עבודת הגרשוני נז

מניח לא מועיל בבריא ועיין במהרי"ק שורש צ"ד שכתב כן להדיא והארי' שם לבא' דהא בהא תליא א"כ יפה כיון מר שתפ' במושלם שלשון יקח הוי לשון מתנ' שכן דעת הב"י בהכרח אע"פ שכתב השני דיעות בלשון י"א משום דפסק לשון מניח מועיל בש"מ וכמ"ש וא"כ פלט מר מההשג'זו השניה מ"מ ההשגה הראשונה במקומה עומדת: והנה לכאור' נרא' שיש לשדות נרגא בהתנאי שהתנה האשה אם יהי' לה ז"ק כו' דלית ביה ממש דהא אין זכות להז"ק בהנכסים כי אם מכח המתנ' שנתנה לו אמו בלשון יטול א"כ אין לו זכות בהנכסי' כלל דהא ק"ל המזכ' לעובר אפי' לעובר דידי' לא קנה אם לא שהיתה אשתו מעוברת בשעת המתנ' וממיל' מתנתו של אחי' קיימת אמנם יש לדחו' ולומר שעיקור סמיכ' התנאי הוא מה שמסיי' ויד אחיה הנ"ל ויורשיו יהיו מסולקי' כו' דאם יהי' ידיהם מסולקי' כו' ממיל' יורש הז"ק את הנכסים דאטו בר קשא דמתא לירות (ועפ"ז אזדי להו ג"כ דברי מר) איבר' לשון השטר לא משמע הכי גם יש לפקפק טובא אם לשון יהיו מסולקי' כו' מהני אם לאו מ"מ יש לבע"ד מקום לחלוק ולומר כן כדי להחזיק ירושה דאוריית' ממיל' אין דברינו אלו מספיקים לזכות את האח אבל לעד"נ שיש לזכותו ממקו' אחר והוא זה מאחר שהולד היה חולני ובן ח' וכמ"ש ג"כ מר אלא שמ"כת כתב שהוא ספק אם נקר' ז"ק אם לאו (ולע"ד אם הי' ספק לא זכה האח וכמ"ש לעיל) אבל לעד"נ ודאי שלא נקר' בל' ב"א מן הסתם ולד כזה ז"ק כיון דאית ביה כל כך ריעותי' בן ח' ותאומים וחולני ומת א' מהם תוך שלשי' ללידתו וראיה לדברינו מהא דאית' בתשו' מהור"מ מלובלין סימן ס"ז שהשיב על מעש' שהי' שאשה אחת ילדה תאומי' ולא כלה חדשיו וא' מהם מת מיד ולא' מהם המתינו למולו עד שכלו לו חדשיו והיה מתנונה והולך והי' תמיד חולה ומת לאחר שלשי' ללידתו ופסק מה"רם שאין האב חייב להתאבל עליו. ולא אמרינן בכ"הג האי בר ז' הוא ואשהויי אשתהי דהואיל דהו' מתנונ' והולך גם היו תאומי' אמרינן כיון דשניה' נחשבין ולד א' והואיל א' נפל שהרי הוא מת תוך ל' יום גם השני הוה נפל אע"פ שחי עד אחר שלשים ע"ש כי האריך עוד מלתא בטעמא. והנה נדון של מהרר"מ הוא ממש כנ"ד אע"פ שבנ"ד מת א' מהם מיד ובנדון דידן לא מת מיד גם נרא' שהי' בריא שהרי מלו אותו מ"מ כיון שמת מתוך ל' לא יצא מכלל נפל וכן משמע מלשון מהר"רמ שכת' שהרי מת תוך ל' ולא כ' שהרי מת מיד אלא ודאי אין חילוק בין מת מיד למת תוך ל' ולעד"נ אם יבא האב לשאול אם יתאבל על ולד כמו בנ"ד משיבי' לו צוורונית' קבעי' למיכ' והנה לא נעלם מעיני מ"ש האחרוני' והשיגו על מהר"רמ יפה במ"ש בסימן שע"ד אם מת א' מן התאומי' תוך ל' אפ"ע שהשני מת לאחר ל' אין מתאבלין עליו והם כתבו שיש להתאבל עליו ואפי' מהר"רמ יפה לא כתב שאין להתאבל עליו אלא כשמת תוך שלשים למית' הא' ע"ש א"כ בנ"ד שחי הולד עשרה שבועות לכאור' גם מהררמ"י מוד' שיש להתאבל עליו מ"מ אני אומר בטח שבנ"ד ובנדון של מהר"רמ מלובלין כ"ע מודים שאין להתאבל עליו כיון שהתאומים נולדו לח' חדשים והם לא איירי אלא כשנולדו לט' חדשים דלית ביה ריעותי'. כ"כ כמו בנ"ד אע"פ שהאחרוני' מגיהים הג"א וע"פ הגהתם אין ראיה לדינו של מהרר"מ מ"מ הדין דין אמת ולעד"נ שכן יש להורות שהלכה כדברי המיקל באבל וכיון שזכינו לדין שאין להתאבל על ולד שיש בו ריעותי' כל כך כמו בנ"ד איך יעלה על דעת שום בר דעת שזרע כזה יהא נקר' בלשון ב"א מן הסתם ז"ק אע"פ שאנו מחשבי' אותו לז"ק במקצת ענייני' לחומר' מ"מ בלשון ב"א לא מקרו ז"ק סתם וקרוב בעיני לומר שגם לענין חזר' נדוניא לא מקרי ז"ק ואף אם נודה שלענין חזרת נדוניא מקרי ז"ק מ"מ בנ"ד לא מקרי ז"ק כי יש לחלק ביניהם בשלמ' גבי חזרת הנדן יש לומר שכותבים תיבת קיימא למעוטי נפל בל חזי שמש כדי שלא נטעה לומר חיבת ההריון גורם ירושת הבעל אבל לא בא למעט זרע כיוצא בנדון דידן שכבר יצא קצת מכלל נפל אבל בנ"ד אף אם לא היה כתוב תיבת קיימא לא היה מקום לטעות ולומר שנפל בל חזי שמש יטול הנכסים וא"כ תיבת קיימא למה ליה למכתב אלא ודאי אתי למעוטי ולד שיש בו ריעות' כמו בנ"ד וק"ל כללא דמלתא התנאי שהתנה האש' לא נתקיים וממילא המתנה שנתנה לאחיה קיימת תו כתב מר לזכות את אחיה שיזכה בהנכסים מכח אומדנא וכוונת הנותן שנתכווין שיהנה זרעה מהם בהא ודאי מודינא שדבריו נכונים וראיותיו ישרים וכדי שלא יאמר מר וכי עד האידנא לא ידענא ששפיר קאמינא קאמינא להוסיף נופך משלי להביא ראיה שאזלינן בתר כוונת הנותן אפי' להחזיק המתנה אפי' בלשון גרוע מכ"ש שיש לילך בתר כוונת הנותן ואומדנא לבטל המתנה (כי יש סברא יותר לבטל מלקיי' כמ"ש הרא"ש בתשובה הובא בח"מ סימן רפ"א) והוא זה דכבר כתבנו שהב"י פוסק כדעת הרא"ש שלשון מניח מהני בש"מ אע"פ שאין במשמעותו לא לשון קנין ולא לשון זכייה והיינו טעמא משום דאזלין בתר כוונת הנותן כמו שכתב מהרי"ק בשורש הנ"ל הרי קמן שאזלינן בתר כוונת הנותן להחזיק לשון גרוע מכ"ש שיש לנו לילך בתר כוונת הנותן לבטל מתנת הזרע אמנם עדין יש לבע"ד מקום לחלוק ולומר דוקא גבי ש"מ אזלינן בתר כוונת הנותן אבל לא בבריא אע"פי שאין סברא לחלק ביניהם מ"מ להוציא מלב החולק נביא ראיה אחרת והוא זה דאית' בפסקי מהררי"ו הקצרים סימן ט"ז וז"ל שטר ירוש' שכתוב בו ואם בתי תלך לעולמה בלי ז"ק אז החוב בטל ואח"כ מתה הבת בחיי אביה והניחה ז"ק ואח"כ מת הזרע בחיי אבי הבת ואח"כ מת אבי הבת נראה שבעל הבת יורש זרעו וצריכים לשלם החוב אע"גב דאומדנא דדעת' הוא שאבי הבת לא הי' כוונתו אלא על בתו וזרעה כיון שהודה שחייב להבת לא אמרינן אהודאה אומדנא דדעתא כו' עכ"ל הרי לפנינו מבואר נגלה שאם לא היה נכתב החוב דרך הודאה הוה אזלינן בתר אומדנא לבטל החוב אע"פי שמלשון השטר היה משמע שהחוב קיים ה"ה נמי בנדון דידן יש לבטל מתנת של האשה שנתנה לזרעה מכח אומדנא דדעתא איברא שיש עדין לפקפק ולומר שאין הנדון דומה לראיה דשאני התם כיון שמת הז"ק קודם מיתת המתחייב אזלינן בתר כוונת המתחייב ששוב לא התחייב כיון שמת הז"ק משא"כ בנדון דידן שמת הנותן בחייו של המקבל מתנה ודומה לאלו מת אבי הבת בחיי הז"ק ואח"כ מת הז"ק והתם ודאי הבעל יורש את זרעו דהוה דומה לנדונית חתני' שכבר ניתנה ליד החתן ואח"כ מתה האשה בטלה האומדנ' א"כ הה"נ בנ"ד כיוצא בזה כשמתה האשה ועדיין הז"ק קיים בטלה תו האומדנ' מ"מ נלע"ד בנ"ד דהוה אומדנ' דמוכח טובא אזלינן בתרא דהא עכ"פ יש לצרף להאומדנא מה דהוה כ"כ ריעותיה בהולד ועוד יש גילוי דעת גדול ע"י הסידור שסידרו הממוצעים שהקפידה האשה טובא שלא תעבור נחלתה מן אחיה לבעלה כמו שכתב גם מכ"ת בתשובתו וגדולה מזו כתב הגאון חמי מהרר"מ שהיה אב"ד ור"מ בק"ק נ"ש ומדינת מערערין בתשו' שנדפסו מקרוב נקרא צמח צדק סימן צ"ה אם איכא אומדנא דמוכח אזלינן בתרא אפי' במקו' הודא' ומחלק בין נדון של מהררי"ו ונ"ד (אבל אין דבריו מוכרחים) גם אני הארכתי בענין זה בתשובה אחרת ואין הזמן מסכים כעת להאריך כללא דמילתא נלפ"ד הנני מסכים עם מכ"ת לדינא שמתנתה שנתנה לאחיה היא שרירא וקיימת והדין דין אמת קצת מן הטעמים והראיות שכתב מר וקצת מן הטעמים והראיות שהוספתי משלי וכולם שוים לשבח נ"ל גרשון אשכנזי: שאלה מו ע"ד עסקי ריבה אחת שמה גיטלין בת קויפמן עם נער א' שמו וייבלמן בר משה מבערנבורג שהנער אומר שהוא קידש הבתולה הנ"ל מרצונה בפני עדים והבתול' מכחשת אותו ותוקף דברי טענותיו של הנער ותשובת הבתול' ולשון העדים ומהותן שא' מהם הוא בעל אחותו של הנער משה הנ"ל הכל מבואר באר היטב בהשאלה. תשובה הנה ראיתי שלשה מטיבי צעד בעלי תריסין בעל קרנים קרני הוד מגיחים קרבא ועומדים בקשרי מלחמה של מצוה הראשון החכם הפוסק תפס במושלם שאין לחוש לקידושין הנ"ל כלל ואינה צריכה גט והחכם השני השונ"ה בשער יוכיח שיש לחוש לקידושין ואת והב בסופו הסכים להיתר אם הנבל אשר נבלה עשה לא ישמע לקול מלחשים לפטור הבתולה הנ"ל בגט תוך זמן מה אשר הגביל וירחיק נדוד עד שיש לחוש לעיגון אזי דעתו מסכמת שבתולתא דא רשאי להתנסבא לכל גבר בלא גט מן הנבל (וכבר עבר המועד וזמן המוגבל אשר הגביל החכם והנבל עומד במרדו והרחיק נדוד) והחכם השלישי בא והכריע ביניהם בהכרעה שלישית שאין להתיר הבתולה בלא גט אפי' במקום שיש לחוש לעיגון וכל א' וא' מן החכמים הנ"ל נתן טעם לשבח והרא' פנים לדבריו וסברותיו והאריכו מאד הנה שמן של מטיבי צעד הנ"ל נעלם ממני ואינני מכיר מי הם כי לא באו על החתו' בההעתקה שנשלח אלי ע"כ אזכה בשפטי ואצדק כי אם אין הדיין מכיר לשום א' מן הצדדים אין לך דין צדק כמוהו הנה באמת כאשר בא אלי השאלה ובקשו שאחוה גם אני דעתי הקלושה עלה ברעיוני שלא לתקוע את עצמי לדבר הלכה זו כי מיראה הוראה אני בדבר קל קל וחומר בדבר חמור כזה איסור א"א אמנם אחר שובי נחמתי ולדמעות העשוקה שערי רחמי פתחתי ובפרט באשר שכבר קדמוני שני החכמים הנ"ל והסכימו כשיש חשש עיגון להתיר' בלא גט ממילא לא חל עלי אחריות כל העריות כי אם שיבא מכשור' ע"כ אמרתי אזכה גם אני ואהיה נטפל לעושי מצוה ואקבל שכר כעושה מצו' כי כמה שקדו חכמים על תקנו' בנות ישראל כו' ומאת חונן לאדם דעת זה אלי אבקש לאורייתא יישר כחי לחילי שלא אכשל ח"ו בדבר הלכ' וישמחו אויבי לי וזה החלי בעזרת ה' חילי: והנה באשר שאין הזמן מסכים עמדי להראות פנים לכל צד ואופן כמראה האופן כדרכי להשיב לשואלי דבר ומה גם שהחכמים השלימים הנ"ל כבר נשתטחו בכל זויות התלמוד והפוסקי' כמעט שלא הניחו לנו מקום להתגדר בו ע"כ אבוא בקצר' ואען ואומר הנה ההיתר של בתולתא דא להתירה בלא גט נשען על שני עמודים