עבודת הגרשוני סג

אחרים א"כ אין למשפחות ראובנים שום זכות בב"ה כי אם טובת הנאה ומבואר הוא במהרי"ק שורש קס"א ענף ג' (והובא בהגהת ש"ע ח"מ ס"ס רע"ו) שאין אדם מוריש טובת הנאה לבניו אלא אם באנו לזכות השמעונים צריכים אנו לומר שדבר זה מה שמתעסקים בב"ה דין שררה יש לו ושררה מוריש אדם לבניו כמו שכת' מהרי"ק בשורש הנ"ל וז"ל וה"ה בנ"ד כיון שאינו ממון לא יורישו לבניו ואע"ג דלענין שררה מצינו שאם בנו ראוי קודם הוא לכל אדם ע"כ צריך לחלק בין שררה להך דהכא כו' עכ"ל ואם כן הוא שבאים השמעונים להתעסק ולהשתמש בתגא ולנהוג שררה בשביל נשותיה' נראה לע"ד שלא דברו נכונה כי אין לבנות לירש גדולת ושררת אביהן כי עיקר מוצא מקור דין זה שיוכל אדם להוריש גדולתו לבניו הו' מהא דאית' בת"כ פ' צו (והמעיין שם יראה באר הטיב שאין לבנות לירש גדולת אביהן ולענין חפצי קודש משמעות השאלה שהשמעונים רוצים ליקח חלקם ולהוליכם לב"ה אחרת ולהניחם בקדושתם רק שיהי' להם טובת הנאה וא"כ הוא גם בזה לא דברו נכונה כמו שכתבתי לעיל בשם מהרי"ק ועיין שם כי כל דברי שאלה בענין זה מבואר שם. ולא נעלם מעיני מ"ש הגאון ר' אלי'מזרחי בתשו' סי' נ"ג שחולק בזה אמהרי"ק (אע"פ שלא הזכי' המהרי"ק) וס"ל דאומד הדעת הוא של המקדיש שיהיה הכלי קודש בב"ה שהוא מתפלל בו הוא ובניו כדי שישגיחו עליהם ע"ש כי האריך מ"מ נראה לע"ד שגם מהררא"מ מודה בנ"ד שאין לשמעונים זכות להוציא חפצי קודש מב"ה של הראובני' כי יותר יש אומד דעת המורישי' שלא יוציאם משם וק"ל אמנם אם מנהג מקום קבוע הוא מי שנותן כלי קודש או חפצי קודש אח"כ הוא מוציא לב האחרת או עושה בהם כרצונו ואוות נפשו אזי פשוט הוא שיכולים השמעונים ליקח חלקם ועיין כל זה במהרי"ק שורש קס"א ותמצא הכל באר היטב נ"ל גרשון אשכנזי. שאלה נ ילמדנו רבינו על ראובן שהיה סרסור ושדכן עד שיגע ומצא לשדך ולקשר אשה שנתארלמה לבן גילה והלכה והיתה לאיש ההוא והכניסה כל אשר לה לבעלה ולא שיירה לעצמה אפילו כאיסר שמן ואחר הנשואין תובע ראובן שכר שדכנות מן האש' והיא פשטה לו את הרגל באומרה שאין לה לשלם והבעל אומר שראובן לאו בעל דברים דידיה ושאין שורת הדין יתן שהוא ישלם חובות אשתו והנה באו לפני לדין ונתתי את לבי לתור ולדרוש להצדיק את הצדיק ולחייב את החייב ועלה ברשת עיוני כאשר בינותי בספרים שהבעל חייב לשלם את ראובן בראיות אשר יעברו לפנינו ועכ"ז לא מלאני לבי לעשות מעשה עד כי יבא דברי קדשו דברי אלקים חיים כאשר עיני כל ישראל על רבינו תלוים עד ביאת הגואל. והנה לכאורה נראה דשכר שדכנות בזה כמלוה בשטר דמיא ולדברי הכל גובה מן הבעל פשיט' אי בעל יורש הוי אפילו מלו' על פה נגבית מן היורשין אלא אפילו אמרינן בעל לוקח הוי אפילו הכי בעל חייב לשלם בנדון דידן מפני שכמלוה בשטר דמי ואין להקשות מזה דכתב רמ"א בסימן צ"א בא"ה בשם הרמב"ן דאפילו במלוה בשטר לא אמרינן גובה מבעל אלא דוקא היכא שהכניסה לו קרקע או מטלטלי אגב קרקע. הלא המעיין בתשובה עצמה יראה עין בעין כי אותו פה קדוש כל דבריו בנוים על עמוד הברזל אם אמרינן דמטלטלי דיתמי אין ב"ח גובה מהם אכן אחר תקנות הגאונים דתקינו דמטלטלי דיתמי משועבדים הם לב"ח דבר פשוט הוא יותר מביעתה בכותחא דבעל חייב לשלם אף שלא הכניסה לו רק מטלטלי שהרי הרמב"ן רוצה להוכיח דאותו איבעיה דלותה ואכלה ועמדה ונשאת מיירי במלוה על פה דאלו בשטר היא גובה מן הבעל בין שעשאוה כיורש או כלוקח דמלוה בשטר גובה מן הלקוחות ומסיק שם דמיירי שהכניסה לו קרקע דאלו הכניסה לו מטלטלי' אינו גובה דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי עכ"ל נמצא אנן אחר תקנות הגאונים אפי' ממטלטלי שפיר גובה אכן לברר כשמלה ששכר שדכנות כמלוה בשטר דמי יש להוכיח ראשון מדברי מהר"ם מפדוואה תשובה נ"ה (וקצת מה עושה רושם מזה רמ"א בסי' צ"א) אכן הגאון מהר"ם פאדוואה ירד לעומקה של הלכה וצלל במים אדירים והעלה בידו מרגניתא דשכר שתדלנות כמלוה בשטר דמי מכח ג' טעמים חדא דבכל מקום דלא נוכל לומר איהו דאפסיד אנפשיה שויוהו רבנן לבעל כיורש דדוקא בתקנת אושא דלא שכיח שיהא פסידא לאחריני שויוהו כלוקח ראשון ומוציא מיד הלקוחות אבל על כה"ג מה הוה ליה למעבד דשכירות כזה אינו משתלמת אלא לבסוף דלא דמי לאשה שלותה ואכל' דמסיק בגמ' דלא הוה ליה להניח מעותיו על קרן הצבי להלוות בלא שטר וגם גבי תקנו' אוש' איהו דאפסי' אנפשי' דלא הוה ליה למזבן מאיתת' דיתבא תותי גברא כדאיתא התם וכן הוא סברת התוספת והנה הטעם השני שכתב מהר"ם מפדאווה דמאן דיזיף בצנעה יזיף ולית ליה קלא אבל שכר שתדלנות בפרהסיא הוא וכמלוה בשטר דמיא כמו פרנסה דמקשי סתמא דתלמודא דלמא שאני פרנסה דאית ליה קלא א"כ גם בנדון דידן קלא אית ליה כי המקשר והמשודך יודע מי הוא השדכן. והסרסור. אכן ראיה אחרונה שהביא אותו פה קדוש וז"ל אף אם נאמר שהוא כמלוה על פה גמור היה נראה לפסוק שתמכרה כתובתה בטובת הנאה עכ"ל מחילה מעצמותיו הקדושים כבר דחה הגאון רש"ל בספרו יש"ש בפ' החובל מילת' בטעמ' דהאידנ' לא אמרי' תמכרה כתובת' בטובת הנאה ודבריו טובים נכוחים וישרים למוצאי דעת. ואין לדחות כל דברי מזה שכתב רמ"א בסוף סימן צ"ו שהבעל אינו חייב לשלם בשביל אשתו דהתם מיירי בוודאי בפקדון כאשר הלשון מוכח עליו יע"ש וק"ל. אך את זה יורה לי צדק חכמתו וענותנותו על מה שכתב הטור וגם הש"ע ס"ס קי"ב נושא דגלו דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי וכן כתב בסי' ק"ג ס"ס י' והטור כתב כך בשם בעל התרומות וז"ל של בעל התרומות בשער מ"ג על הגמ' דפרק י"נ לות' ואכלה וכו' ואסיקנ' דבעל לוקח הוי וכו' ותימא הוא מהיכ' פסיקא להו מילתא כאלו אמרינן בכל מקום כן והלא בגמ' בעיין לא איפשטה הוא דאמר רב אשי שויוהו כלוקח וכיורש וכן כתב הרי"ף בעיין לא אפשיטה. וכן כתב מהר"ם מפדאוו'. באותה תשוב' דאיבעי' ולא איפשטה הוא ובעל התרומו' כתב ואסיקניה דלוקח הוי וע"ק מהא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחו' ואחרייך מיד בעל ולוקח מיד אחרייך ואוקימנ' בידא דלוקח ופריך התם מאי שנא מהא דתנן דיעשו פשרה ביניהם ומשני התם אית ליה פסידא לכולהו וכו' הכא לוקח אית ליה פסידא וכו' וא"כ קשה לדברי בעל התרומות אי בעל לוקח הוי למה לוקח זה מוציא מיד בעל הרי בעל הוא לוקח ראשון ומאי אולמיה כח לוקח זה מלוקח זה אף שיש לצדד בענין כזה לפי סברת התוספת הלא אצפה לתשובת של רבינו אכן בדבר שכר השדכנות יודיעני דעתו הרמה. ויזכה לראות בנים ובני בני' עוסקי' בתור' ה' תמימה ולהעמיד תלמידי' המעניקי' בקומתן את החמה ויאריך ימים על כסא ממלכתו כרצון תלמידו המתפלל על אריכת ימיו אמן: נא אהו' הנה נא הואלתי לדבר אל רבינו אגב אורחא יודעני דעתו על הא דאמרינן בפרק האורג דף ק"ה על המשנה דכל המקלקלין פטורין ופריך בגמרא ורמינהי הקורע באבלו ובחמתו וכו' עד דמסיק אחמתו נמי לא קשיא הא ר' יהודה דאמר מלאכ' שאינה צריכה לגופה חייב עליה והא ר"ש דאמר משצל"ג פטור עלי' ופריך אימר דשמע' ליה לר' יהודא במתקן במקלקל מי שמע' ליה ומסיק האי נמי מתקן הוא דעביד נחת רוח ליצרו וכו' עד דעביד למירמ' אימת' אאנשי ביתי' וקשה מהא דאמרינן בכתובות פרק א' איבעיה להו מהו לבעול בתולה בתחילה בשבת וכו' עד את"ל הלכה כר' יהודא מקלקל הוא אצל הפתח וכו' משמע דאי מקלקל הוא אפי' לר' יהודא שרי הלא גם מתקן הוא שעולה נחת רוח ליצרו וקשה ר"י אר"י וא"כ קשה למה באמת התירו חכמים לבעול בתולה בתחלה בשבת הלא מתקן הוא אצל יצרו ודי בזו תשובה ע"ד מה שביקש הוד מעלתו לחוות דעתי הקלושה בענין השדכנו' אם נגב' מן הבעל אם אין לה להאש' לשל' מחמת שהכניסה כא"ל להבעל הלא מכ"ת אינו צריך לגמר' ולסבר' דידי שהכל גלוי וידוע לפני כסא כבודו רק במקו' גדולתו ענותנותו תלה הדין בי ובהסכמתי ולעשות רצונו רצון יראיו חפצתי ע"כ אען ואומר יפה זיכה ויפה חייב מר להבעל לשלם השדכנים וראיותיו ישרות וברורות אמנם האשה צריכה לישבע שאין לה לשלם גם צ"ל בענין דליכא למיחש לפירעון (כמו שרמז מר בלשונו הצח במ"ש ושכירות הזה אינה משתלמת אלא לבסוף דהיינו אחר הנישואין דתו ליכא למיחש לחזרה ועיין ביש"ש פ' הגוזל בתרא סי' ל"ט) כגון תוך זמנו דהיינו במקום שאין משלמין השדכנות עד לאחר הנישואין כמנהג גליל עליון וכמ"ש הת"ה בכתביו וע"ד מה שכתב מר ותמה על בעל התרומות במ"ש בשער מ"ג על הא דיש נוחלין ילמדנו רבינו לות' ואכלה כו' בעל לוקח הוי או יורש הו' ואסיקנא דלוקח הוה משמע דהכי הוה מסקנא וזה אינו דהא הוה איבעי' דלא איפשטה כמ"ש הרי"ף גם מהררמ"פ ושארי פוסקים עכ"ל הנה אהו' ודאי תמיהתו תמיה אבל אינה קיימת ובתחלת רעיוני עלה בדעתי שדעת הבע"ת הוא אע"פ שהאיבעיה זו לא איפשטא במקומה איפשט' במקום אחר (וכיוצא בזה מצינו בכמה דוכתא בתלמוד) מהא דאמרינן בפ' מי שהיה נשוי אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת בעל לוקח הוי ואין ואחריך במקום בעל כלום מדר"י ב"ח כו' משמע דבעל לוקח הוי אפי' במקום דליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה וכן מן הא דאמרינן בפ' המפקיד שמו לה לאיתתא ואינסבה או שמו מינה דאתתא ואינסבא בעל לוקח הוי לא מהדר ולא מהדרינן לי' משמע שאפי' במקום פסידא בעל לוקח הוי. איברא שהאחרונים חילקו בין פסידא לפסידא מ"מ יש לומר שבעה"ת לית ליה הנ' חילוקי' ותפס במושלם בעל לוקח הוי אפילו במקום פסידא וליכא למימר אינהו אפסידו לנפשייהו כן היה נלע"ד לכאורה בתחלת רעיוני אבל באמת זה אינו דהא בעל