עבודת הגרשוני נט

תורה במושלם רק רצונו לומר שאין עולים למנין תרי"ג מצות אבל זולת זה דין תורה ממש יש לו והרשב"ץ הוכיח מדברי הרמב"ם בעצמו וכבודו שזה הוא הפירוש האמתי בדבריו א"כ פשיטא אין עדותו של בעל אחותו של נער המקדש נחשב לכלום ולא נשתייר רק ע"א כשר ואין חוששין לקידושין. ולא נעלם מעיני מה שהעתיקו החכמים הנ"ל דברי הת"י ששדא נרגא בהוכחה זו מחמת שינוי הלשון שלענין קידושין נקט לשון מד"ס ולענין עדות נקט לשון מדבריהם מ"מ מזכה אני במקומי דאף אם נקבל דברי הת"י שיש לומר כן ולדחות ההוכחה של הרשב"ץ מ"מ אין הכרח להפך שא"א לפרש כן דברי הרמב"ם וכוונתו ומה ששינה בלשון אין זה כדאי להכריח שום כוונה הלא תראה שהכ"מ הסכים שהגירסא הנכונה בדברי הרמב"ם בפ"ג מהל"א אבל הכסף הוא מדבריהם שנא' כי יקח איש וגו' הרי לפנינו שגם בקידושי כסף נקט נמי לשון מדבריהם גם הה"מ כתב בפ"ד וז"ל ודע שבפסולי עדות יש מחלוקת כו' שקצת מן הגאונים ס"ל שכל אותן שנלמדים מן המדרש כקרובי האם הם מד"ס וכ"כ רבינו בפי"ג מה"ע כו' הרי שהוא נקט בלשון הגאונים לשון ד"ס וכתב שכן כתב רבינו משמע דלית ליה שיש לחלק בין לשון מדבריהם ובין לשון מד"ס ויש לי להביא חבילות ראיות מדברי הרמב"ם עצמו רק יש לנו די במ"ש. ממילא זכינו לדין שאפשר לפרש כוונת הרמ"בם ע"פ דברי הרשב"ץ והריב"ש וכיון שהוא אפשר קרוב הדבר לומר שהוא מוכרח דאל"כ קשה למה באמת מחלק וס"ל להרמב"ם שקידושי כסף שבא מג"ש אית לה דין תורה ממש וקרובים מצד אם שבא מלימוד אם א"ע לית להו ד"ת ונהפך הוא כי הלימוד אא"ע עדיף טפי כמ"ש בספר כריתות בחלק נתיבות עולם סי' כ' וז"ל אם תמצא אם א"ע לכך תנהו ענין לכך לא חשיב דרשה אלא מקרא מלא והוה יותר מהיקש דלא חשיב משו' דחשיב כאלו נכתב בהדיא עכ"ל (ובזה נסתר תירוצו של הל"מ גם מה שכתוב מחכם השלישי): כללא דמילת' שעכ"פ אפשר לומר שבנ"ד גם לדעת הרמב"ם אין חוששין לקידושין אמנם יש עדיין לבע"ד מקום לחלוק ולומר שרמ"א תופס דברי הרמב"ם כפשטן וחושש לדבריו כמבואר בש"ע ע"ז אשיג הלא ידוע שבכל מקום שאין מהרמא"י כותב וכן נ"ל להורות רק כותב סתם י"א אינו בא להחליט הדעה ההיא רק שיש לחוש לה לענין לכתחלה ושלא בשעת הדחק אבל בדיעבד או בשעת הדחק אין לחוש לאותו דיעה וכן דעת הב"י בטא"ה ס"ס מ"ב שלכתחלה יש לחוש לדעת הרמב"ם אבל לא בדיעבד ונלע"ד שבמקום חשש עיגון כדיעב' דמי כמו שמצינו בכמה דוכתא: ובזה אזדא לה מה שתמה הש"ך על רמ"א כי ס"ל אע"פ שאין להרמב"ם חבר בדבר זה מ"מ לכתחלה שלא במקום חשש עיגון יש לחוש לסברתו וראיתי להחכם ראש השלישי שמשווה הש"ך לאבנר ועמשא שדרשו רקים שגם הוא דריש על דברי מהר"ר מא"י כמ"ש ובמחילה מכבודו אני אומר שדבר רק הוא ואין זה דרך הלימוד מלבד שאין לשון הש"ך מורין כן ואם באנו לדקדק בדברי מהרמ"א דקדוקי' קלים כאלו ה"ל לדקדק מ"ש וי"א דקרובי' אם נמי אינם פסולים רק מדרבנן מדכתב נמי משמע שי"א זה ס"ל תרווייהו שא' בג' פסול מדרבנן וקרובים מהאם נמי פסולים ויש לדקדק מאן הוא מן הפוסקים דס"ל הכי אם כוונתו על הרמב"ם הלא ס"ל שא' בג' כשר אפי' מדרבנן אלא נלע"ד שכוונתו הוא על ר"ת שלדעתו של רמא"י ס"ל לר"ת שג' בא' הוה מדרבנן וכן קרובי אם וכ"כ להדיא בד"מ וז"ל וכתב ב"י דלר"ת דפוסל ג' בא' ה"ה דפוסל בקרובי אם ולא ידעתי ל"ל כתב כן עכ"ל ואפשר לומר דאף ר"ת מכשיר בקרובי אם דתרי דרבנן לא אמרינן דהיינו ג בא' וקרובי אם שהו' מדרבנן עכ"ל הד"מ הרי מבואר שס"ל שר"ת ס"ל שג' בא' הוי מדרבנן וקרובי אם נמי לא פסולים רק מדרבנן ועפ"ד אלו מיוסדים דברי ההגה' מ"ש וי"א קרובי אם נמי כו' ונראים הדברים שכך כוונתו של מהרמא"י וא"כ י"ל אם לא הוי סובר שר"ת אזיל בשיטתיה דהרמב"ם לא היה חושש לדברי הרמב"ם שהוא יחידאי ואם כך כוונתו ודאי אין לסמוך על דברי הג"ה זו שהרי מהררו"כ השיג אדבריו בהגהות ד"מ וכתב שז"א שהרי התוספת כתבו להדיא שר"ת ס"ל ג' בא' פסול מדאורייתא (וכבר העתקנו דבריהם לעיל) ועוד דאל"כ ה"ל לרבינו לכתוב שהוא כשר ולא לסתום ולכתוב כשם שקרובי אב כו' לכן נראה דאין לחלק ולזה לא הוצרך לרבינו לכתבן מאחר שכתב שאין חילוק בין קרובי אב וכו' ע"כ לו' נראין דברי מהררו"ך ממילא אין לחוש להגה' זו וק"ל אבל אין אנו צריכין לדקדוקים קלים כאלו כי כבר יצא הדבר בהכשר בלתי דקדוק זה שגם לפ"ד הרמב"ם אין לחוש לדידן רק שעדיין עומד לנגדינו דעת הסמ"ג שחושש לע"א אבל גם לזה אין לחוש כי כבר כתבו כל האחרונים שבמקום הכחשה אין לחוש לע"א כלל כללא דמלתא שדעתי הקלוש' מסכמת להתיר בתולתא דא לכל גבר בלי גט מן הנבל אשר עשה הנבלה הנ"ל נ"ל גרשון אשכנזי: והנה אחר זה נשתנה השאלה קצת בכן השבתי לו שנית על שאלתו וזהו ע"ד מ"ש מר וז"ל במלות מתחלפו' קצת ועתה לפי הנשמע יעמדו עדים שרוצים לומר בתורת עדות איך שהבתולה הודית בפניהם לאחר שבאתה למדינה זו שאמת הוא שנתקדש' מן הנער הנבל ומכ"ת ביקש מאתי לחוות לו דעתי הקלושה אם אמת נכון יתברר בעדים שהבתולה הודית בהודאה גמורה שנתקדשה להנבל הידוע מה דינה והנה ראיתי את דעתו הרחבה והמלאה חכמה ודעת נוטה שאין ממש בהודאתה אחרי שכבר קיבלה עליה בחרם ובנידויי' שלא נתקדשה ובפרט שהיא מכחשת ואומרת שלא הודית מעולם ועוד כתב מכ"ת והאריך בטעמים לשבח שאין לחוש לקידושין כלל ולע"ד הקלושה יש לי הרהורי דברים על כל דבריו והנ' יעברו לפנינו כבני מרון ראשון ראשון ואחרון אחרון מ"ש מר ראשון כיון שכבר קיבלה עליה בחרם כו' לבי לא כן יחשב מה בכך שכבר קיבלה עליה בחרם כו' סוף סוף עכשיו שהודיתה שוית נפשה חתיכה דאיסורא לעלמא ואם דעת מכ"ת שאינה נאמנת משום דק"ל אין אדם משים עצמו לרשע והבתולתא דא בהודאתה זו משוית עצמה רשעה שעברה על חרמות ונדוים שגזרו עליה הב"ד ואי משום הא לאו מילתא דלא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע אלא לענין פלוני רבעני לרצוני וכיוצא בזה אבל לענין שויה לנפשה חתיכה דאיסורא ודאי חוששין לדברים כגון אשה שאמרה שזינתה תחת בעלה לרצונה לולא למשנה אחרונה שחיישינן שמא עיניה נתנה באחר היתה נאמנת ואסורה לבעלה אע"פ שמשוי' עצמה רשעת וזלענ"ד פשוט ובזה אזד' נמי מ"ש מכ"ת וז"ל דאל"כ לא נניח בת לא"א שיושבת תחת בעלה היום תאמ' כך ולמחר כך כו' עכ"ל כי ודאי לענין זה להפקיע זכות בעלה אינה נאמנת אבל פנויה שעדיין אין לשו' אדם זכות בה ודאי נאמנת לשוי' לנפשי' חתיכה דאיסורה וק"ל. תו כת' מר וז"ל ומלבד זה אפי' לא אמרה מתחילה לא נתקדשה אלא היה מקדש בע"א כו' הלא הסכמת רוב הפוסקים שהמקדש בע"א אינה כלום כו' ע"כ איברא כך הוא שרוב הפוסקים ס"ל כן מ"מ אנו אין לנו אלא דברי רמ"א שכתב שבמקום עיגון ודחק יש לסמוך אדברי המקילין משמע אבל שלא במקום עיגון ודחק אין לסמוך אדברי המקילי' וכן משמע מדברי מהר"מ מלובלין בתשובה סימן ס"ד כמ"ש ומ"ש מר שמהרר"מ לא נחית לפרושי דברי בעל ת"ה איך העלה כו' לא ידעתי מה נתקשה לו הלא דבריו מבוארים שכל מה שכתב מתחילה דאם היא מודה לע"א האומר נתקדשה שויה לנפשה חתיכה דאיסורא היינו משו' דתפס במושלם שאשה מתקדשת בע"א אם אינה מכחישתו כא' מן המ"ד בקידושין והוא דעת הסמ"ג ומ"ש הת"ה אח"כ תדע אפי' שניהם מודים כו' דאין דבר שבערוה פחות משנים כו' היינו אליבא הגאונים דס"ל דהמקדש בע"א אינו כלום ודלא כסמ"ג וזה פשוט וברור. ומ"ש מכ"ת עוד דלא מקרי שויא נפשה חתיכה דאיסור' דאמרינן כיון שידעה שדרך לקדש בפני שנים אמרינן דרך שחוק והיתול קבלה ודומה לזה סיים מהרר"מ מלובלין כו' ע"כ איברא שכ"כ מהרר"מ מ"מ יש לפקפק בו טובא ודאי אם היא תאמר שקיבלה הקידושין דרך שחוק והיתול נאמנת לומר כן אבל כשהיא מכחשת ואומרת שלא קיבלה קידושין כלל אינה נאמנת אחרי שהודית כבר בפני עדים וכמ"ש כעין זה מהר"ם פדווא סימן ל"ב כללא דמילת' נלע"ד אם שני עדים מעידים שהודית בפניהם שנתקדשה להנבל הנ"ל והיא מכחשת ואומרת שלא הודית בפניה אינה נאמנת גם אין אנו אומרין שמה שקיבל' הקידושין היה דרך שחוק והיתול כיון שהי' מכחש' וכמו שכתב מהר"ם פדווא אמנ' אם נותנ' אמתלא מספקת למה אמרה שנתקדשה מקבלינן ממנה אעפ"י שדעת הרא"ה כיון שהזכירה למי שנתקדשה לא מהני לה תו אסמכתא כבר כתב מהר"י ן"לב שלא ראה לחוש לדעתו אבל אם לא נותנת אמתלא מספקת למה אמרה שנתקדשה לו הרי הוא מקודשת בע"א ויש לחוש לדעת הסמ"ג אם לא במקום חשש עיגון אמנם באשר שבנ"ד יש חשש עיגון דעתי מסכמת להתירה לעלמא בלא גט אע"פ שבנ"ד ליכא ודאי עיגון רק חשש עיגון מ"מ יש להתירה וכן דייקא לישנא דמהרמא"י שכתב במקום עיגון ודחק יש לסמוך אדברי המתירין מדקאמר במקום עיגון ודחק ולא קאמר סתם ובמקום עיגון כו' משמע שה"ק ובמקום עיגון דהיינו במקום דחק שיש לחוש לעיגון יש לסמוך אדברי המתירין וכן כתב מהר"ם יפה להדיא וז"ל ובמקום דחק שיש לחוש לעיגון נ"ל גרשון אשכזי: שאלה מז נדרשתי לאשר שאלוני קהל' אחת מדיינת עם קהל' אחרת ויש לה דין ודברי' עליה ובקהל' ההי' של הנתבעי' אין שם ב"ד קבוע ואף גם זאת שכול' נוגעי' בדבר בכן התובעי' רוצי' ומבקשים שהנתבעי' ירדו עמהם לדין לפני הב"ד הסמוך או בזבל"א וזבל"א במקום הממוצע ומרוצה לשניהם והנתבעי' עונים ואומרים שהם מוכנים ומזומנים לדין בזבל"א וזבל"א רק שמקום ישיבת הדייני' יהי' במקומם והתובעי' והבורר שלהם יבאו אחריה' כדין התובע הולך אחר הנתבע והתובעי' משיבים מענה שאינם רוצין לדון עמהם בעירם וגבולם