עבודת הגרשוני מו

שרגיל עמו במשא ומתן אזי הוא טוב מאח רחוק אבל בחד מינייהו לא פשיטא שאין מכאן ראיה לנדון דידן אלא אף לפי פי' האמיתי בדברי הטור שאינו צריך לתרתי אלא חדא קאמר כמו שפירש הב"ח ומה"רוך את דברי הטור והוא מוסכם עם דברי הרא"ש מ"מ אין כאן ראיה לנדון דידן כי אפשר לומר לעולם לענין קירוב הדעת לאמוד דעתו למי שירצה ליתן מתנה ודאי יותר קרוב דעתו לשכן הרגיל עמו במשא ומתן אבל מ"מ לענין פסול לדינא אין למידין ממנו כי טעמא דפסול לדון לא משום קירוב הוא אלא גזירת המלך כדאית' בפ' מי שמת (דף קנ"ט) גבי פסול להעיד דאל"כ משה ואהרן יהיו רשאים לדון לקרוביהם ממילא אין ללמוד שיהא אדם פסול לדון לרעהו מק"ו של קרובו כי קרובו שפסול לו הוא גזירת המלך כאמור ואף ממקומו מוכרח לומר כן דאם לא כן יש להקשות על מה שאמר ת"ח וקרוב ת"ח קודם א"כ נאמר שמכ"ש שיהא פסול לדון לת"ח מק"ו ואם כן כ"ע יהי' פסולים לדון לת"ח שהוא דבר שאין לו שחר כלל אלא ודאי אין ללמוד לפסול לדינא מק"ו דקרוב כי קרוב הוא גזירת המלך כנ"ל הגם שיש לדחות ולומר מה שאמרי' ת"ח קודם לאו משום קירוב הדעת הוא אלא הטעם הוא כמו שפירש רש"י לשם מסתמ' אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר כל הנביאי' לא נתנבאו אלא למי שמהנה ת"ח מנכסיו ע"כ וטעם זה א"א לומר שיהא פסול לדון לת"ח בשביל זה כי בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל חבירו משא"כ מה שאמרינן שכן וקרוב שכן קודם אין לו טעם אחר כי אם מחמת קירוב הדעת ממיל'יש ללמוד ק"ו שפסול לדון מ"מ האמת יעשה דרכו שאין ללמוד ק"ו כזה משום דמ"ש שקרוב פסול לדון לאו משום קירוב הדעת הוא אלא גזירת המלך כאמור באופן שאין כאן ראי' לנדון דידן אף שנאמר שהוא ממש דומה לדין כדאמרי' בפ' קמא דב"ב ת"ר קופה של צדקה נגבות בשנים ומתחלקת בשלשה כדיני ממונות תמחוי נגבית בג' ומתחלקת בג' שגבי' וחלוקה שוי' עכ"ל ופירשו המפרשי' זולת רש"י ז"ל לפי שתמחוי הוא דבר שאינו קצוב וצריכין לעיין על כל א' וא' כמה יתן הרי מבואר שכל דבר שצריך עיון כמה יתן כל א' וא' דיני ממונות הוא והוא ממש נדון דידן מ"מ אין כאן ראיה כמ"ש ועו' היה נראה להבי' ראי' ששותף א' פסול לדון לשותף חבירו מהא דאמרי' פ' זה בורר (דכ"ז ע"ב) במתניתי' איז' אוהב זה שושבינו שונא כל שלא דבר עמו ג' ימים מתוך איבה א"ל לא נחשדו ישראל על כך ע"כ ת"ר והוא לא אויב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו אשכחן שונא אוהב מנ"ל כו' אלא סברא הוא אויב מאי טעמא משום דמרחק דעתו אוהב נמי מקרבה דעתיה ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי בי' חד לדיין (פי' רש"י דבדיין מודה רבנן ששונא לא ידון דלא מצי חזי ליה זכותיה) ואידך כדתני אמר ר' יוסי בר' יהודא והוא לא אויב לו גו' מכאן ששני ת"ח השונאי' זה את זה שאין יושבין בדין כא' עכ"ל ופסקו כל הפוסקים כרבנן הרי לפנינו שאוהב פסול לדון לחבירו ד"ת וכבר אמרנו שנדון דידן דומה לדין א"כ מילתא דא אמורה ששותף א' לא יערוך לשותף השני הרגיל עמו במשא ומתן תמיד וא"ל דוקא שושבין הוא דמקרי אוהב ולא חבירו ורעהו זה אינו שהרי הטור כתב בסי' ז' אין הדיין יוכל לדון את אוהבו שהו' חבירו הרגיל אצלו ומכ"ש לפי דעת הרמב"ם שמשווה מידותיו שכתב אסור לדון למי שהוא אוהבו אע"פ שהוא אינו שושבינו ולא רעהו כנפשו הרי לפנינו ששושבינו לאו דוקא אלא ר"ל מי שהוא אוהבו ואפשר שלרבות' נקט שושבינו אע"פ שאינו אוהבו כ"כ רק הוא שושבינו לפי שעה ומצפה לתשלום גמול שיחזור ויעשה לו או לבניו שושבינו' מ"מ הוא פסול להעיד לר"י ולדון אליבא דרבנן ומכ"ש רעהו ואוהבו כנפשו ואין לחלק ולומר עד כאן לא מודו רבנן אלא ששונא פסול לדון כדמשמע קרא והוא לא אויב לו אבל לעולם הוא מותר לדון את אוהבו וטעמא רבה יש לחלק בין אויב לאוהב כי לאויבו הוא פסול לדון כי מפני ריחוק דעתו יחייבנו ואין היזק בזה לאחר זולת שונאו ואדרב' הוא מזכה לאדם אחר שאינו לא אוהבו ולא שונאו משא"כ משנאמ' שיה' פסול לדון לאוהבו כי מחמ' קירוב דעתו יזכנו ויחייב מכח זה לאיש אחר אשר לא אויב לו מעולם זה אין סברא שתהא אהבה מקלקלת השורה כ"כ לעשות תרתי לריעות' משא"כ אף אם השנאה מקלקלת השורה אין כאן אלא חדא לריעות' שהוא מחייב את שונאו. ולעד"נ שסברא נכונה הוא זה ואפשר שלזה כיון רש"י באומרו דבדיין מודו רבנן דשונא לא ידון וכו' ע"כ ולא נקט מודו רבנן ששונא ואוהב לא ידונו וכן במתניתין פירש רש"י שרבנן מודו בשונא ולא נקט אוהב אעפ"י שר"י לית לי' האי חילוק כלל שמשווה מידותיו בין אוהב בין שונא לא יעידו ולא ידונו מ"מ אפשר לומר שחכמים לא יודו כי אם בשונא שלא ידון אבל לא באוהב זה אינו שהרי כל הפוסקי' פסקו דל"ש אויב ול"ש אוהב פסולי' הם לדון וא' מהם לא נעדר הרמב"ם והרא"ש והטור וכל האחרוני' ואף רש"י אפשר לפרש דס"ל דאין חילק בין אוהב לשונא ומה שנקט רש"י דשונא לא ידין לאו למידק מיני' לאפוקי אוהב אלא נקט שונא לישנא דקרא לפי שהפסוק מיירי בשונא דכתיב והוא לא אויב לו וכו': כללא דמלתא דמוכח שפיר שאוהב פסל לדון דבר תורה ואוהב הוא אוהבו ורעהו ומסתמא אין רעהו יותר ממי שהוא רגיל עמו במשא מתן והוא מה שרצינו. אבל כד מעיינין שפיר ליתא כי מוכרחי' אנו לומר שאוהב ושונא אינם פסולי לדון אלא מדבריהם והכתוב לא אויב וגו' אינו אלא אסמכתא בעלמא והוא זה פשיטא לפי דעת הרמ"בם דס"ל ל"ש שושבינו ואוהבו כנפשו ל"ש אוהבו אשר אין אהוב לו כ"כ אלא דרחים ליה במקצת לעולם הוא אסור לו לדונו לכתחלה אבל בדיעבד דינו דין כמו שדקדק הרב ב"י בדקדוק נכון בדברי הרמב"ם שלא כתב אלא אסור לו לדון ולא כתב אם דנו אין דיניהם דין גם לא כתב לשון פסול אלא לשון אסור משמע דוקא לכתחילה אבל לא בדיעבד ממילא פשיטי' מוכרחי' אנו לומר שאין אסור בדבר אלא מדבריה' נ"ל גרשון אשכנזי: שאלה לד נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעי מרחוק בענין מעשה שהיה כך היה ראובן הכהן נשתדך עם שמעון דהיינו בן ראובן ישא בתו של שמעון וכתבו תנאים וקצבו קנס שיתן צד העובר לצד המקיים כנהוג ולאחר איזה ימי' בא בחור א' לפני הב"ד שבאותה העיר ושיחר פניהם שיקבלו עדות שיש לו שהוא קידש את בת שמעון הבתולה הנ"ל והב"ד נתוועדו במותב תלתא והבחור הביא שני עדי' ולאחר הדרישה והחקירה והאיום והגיזום בחרם ובשבועה העידו השני עדי' כל א' וא' בפני עצמו וכיונו עדותן שהבחור הנ"ל קידש לפניהם הבתולה הנ"ל בטבעת של זהב ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו והי קבלתו ממנו ברצון ויהי כשמעו שמעון את הדבר הזמין את הבחור ושני עדים הנ"ל לפני ב"ד באותה העיר (כי יש שם שני ב"ד) וכאשר באו העדי' לפני ב"ד השני ענו ואמרו מבודים היינו וכל מה. שהעדנו בב"ד הראשון שקר ענינו בשביל הנאת ממון שנתן לנו הבחור ואנו מבקשים ומחלים פני הב"ד שיסדרו לנו תשובה שלימה על המעשה הרע שעשינו והעדנו שקר עוד באו שני עדי' והעידו על א' משני עדי' הנ"ל שראוהו אוכל בשר חזיר זמן רב קודם שהעיד עדות הנ"ל והעד הודה ולא בוש ואמר אמת הוא שאכל בשר חזיר ומבקש ג"כ תשובה על זאת. עוד באו עדים והעידו שהבחור הנ"ל היה מהדר לשכור עדי' שיעידו שהוא קידש הבתולה בת שמעון הנ"ל וע"פ הדברי' האלה התירו הב"ד השני את הבתולה הנ"ל להתנסבא לכל גבר וכו' וכדי לעשות חיזוק לדבריהם הכריזו בחיל בב"ה ע"י שמש דמתא וגזרו בחרם ששום אדם בעולם לא יזכיר עוד שום דבר מן הקדושין הנ"ל כי אין בהם ממש והבתולה הנ"ל מותרת כנ"ל. והב"ד שקבלו העדות בראשונה עומדי' על עמדם ואומרי' שהבתולה הנ"ל היא בחזקת מקודשת ע"פ מה שהעידו העדי' לפניהם. ועוד ב"ד חשוב אחר באו אחריהם ומלאו את דבריהם והסכימו עמהם ונתנו טעם לשבח שיש לחוש למה שהעידו בראשונה אע"פ שהיה שלא בפני בע"ד וכדי לפרסם את הדבר ולאפרושי מאיסורא חקקו דבריהם בעט ברזל ועופרת בק"ק אמשטרד' ולאחר הדברים האלה ראובן ושמעון מדייני' זה עם זה מחמת הקנס המבואר בהתנאים דהיינו ראובן רוצה לבטל השידוך באמרו שהוא חושש למה שהעידו העדים בראשונה ע"פ מה שכתבו וחקקו שני ב"ד הנ"ל שהבתולה הנ"ל היא בחזקת מקודשת וצריכה גט מראשון ולגרש ראשון ולכנוס שני אי אפשר באשר שהשני הוא כהן ממילא הוא פטור מן הקנס עוד טען ראובן טענה אחרת שהוא רוצה לבטל השידוכין באשר ששמעון נעשה בורח מחמת ממון רב וגרם היזק ליהודי' ובמקום ההוא יחשב חרפה גדולה מאד. בכן פשיט' ליה שאיננו חייב ליתן קנס לשמעון אלא אף זו הוא מבקש הקנס הקצוב מן שמעון כי הוא גורם הפירוד ושמעון טוען אדרבה הוא מבקש הקנס מן ראובן כי הוא נותן אצבע בין שיניו להפריד בין הדביקי' בלא דבר כי מה שהוא חושש לקידושין שהעידו העדי' הלא כבר נתבטלו כנ"ל ואי משום שנעשה בורח מה איכפת ליה הרי יתן לבתו כל מה דפסק אנפשיה בלי שום גרעון כסף או שוה כסף הן הן תורף דברי השאלה רק במלות מתחלפות. תשובה נראה מדברי השואל שעיקר שאלתו הוא לידע בענין הקנס הדין עם מי ולא נעלם מעיני ונפשי יודעת מאד מ"ש הגאונים ראשונים ואחרונים שאין להשיב בד"מ לא' מן הצדדים וטעמם ונימוקם מפורש ושום שכל בתשובותיהם ומחוייבים אנו לילך בעקבותיהם הנודעים ולא להשיב אך ורק באשר שיש בדבר הזה שייכו' אפרושי מאיסורא אמרתי לא אמנע ואשיב כאשר יורוני מן השמים אמנם בקצרה ואען ואומר אף גם אם הדין עם הב"ד השני מ"מ אין לנו לכוף לראובן ליתן קנס כי יש לו לומר קים לי כרא"בן וסייעתו דס"ל עדות שנגבה בדיעבד שלא בפני בע"ד דנין על פיהם. והסכימו עמו כמה גאונים. איברא שהגאון מהר"של ביש"ש ובתשובותיו סי' י"א פסק דלא כרא"בן. גם אני הקטן כתבתי בתשובה אחת כענין