עבודת הגרשוני נה

מעינות גם מכ"ת סידר לכתוב כן בגט. ועוד שלישי' שכתו' בההרשאה וז"ל והגט שנעשה עליו כו' נכתב ונחתם במדינת הגנויא באחד בשבת כו' עכ"ל ולא הזכיר שם הנהרות ולא המעינות כלל והנוסחא האמיתית הוא להזכיר הנהרו' והמעינות כאשר הם כתובי' בגט הן אמת שבלבוש כתוב וז"ל נכתב ונחתם בפלונית מתא מלשון זה משמע לכאור' שאינו צריך להזכיר הנהרות והמעינות אבל לעד"נ שאין זה כוונת מהר"ם יפה רק כוונתו בפלונית מתא על העיר ועם סימניה שהם הנהרות והמעינות וילמוד סתום מן המפורש שבנוסח ההרשא' מן השליח ראשון כשממנה שליח שני כתב להדיא נכתב ונחתם במתא פלונית דמתקרי' פלונית דיתבא על נהר פלונית ועל מי מעינות גם נוסח זה איננה נכונה לע"ד דכתב בכן אשרנוהי וקיימנוהי אלו הן התיוהות שראיתי בהרשאה הנ"ל ובחיי נשבעתי לולא פניך הייתי נושא וחשתי לכבודו ומה גם שהדרכים משובשי' בגייסות לא הייתי מסדר קבלת הגט ע"פ הרשאה זו ע"כ אם יש למכ"ת טעמים נימוקים על כל הנ"ל יודיעני ויהי' לי לרצון ותו לא מידי כעת. וה' הצבאות. יראנו מתורתו נפלאות ויעשה עמנו לטובה אות. ויצילנו משגיאות. כעתירו' אהו' כנפשו ד"ש הטרוד מאוד יו' א' לסדר והותירך ה' אלהיך בכל מעשה ידיך גו' גרשון אשכנזי: שאלה מד נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעי מרחוק מקום בענין מעשה שהיה וז"ל השואל כענין יורינו מ"ו ראובן ציוה בצוואת בריא וזה נוסח הצוואה כו' ששית לאחותי לאה מחויב אני בחוב גמור לשלם לה כו' שעה אחת קודם מותי כו' או יורשי הנ"ל יתנו לאחותי הנ"ל חלק השביעית תכף ומיד אחר מיתתי מכל עזבוני כו' שהנחתי אחרי בשעת מיתתי באופן קודם שנתמעט שום דבר מכל עזבוני שהנחתי אחרי בשעת מיתתי יהיה המיעוט מחמת איזה דבר שיהיה מה שיגיע לאותו הפעם חלק השביעית יתנו לאחותי הנ"ל כו' אזי באותו חלק הנ"ל השטר פרוע כו' עכ"ל הצווא' ועתה נפלו איזה הפרשות בין היורשים דאורייתא ובין אחות הנעדר הנ"ל באשר שעתה נגלה שהנעדר הנ"ל התחייב את עצמו נגד אחרים כמה אלפים לשלם שעה אחת קודם מותו גם נתחייב כתובת אשתו גם הקהל יצ"ו נטלו סך מסוים מחמת שהנעדר הודה בחיים חיותו שהוא חייב להקהל סך ההוא גם העירנים נטלו סך מה והעזבון בכלל הי' בסכנה גדולה שלא יצא לטמיון ואבדון ח"ו כי על הכלל העזבון יצאו ובאו ודבר זה נתהווה ע"י אכלי קורצי ומגלי' מסתורי' ובהשתדלות נמרץ שהשתדלו והרבו היורשים והוציאו הוצאות סך מה נמלט העזבון ועתה טוענים שכל מה שנתחייב הנעדר אינו בכלל העזבון והלשון מוכיח עליו ומפורש במלת עזבון שפירושו מה שנעזב מן הנעדר אבל מה שחייב קודם מותו לא יפול עליו לשון עזבון כי כבר נעזב ממנו בחייו בכן רוצים ליתן לאחות הנעדר חלק ז' מהעזבון שהניח הנעדר אחר ניכוי חובות והוצאות הנ"ל ואחות הנעדר טוענת שלישנא יתיר' בהצוואה הנ"ל לאטפויי אתא לרבות ג"כ מה שהוא חייב בחוב גמור והיורשים טוענים שבא לרבות דוקא צרכי קבורה ומה שציוה לתת לעניים זה לא ינוכה לה אבל החובות ינוכה לה ועוד האריכו למעניתם והיורשים הנ"ל המה יתומי' קטני' ע"כ יורינו מ"ו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים עכ"ל השואל: תשובה אען ואומר מן הידוע שכל העדיפו מנביאי' ראשוני' ואחרונים התנבא בסגנון אחד שאין להשיב על דיני ממונות לא' מן הצדדים וטעמם ונימוקם עמם ומוטל עלינו לילך בעקבותיהם ובתר רישא גופיה גריר אמנם כאשר ראיתי שהיכא מצאו איזה סיבה ועילה השיבו תשובת הרמ"תיים ובהיות שגם אני עילה מצאתי שהדבר נוגע ליתומים קטנים (כידוע לי) ע"כ אמרתי לא אמזוג רישא אבי סדיא עד דאהפכינא בזכותייהו בעזרת אבי היתומים האמיתי והדין דין אמת לאמותי אבל דין תורה לא ידעתי וזה החלי בעזרת ה' צורי וגואלי: נראה לע"ד שמטרם וקודם שנבוא לחתוך הדין בנ"ד צריכין אנו למודעי היאך הדין נוטה אם לא היה כתוב בהצווא' תנאי ולשון זה באופן קודם שנתמעט כו' ולאחר שנתלבן ונתברר דין זה נבוא לברר נ"ד אי"ה והנה לע"ד פשוט וברור שאם לא נכתוב התנאי הזה בהצוואה אזי היה מוטל על אחות הנעדר לשלם החובות וההוצאות הנ"ל לפחות לפי חלקה הן שתקבל סך החוב המבואר הן שתקבל חלק ז' מן העזבון וטעמא דמילתא אמינא משום שאותן הנוטלים העזבון כולו או ששה חלקים יטלו מה שיטלו אינם נוטלים אותו הסך מחמת ירושה כי באמת הם אינם יורשים מן הדין רק אביהם קודם לכל יוצאי יריכו וכאשר גם המצווה הרגיש זה בעצמו וכתב בהצוואה בפרט הד' וז"ל ויתוקן בכל א"ה ומספיק ע"פ תחז"ל ע"י ש"ח הן באיזה אופן שיהיה כו' ע"כ אלא עכ"ל שהם זוכים בהנכסים ע"י שטרי חובות או מתנות ומה שהמצו' גם השואל קורא אותם יורשים אינו אלא שם המושאל. וא"כ הוא שגם הם נוטלים מה שנוטלים לא משום ירושה אלא משום ש"ח או שטרי מתנות אין סברא כלל לומר שיגורע כחם מכח אחות הנעדר ולכל הפחו' מחויבת אחות הנעדר לשלם ג"כ לפי חלקה כי תלמוד ערוך בידינו בפ' י"נ (דף קל"ח ובגיטין דף נ') וז"ל ש"מ שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וד' מאות לפלוני אין אומרי' כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליו ש"ח גוב' מכולם אבל אם אמ' וכו' ואחריו לפלוני אומרים כל הקודם זכה לפיכך יצא עליו ש"ח גוב' מן אחרון כו' עכ"ל והנ' אם נאמ' שנדון דידן דומ' לרישא שלא אמר ואחריו מ"מ מחויבת האחות הנעדר לשלם לפי חלקה ובאמת לכאור' היה נראה לע"ד לומר שנ"ד דומ' לסיפא שאמר ואחריו באשר שהמצו' מנה והלך פרטים בהצוא' וסימנם בסדר אלף בית כו' וי"ל ודאי לא לחנם אמר אצל כל פרט ופרט כמה הוא למנין הפרטים אלא להורות בא על קדימתן ואחירתן והוה כאילו אמר ואחריו ובהיות שזכות של הזוכים בכל העזבון אמר המצו' בפרט הרביעי וזכות של אחו' הנעדר אמר בפרט הששי ממילא יש לנו לומר אם לא היה כתוב התנאי הנ"ל בהצואה שהאחות הפסידה שהיא אחרונה דומיא דסיפא דברית' גבי ואחריו כן נראה נכון לע"ד אבל לא מפני שאנו מדמין נעביד עובדא אבל עכ"פ בהא לית ספיקא שהאחו' היתה צריכ' לשלם לפי חלקה (ועיין בתוספת גיטין דף נ' ע"ב בד"ה תנו מאתיים וד"ה גובה מכולם) ומעת' נבוא לנ"ד ונאמר כיון שזכינו לדין שאם לא התנ' המצו' תנאי זה באופן כו' הי' מוטל על האחות שתשל' החובו' לפי חלק' אין בידינו לפטר' מן החובות מחמת לשון זה שצוה המצו' באופן מקודם שנתמעט שום דבר מכל העזבון כו' כי אין בכלל ל' מיעו' העזבון מה שיגבו להב"ח מן העזבון כי אותו הסך כבר חסר הוא בחייו של המצו' אע"פ שעדיין לא נגבה וראיה לדברינו מהא דאית' בריש פרק מי שמת במתני' מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסי' מרובין כו' נכסי' מועטין הבנות יזונו כו' ובגמ' בעי רבי ירמיה מר' אבא אלמנתו מהו שתמעט כו'ב"ח מהו שימעט מי אמרינן כיון שמחוסרי גביינא לא ממעט כו' ואיכ' דבעי' לה לאידך גיסא ב"ח מהו שימעט כו' ע"ש עוד איתא התם פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין כו' וכתב שם הר"ן וז"ל ודוקא מלוה בע"פ הוא דמספקא לן אבל במלוה בשטר פשיטא לן דממעט דמלוה בשטר כמאן דגביה דמיא וה"ה דלא מספקא לכתובת אלמנה דהוה ליא כב"ח כו' עכ"ל ובהכי א"ש דליכא פלוגתא רחוקה בין תלמודא דידן ולהירושלמי דאית' בירושלמי הובא ברא"ש שם וז"ל והו' שיהי' מזון כו' חוץ ממלו' בעדי' וחוץ ממלו' בשטר כו' וק"ל וכדעת הר"ן נ"לעד כן הו' דעת הרא"ש והא דכתב הרא"ש וז"ל והא דלא אבעי לי' בכתובת אלמנה אי ממעטינן משום דפשיט' ליה כיון דבתנאי ב"ד אית לה כמאן דגבי' דמיא וממעטא עכ"ל הא דצריך לתנאי ב"ד היינו משום דבעי לכלול גם באתרא דלא כתבי כתובה וק"ל כללא דמלתא שזכינו לדין שחוב בשטר הוה כגבוי מחיים ונקראו הנכסים מועטים בשעת מיתתו דאלו הי' נקראים מרובים בשעת מית' ואח"כ נתמעטו. א"כ הוו מרובין ונתמעטו וכבר זכו בהו היורשים ולמה סבירא להר"ן שדין נכסים מועטין אית להו אלא עכ"ל שכב' עמדו ונתמעטו קרינן בהו הה"נ בנ"ד מה שהמצווה חייב בש"ח כבר נתמעט העזבון מחייו ואין לשון שכתוב בהצווא' שנתמעט שום דבר מכל עזבוני שהנחתי אחרי כו' נופל על מה שחייב בחייו בשטר אלא על כרחינו לומר שלא נתכווין המצווה על מיעוט זה אלא כוונתו היה אם יתמעט העזבון ע"י שיתיאשו חובות או יוזלו הסחורות וכיוצא בזה אבל פרעון החובות בשטר לא מקרי מיעוט העזבון שהניח אחריו וכיון שאין פרעון החובו' בכלל זה ממילא קם דינא שאחו' הנעדר מחויבת לשלם חלקה לחובות שבשטר וק"ל וא"כ כשירצו הזוכי' בעזבון ליתן לאחות הנעדר חלק ז' מן העזבון אחר פרעון החובות שבשטר הרי החוב שבצוואה פרוע: ועדיין יש לבעל דין מקו' לומר אעפ"י שכן הוא האמת שהזוכי' בעזבון אינם יורשין ממש כמו שכתבנו למעלה מ"מ כיון שהמצוו' קרא אות' יורשי' יש גילוי דעת שכוונתו היה שיהיה להם בזכיות' כדין יורשים הזוכים בירושה וא"כ הוא אף אם לא נזכר תנאי זה ובאופן כו' בהצווא' מ"מ מוטל על הזוכי' בתור' ירושה לשלם החובו' כמו שכת' הרא"ש בתשוב' הוב' בטור סימן רנ"ג וז"ל יעקב שציו' מחמ' מיתה שיתנו מנכסיו לבתו שני שלישי' והשליש ישאר למי שראוי ליורשו ויש לו בן ויצא עליו ש"ח ואמר הבן שתפרע הבת ב' שלישי' ממה שקיבלה תשובה אין שומעין לו כיון שהבן יורש הוא צריך לפרוע הכל כו' עכ"ל הרי שפסק הרא"ש שהיורש הוא מחוייב לשלם חוב אביו א"כ בנ"ד אם אנו נותנין להזוכים בהעזבון דין יורשים מחויבים הם לפרוע חובות של הנעדר הן אמת שהיה דרך אתי לפרש תשוב' הרא"ש הנ"ל בדרך שאין משם ראי' לנ"ד אבל אין דרכי להוציא דברים מפשטן וא"כ יש מקו' לחלוק ולומר שעל הזוכים בהעזבון מוטל לפרוע החובות אף אם לא נכתב בהצוא' התנאי באופן קודם שנתמעט כו' מכ"ש בנ"ד שכתוב התנאי בפירו' באופן קודם כו' אבל בתר העיון נלע"ד שאין ממש בדברי החולק הזה אף אם נודה להנחתן שיש להזוכים בהעזבון דין ותורת יורשים מ"מ לא