על לבו שראובן יירש רק ק' זהו' ולא יותר אבל כדי שיקויום צוואת יעקב יירש יותר ובהא אתי שפיר לשון אבר כו' שהוא לשון אבל אבל אם כוונתו היה שהוא נותן לו סך החובות בלשון מתנה לא שייך לשון אבל אלא מילתא באפי' נפשי' הוא וק"ל. ופשיטא הלשון שכתוב בהצוואה דא זאל ראובן האבין כו' חוב פלוני שמחזיק ג"מ יש לפרש שיהיה לו מצד הירושה. והוא יותר משמע לשון ירושה מלשון מתנה. אלא אפילו הלשון שכתוב גבי הק' זהובים מן זאל אים געבין שלכאורה הוא משמע לשון מתנה יותר מלשון ירושה מ"מ יותר יש לנו לומר שהוא נתכוון שיתנו לו המחלקי' בתורת ירושה כי גם חוב זה הוציא מכלל שאר נכסי' כדי שיירש אותו ראובן. וראי' לדבר ממה שכתבו רוב הפוסקי' שמה שאמרינן שש"מ שאמר נכסי לפלוני אם הוא ראוי ליורשו נוטלין משום ירושה היינו אפי' אמר לשון מתנה להדי' וכן פסק מ"ו חמי זקני בב"ח סי' רמ"ח שמעינן מינה שאנו מפרשים לשון מתנה לגבי ראוי לירשו שהוא כמו לשון ירושה הה"נ בנ"ד יש לפרש מ"ש זאל מען אים געבין שר"ל בירושתו. והנה לא נעלם מעיני שלענין גוף הדין יש לחלק בין מתנות ש"מ למתנות בריא והדברים עתיקי' ואין כאן מקום להאריך ע"כ אין כוונתי להביא ראי' לענין דינא רק לענין הלשון וק"ל כללא דמילת' שלע"ד נראה מכל הלין טעמא שכתיבנא שבני ראובן לא יצאו זכאי וחייבי' ליתן לרחל וללאה עכ"פ חלקן מן החובות הנ"ל: ומעתה נבוא לטענה השני' שטענו בני ראובן שעכ"פ אין להם ליתן לרחל וללאה חלק בהק' זהו' שציוה ליתן לראובן בתורת ירוש' נלע"ד שגם בזה לא זכו בדין כי מלשון צוואת יעקב שכתב מאחר שהוא יורש כו'. אכן באם דז ראובן זאלט ח"ו ניט ת' זהו' פון שמעון ביקומן כו' משמע כל מה שישיג ראובן מעזבון שמעון יהי' באיזה אופן שיהיה מחויב לחלק עם רחל ולאה ליתן לכ"א חלק ד' וכן משמע לשון השטר שכתוב בו אם לא יקבל ראובן מעזבון של שמעון. איברא שמלשון שמעון המצווה משמע לכאורה שכוונתו היה שהק' זהובי' יהיו לראובן עבור ירושתו ולא יקום בהם צוואת יעקב מ"מ מאחר שכתב בהצוואה בזה"ל אבר דא מיט דיא ת' זהו' דיא דא שטינן של צוואת יעקב זאל גיהאלטין ווערין כו' משמע שבא לקיים הצוואה ולא לסתרה ע"כ על כרחינו יש לנו לומר שהוא היה סובר שהחובות הנ"ל המה טובים כמו מעות מזומנים בלי ניכוי כלל אבל אם הם באמת אינם שוים סך ת' זהובי' גם דעתו ומחשבתו שלא להוציא סך ק' זהו' הראשונים מן הכלל שנכלל הצוואה של יעקב או כונתו במ"ש אונ דא מיט זאל אים גיצלט זיין הת' זהובי' של צוואת יעקב ר"ל שעם החובות של ת' זהובים וסך ק' זהובי' הראשוני' יהי' נפרע הת' זהובי' של צוואת יעקב כי הוא ידע בעצמו שהחובות של ת' זהובים אינם שוים כי אם לערך ש' זהובי'. הן אמת שהוא דוחק אבל כדי לקיים שלא יהי' הדברים סותרי' זא"ז שבקייהו ואוקמו נפשייהו. כן נ"ל גרשון אשכנזי: שאלה נט נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעי מרחוק בענין אשה אחת עלובה גלמודה גמולה מבעלה יושבת במחשכי' כאלמנה והנה מיראה הוראה אני בדבר הקל קל וחומר בדבר חמור חומרא דא"א ע"כ זחלתי ואירא ומה גם שאפשר להתקיים הדבר ע"י אחרים בעלי תריסין בעלי הוראה כי השואלים בעצמן המה אנשי מופת מופתי הדור זיוי והדרי יושבי ראשונה במשפט צדק מ"ש בעיר ואם בישראל ק"ק פראג ואינם צריכן לא לסברא ולא לגמרא דידי רק במקום גדולתן ענותנותן לא רצו לאחזוקי טיבותא לנפשייהו לתקוע עצמן לדבר הלכה ע"כ היה מן הראוי לומר אי דלית דורא דל נא ואי לא לא דלינא. ומה גם שבעו"ה אתרע בי מלתא ושכב לי ילד שעשועי' ועדיין אני טרוד באבלי ולבי אטום ולא צלאי דעתאי מ"מ לא יכולתי לסרב לגדולים כמותן ירבה ולכבודם יצאתי חוץ לגדר מחיצתי ושיחי דהן הן כקטנה ופקודתן ישמור נפשי ובחסדי השם אשר חונן לאדם דעת אני בוטח שלא אכשל בדבר הלכה גם תמכתי יתידותי שיש לנו אילן גדול לתלות בו ה"ה מורינו ורבינו רבן של כל בני הגולה הגאון תפארת ישראל רבינו אהרן שמעון אשר אור תורתו אור נערב זרח בק"ק הנ"ל והבהיק והאיר כל בני תבל ממזרח עד מערב שיצא הדבר לפניו להתיר והוא באחד ומי ישיבנו ומי יבא אחר המלך ודתו וכל הפורש מדבריו כאלו פורש מן החיים כי עליהן אין להוסיף ואין לגרוע ומה שתלה ההיתר בהסכמת כל בעלי הוראה. זאת לא זאת כ"א במקום גדולתו ענותנותו וחסידתו חלק כבוד לתלמידים במקום הרב ואף גם זאת מדעת קונו היה בו שילמדו הקטנים ק"ו מן הגדולים כמוהם שעל בינתם לא ישענו לבדם רק יתלו הדבר בגדולי הארץ כמ"ש הריב"ש בסי' ש"פ וע"ד נעשה אדם וגו' וכמדרשו זאת ועוד אחרת ראיתי שהגאון מהרר"י מפוזנא הסכים להתיר האשה העלובה הנ"ל בכן אמרתי אין לי אחריות. להיות סניף וזנב לאריות ולהסכים לע"ד הקלושה הקטומה והגרופה לכחם כח גדול בהיתרא עדיפא: והנה מרוב התלאות הנ"ל אינני אוכל לטייל ארוכות וקצרות ולהראות פנים לכל צד ואופן כמראה האופן כדרכי להשיב לשואלי דבר ובפרט לשואלים המופלגים הנ"ל היה מן הראוי לבשם עמהם בהלכה אמנם מטיבותייהו קאמינא לבא בקצרה וזה החלי בעזרת ה' חילי. צורי וגואלי: תשובה הנה אנכי בדעת ענה. עברתי בעי עיונה. בדברי כל העדים אשר העידו ע"פ נכרים מסל"ת כאשר נשתלחו לידי על מיתת כמר אהרן וועל"י ולכאורה מצאתי לכולהון פרכא ולא שרינן ולא קיימין להתיר על פיהן אשתו של כמר אהרן הנ"ל והנה עברו לפנינו כבני מרון ראשון ראשון ואחרון אחרון וזה יצא ראשונה מה שהעיד כמ' זנווי"ל בשם נכרי שאמר לו שהיו ג' יהודים דהיינו ב' אחים גם יחד והשלישי גיסם מן מנגיל דינמ"ן במצור והיו מניחין א' מן האחים תחת שיח אחד וראה אותו מונח שם מת והעורבי' עומדים עליו. בעדות זה יש לפקפק טובא חדא יש לחוש שמא לא ראה הנכרי הנ"ל המת תחת אילן כ"א ג' ימים אחר מיתתו ומשנה שלימה שנינו אין מעידין אלא עד ג' ימים. אברא שהרא"ש כתב היינו דוקא אם אנו יודעי' ודאי שאשתהי ג' ימים אזי אין מעידים אבל בספק אשתהי אזלינן לקולא. מ"מ דעת הרשב"א אינו כן וס"ל אפי' בספק אשתהי אזלינן לחומרא דהוה ספיקא דאוריית' ודייק כן מלשון המשנה שנקט לשון שלילה אין מעידין אלא עד ג' ימים והסכימו