עבודת הגרשוני נו

עליהם לבדם מוטל לשלם חובות הנעדר כי פסקא מהר"רמ פדוו' בתשובותיו סי' נ"א שחילק בין מ"ש מהרי"ק סימן ע"ח שעישור נכסי גורעין זכות הבנות שיש להן שטרי ירושות והבנים והבנות יפרעו יחד העישור. ובין תשובות הרא"ש וכתב דשאני התם שאמר יתנו ב' שלישי' לבתו מנכסיו וישאר השליש למי שראוי ליורשו דנראה מדעתו דמתנת הבת עיקר לו והנשאר לבד יהי' ליורש כו' אבל בנ"ד שאמר שיבואו לחלוק' כו' כי במתנה אנו הולכי' אחר אומדנ' כנ"ל הגע את עצמך אם יהיה הרב' בנות שיטלו כל אחת עישור נכסים ויהי' הכל מחלק הזכר יעדיף אז חלק הנקבה כו' ע"ש כלל הדבר שהוא תולה טעמ' דתשובת הרא"ש שהטיל פרעון חוב על היורש מכח אומדנ' א"כ בנ"ד אם לא נכתב בהצווא' התנאי באופן מקודם שנתמעט כו' היה לנו לומר מכח אומדנ' שעכ"פ לא היה כונת המצו' שהזוכי' בהעזבון לבד ישלמו חובותיו כי זיכה המזכי' בששה שביעיות ולאחותו חלק ז' דנראה מדעתו דמתנתם הוא עיקר וכמ"ש מה"רם לענין נדון של תשובת הרא"ש כללא דמלתא שאם לא היה כתוב בהצוא' תנאי הנ"ל היה פשוט שגם אחות הנעדר מחויבת לשלם לפי חלקה לפחות מכח אומדנ' וכמ"ש מה"רם פדוו' ובכמ' תשובת ראשונים ואחרונים ועיין בתשוב' ר"א ן"חיים סימן ל"א וכיון שזכינו לדין שאם לא נכתב התנאי הנ"ל בהצוא' הי' מוטל גם על אחות הנעדר לשלם לפי חלקה ממילא גם היום שנכתב התנאי אין לכלול בהתנאי המיעוט ע"י חוב שבשטר שאין הלשון מיעוט נופל עליו כמו שהוכחנו לעיל מסוגיא דמי שמת: ולפי שיטה זו שאנו נותנים להזוכים בעזבון דין יורשים גמורים מאחר שהמצו' גיל' דעתו שיהי' להם דין וזכות של יורשי' גמורים לענין זכיותן בהנכסים נלע"ד שמחויבת אחות הנעדר לשלם ג"כ חובות בע"פ לפי חלקה שלענין המזון הבנות פסקו הפוסקי' שלא חשבינן כאלו נתמעטו הנכסים בחייו מחמת חוב בע"פ א"כ יש לומר ג"כ בנדון דידן שנכלל בלשון התנאי כנ"ל שכוונתו הי' ג"כ קודם שיתמעטו הנכסי' ע"י חוב בע"פ ז"א דע"כ לא פסקו הפוסקים כן אלא משום דהוה איבעי' דלא אפשיט' (כמבואר הטעם בפוסקי') ואמרינן הנכסים בחזקת הבנים קימי שהם היורשים ממיל' שמעינן אי. הוה איפכא שהיה זכות להבנים שיחשבו הנכסים כאלו כבר נתמעטו בחייו ע"י חוב בע"פ היינו אומרים כן לזכות היורשים א"כ בנ"ד נמי אם אנו נותני' להזוכים דין יורשים לענין הנ"ל יש לנו ליתן להם דין יורשים לכל מילי וכמו שאם היו יורשים באמת היינו חושבים לטובתם כאלו נתמעטו הנכסים בחייו ע"י חוב בע"פ כן יש לנו לומר ג"כ בנ"ד ודוק והנה לא נעלם מעיני מ"ש הגאון רמ"א בתשוב' בסי' ג' וז"ל התשובה אית' בהר"ן בקדושין פ' האומר המקדש ע"ת שיש בו קום ועשה אינו בדין שתהא מקודשת עד שיביא ראיה שקיים תנאו עכ"ל וא"כ בנ"ד שצריכים היורשי' לקיי' התנאי בקום ועשה ואם לאו המעש' שהוא השטר קיים והתנאי בטל א"כ כל זמן שלא מביאין ראי' שקיימו התנאים צריכי' לקיי' המעש' וא"כ עלייהו לברר שלא כיון הנותן בכל ראוי ושקיימו התנאי כו' עכ"ל וא"כ י"ל ג"כ בנ"ד אף אם נחשבינהו להזוכים ליורשים ממש מ"מ עלייהו רמיא לברר שקיימו התנאי ובאשר שהוא ספק אם יש לכלול בלשון קודם שנתמעט העזבון גם המיעוט ע"י חוב בע"פ אם לאו עלייהו רמי' לברר שלא נכלל בל' התנאי חוב בע"פ אבל לעד"נ שלא סמך הגאון על תשוב' זו להוצי' ממון מן היורשים כי כושל ראייתו ואין הנדון דומה לראיה כי טעמו של הר"ן הוא זה דלעול' מוקמינן מסתמ' נשאר הדבר כמו שהיה מעיקרו מ"ה צריך להביא ראיה שנשתנה הדבר וכמ"ש מהרו"ך בסמ"ע סימן רמ"א ס"ק כ"ג ע"ש וטעם זה אינו שייך בנדון של מהררמ"א (ולא בנ"ד) שהספק הוא בלשון אם הוא כולל אותו דבר אם לאו אלא ודאי לא עשה הגאון תשובה זו אלא סניף לשארי התשובות שכתב שם וכן משמעות לשונו לשון הזהב שסיים וכתב אחר כל הד' תשובות ולכן מכל אלו הדברים נראה כו' משמע דוקא מכל אלו הדברים ולא רצה לסמוך על א' מהן ויש עוד דקדוקים כאלו באותה התשובה ואין רצוני להאריך בדקדוקים ועוד יש לחלק קצת בין נדון של רמ"א שאותו הספק נולד הוא ע"כ אין לאמד דעת הנותן אל מה כיון אבל בנ"ד שהספק הוא משום דהוה אבעיא דלא אפשיטא כמו שכתבנו לעיל יש לנו לומר שספק זה ידע המצוו' ולא פירש דבריו ומסתמא היה דעתו שיהיו הנכסים בחזקת היורשים וליכא למימר בזה וכיוצא בזה לאו כולי עלמא דיני גמירי (ועיין בתשוב' ריב"ש גם אני בעניותי הארכתי בענין זה בתשוב' א' אימתי אמרינן אטו כולי עלמא דיני גמירא ואימתי לא אמרינן ואין כאן מקומו) ומאחר שזכינו לדין שיפה כחם של יתומים קטני' אם הם באים מכח ירושה שאז אחו' הנעד' מחויב' לשלם לפי חלקה גם לחובו' בע"פ שהי' חייב המצוו' בחייו א"כ נאמר שבאמת' של תור' באמת הם יורשים גמורים מטעם שבכל לשון הצווא' לא נזכ' שהקנ' הנכסי' בק"ס אלא עשה ק"ס לתקן הכל ע"י שטרות וא"כ הו' כל זמן שלא באו השטרות ליד הזוכים היה יוכל לחזור בו עיין סי' רמ"ג וכיון שלא באו השטרות לידם עד שביני וביני מת אביהם א"כ באשר שעדיין לא זכו בהנכסים יכולים לומר דל אנת ודל מתנתך. ואנו חפצין לזכות בהנכסים מכח ירושה אף אם תאמר שאין להם לירד לנחל' מכח אביהם כי דודם זקנם העביר הנחלה מאביהם (ויש ממש בהעברתו) מ"מ הם באים מכח אבא דאבא וכיון שזכינו לדין שהיתומים הנ"ל הם יורשי דאורייתא ממילא מחויבת הבת לשלם לפי חלקה גם לחובת בע"פ שהיה חייב אחיה המצווה בחייו כי כל הספיקות שיוולדו בינה לבין היתומים הם נקראים מוחזקים כמו שכתבנו לעיל. ולענין שארי דברים שנתמעט העזבון על ידם נראה לע"ד אם הם דברים דלא שכיחי גם להם צריכה האחות ליתן לפי חלקה כי יש לאמד דעת המצוה שמעולם לא עלה על דעתו שאם יתמעט העזבון ע"י דברים דלא שכיחי שלא יגורע כח אחותו ע"י כך רק הזוכים יהיו מחויבים לשלם לה כל סך החוב או יתנו לה חלק ז' משלם מן העזבון בלי שום ניכוי כלל דאל"כ אפשר שילכו הזוכים שהשוה אותם ליורשים בפחי נפש כי מילתא דלא שכיחי הם דברים שאין להם שיעור וקצבה אלא עכ"ל שדעת הנותן היה שהזוכים ישלמו לאחותו סך החוב הקצוב או יתנו לה חלק ז' מן העזבון בלי ניכוי אף אם יתמעט העזבון איזה מיעוט ע"י דברים השכיחים אבל ע"י דברים שאינם שכיחים לא עלה מעולם על דעתו ועי"כ נגרע כח האחות גם עבור שלקחו העירני כי לעד"נ שגם זה לא שכיח שיגידו מסתורי' של ישראל ח"ו ואם הוא מילתא דשכיח ע"ז ידווה כל הדוה יריע אף יצריח נ"ל גרשון אשכנזי שאלה מח ע"ד מה שבדק לן מר בענין שאלה אחת שנשאל ואת תשובתו הרמה בצדה שם שם לו חק ומשפט צדק ומר הוא רבה ואינו צריך לא לגמרא ולא לסברא דידי רק במקום גדולתו ענותנותו תרבני וביקש מאתי לחוות גם אני את דעתי הקלושה ובהיות שאין מסרבין לגדול ע"כ שיחי' דהן הן נקטני להרכין לו ראשי ורובו לעשות רצונו רצון יראיו והנה עדי בשחק נאמן שטרידנא טובא בכמה דברים ובפרט בעסק שאלה אחת דבר גדול ונחוץ מ"מ משום כבודו דמר אמרתי אפנה להשיב לו מפני הכבוד מה שנלע"ד לדינ' אבל אינני אוכל לפלפל ולהראות פנים לכל צד ואופן כמראה אופן כדרכי להשיב לשואל דבר מחמת אפיסת הפנאי גם לא רציתי לומר אות הזה יהיה למחר כדי שלא אעבור על בל תאחר באשר מר צוה להשיב לו מענה ע"י הפאשט הקדומה אמנם באשר שחביבים עלי דבריו דברי דודים חיבה יתירה אינני אוכל להתאפק מלהשתעשע ולווכח עמו במקצת אמריו אמרי נועם והחכמה מאין תמצא ומיני ומיניה תרווח תשובת שאלתינו וזה יצא ראשונה מר כתב וז"ל ומעתה נראה לדקדק מלשון השטר המוקדם כו' אז יקח אותו ז"ק כל הנ"ל ולשון יקח הוא לשון מתנ' כדאמר ר"ש בפ' מ"ש כו' וא"כ כיון שהז"ק בא לזכו' מכח מתנה א"כ צרי' שיה' מבורר שהז"ק שאנו דנין בו מקרי בלשון ב"א ז"ק אחרי שהוא חולני כו' עד כאן לשונו: תשובה ממוצא דבריו נשמע שהוא סובר שהמתנה שנתנה לאחיה היא כוללת ואח"כ בא התנאי אם יהי' לה ז"ק וכו' וכן באמת משמע לשון השטר וכבר כתבתי באחת מתשובתי שז"א דלא עדיף שטר ששוברו עמו משטר ושוברו בפני עצמו וישבתי תשובת הרמב"ן סימן יו"ד ותשובת רמ"א סימן ז' אבל קשה אם מכ"ת תופ' לשון השטר כמשמעו א"כ למה לו למר לזכות את אחי האשה משום שהזרע צריך לברר שנקרא ז"ק ת"ל שבלא"ה אין ממש בהתנאי משום דהוי מעשה קודם להתנאי והתנאי בטל אבל לע"ד נראה שאין לזכות את האח לא משום טעמא דידי ולא משום טעמא דמר מאח' דנהיגי לכתו' בכל השטרו' וכל התנאים כתנאי ב"ג וב"ר כו' א"כ נתקן הכל וק"ל חדא ועוד קאמינ' מכ"ת תפס במושלם שלישנא דיקח הוה מתנה אפילו בבריא כאלו הוה הלכה פסוקה בלא מחלוקת (דהא בנ"ד מ"ב היא) וזה אינו דהא הטור מביא בסימן רכ"ג דעת הרמ"ה דס"ל שלשונות אלו אינו מועילים בבריא ונראה שלדעת הב"י הוי ספיקא דדינא שכתב וז"ל לשונות אלו כו' י"א שה"ה שמועילים בבריא וי"א שאינם מועילים ע"כ וכלל זה מסור בידינו מן הרב הגדול ר' מנחם עזרי' בתשובה בדברי ב"י בש"ע אם כותב דעה א' בסתם ואח"כ כות' דעה ב' בשם י"א אזי הוא תופס הדעה הראשונ' אבל אם כותב הב' דעות כ"א בלשון וי"א אזי אין הכרעה איזה מן הדיעות הוא עיקר א"כ הדרא קושי' לדוכתי' למה ליה למר לזכות את האח משום דעל הזרע לברר שנקרא ז"ק הלא אף אם יהיה ודאי ז"ק מ"מ איננו זוכה בהנכסים משום שעליו לברר (לפי דעתו דמר) שיקח הו' לשון מתנה: והנה לכאורה היה נראה להוכיח שהב"י ס"ל דסברת הרא"ש דס"ל שלשונות אלו מועילים נמי בבריא היא עיקר דהא הוא פוסק שלשון מניח מועיל בש"מ דהוה לשון מתנה ממילא מוכח דס"ל שלשונות אלו מועילים נמי בבריא דאל"ת הכי קשה למה לא קחשיב ר"ש בפ' מ"ש נמי לשון מניח בהדי הנך לישני יקח יטול כו' אלא עכ"ל שר"ש איירי בין בבריא בין בש"מ על כן לא נקט לשון מניח בהדייהו כי ודאי לשון