עבודת הגרשוני מד

דלא אזלינן בתר משקל לקולא וכו' רק באשר שתלה לי רום מכ"ת חד מרגניתא אוסיף קצת להביא ראיה לדבריו ממתניתין דפ' כל הבשר (דף ק"ח ע"א) מהא דטיפת חלב שנפלה על החתיכה כו' משערינן בס' ואם אין ס' בחתיכה נגד החלב אסור והלא חתיכת הבשר הוא קרוש וכזית חלב הוא דוגמת רוטב ואפ"ה צריך ס' זתי' בחתיכת בשר נגד זית חלב ואם אין שם ס' זתים אסור הלא החוש מעיד שכזית בשר הוא יותר כבד במשקל מכזית חלב שהוא דוגמת רוטב ואין צריך ס' זתים במשקל מן החתיכה אלא ודאי שהמשקל אינו מעלה ומוריד עכ"ל ובמחילה מכבודו מרגנית' דלית בי' טימא כלל אשכח מר הלא לשון המשנה כך הוא טפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בנותן טעם באותו חתיכה אסור עכ"ל וכיון דסתם התנא וכתב אם יש בנותן טעם וכו' אין הכרעה במאי משערינן אם יש בנותן טעם אם במדה או במשקל ואם בתרווייהו יחד דהיינו שנוכל לומר הן אם משערינן אותו הטפה ע"פ המשקל לא הוה ס' בבשר הן שמשערינן אותו ע"פ המדה אין בו ס' ובזה אזדה והלכה לה ג"כ הראי' ראשונה שהביא מכ"ת להוכיח שאזלינן בתר מדידה ולא בתר המשקל מהא דכתב הטור בסי' צ"ח קדירה שיש בה נ"ט זיתים של היתר ונפלו בה ב' זיתים א' של חלב וא' של דם כ"א מצטרף עם הנ"ט לבטל חבירו וזה הוא פשוט שמשקל זית חלב ומשקל זית דם אין משקלו שוה והחוש יעיד על זה ואפ"ה כל אחד וא' מצטרף עם הנ"ט זיתים לבטל את חבירו וכו' ע"ש ואין מזה ראיה כלל כי איכא למימר דהכי קאמר הטור אם יש בקדרה נ"ט זיתים רוטב של היתר דהיינו ששקלו הרוטב נגד הזיתי' ומצא שהרוטב הוא משקל נ"ט זיתים ואחר כך נפל לתוכו משקל זית א' של דם ומשקל זית א' של חלב אזי מצטרף כל אחד ואחד לבטל את חבירו אבל לא איירי הטור שנפל בתוכו זית חלב או דם בכמות וק"ל. אבל באמת אין אנו צריכין למקו' אחר כי במקומו הוא מוכרח בהר"ן הן מצד הלשון הן מצד הטעם דהא כתב הטעם דאל"כ היינו צריכין לחוש לתת הדבר לשיעורין ולעיין באיסור והיתר אם הוא עב או דק עכ"ל ואם נאמר שלקולא אזלינן גם בתר המשקל א"כ כשבא השאלה לפני החכם מתחלה צריך לעיין אם האיסור וההיתר הוא עב או דק ואם כיוון יפה אם הוא עב או דק ולפי אותו האומד אין בו ס' צריך לחזור ולעיין בכף המאזני' אם לפי המשקל אין בו ס' או אם יש בו ס' א"כ נתת הדבר לשיעורין אלא ודאי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקור בין לקולא בין לחומרא גם מצד הלשון מוכח כן שהרי אמ"ר חנינא כשמשערינן משערינן ברוטב ובקופה וכו' משמע הא אם משערינן ברוטב כמו שהיא וכו' (לפי משמעת הר"ן) ולא הוה ס' אסרינן ליה ולא משגיחין אח"כ במשקל כלל. ויפה כתבתי שזה הוא ראיה שאין עליו תשובה כלל. וידוע למר שמה שכתבתי בכתבי הראשון כתבתי בנחיצה רבה מחמת רוב עסקי המדינה המוטלים עלי גם להפיק רצון התלמידים המחודדי' וזאת היתה הסיבה האמיתיי' שלא השבתי לו מאומה על מה שהקשה מכ"ת על העור בס"ס צ"ח והנה אחר שסלקתי מעלי רוב הטרדות חזרתי ועיינתי בכתבו דמר במה שהקש' מכ"ת על הטו'למה פסק כר"ל דאמ' הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור הלא מסקינן בגמ' שם פ' התערוב' דע"ט ופליג אדר"א דאמר ר"א אין איסורן מבטלין זה אחר זה כו' ואחר העיון נלע"ד דהטור הי' גרסתו א"ר יוחנן הפגול והנותר כו' וכן איתא בב"י אמר ר' יוחנן וכו' וכן מסיים הב"י ולא כר' יוחנן (ודלא כנראה מדברי הכ"מ בהל' פסולי המקדשים פי"ח שהיה גרסתו אמר רב פפא גם לא נראה מלשון רש"י שהיה גרסתו אמר ריש לקיש) או היה גרסתו כנראה מתשובת הראש כלל ך' סי' ב' שהיה גרסתו רי"בל לכן פסק הטור כהאי מימרי' דהא ק"ל הילכת' כרי"בל בכל מקום כדאית' בספר תנאי' ואמוראי' כאשר כתבו התוספ' בחולין פ' ג"ה דצ"ד ע"א ד"ה אמר רבא ואם הגרסא נכונה ר' יוחנן כמשמעות הב"י פשיטא שהלכה כר"י נגד ר"א שהיה תלמידו והסמ"ג במצוה ל"ת סי' קל"ח דף ג' ע"א הביא ג"כ הגירסא אמר ריש לקיש הפגול והנותר וכו' ומשמע שהוא פוסק כן עיין בביאורי מה"ררשל על הסמ"ג דף צ"ז ע"א ודוק ואין להקשות למה לא הביא הטור דעת הרמב"ם שפוסק כר"א בהל' פ"ה פי"ח כי אין זה קושי' כי באמת לא ה"ל להטור להביא דין זה כלל כי לא נ"מ מזה אלא לענין מלקות אם אכלן אין לוקין עליו אבל לענין אכילה ליכא מאן דפליג שהוא אסור באכילה ואין דרכו של הטור להביא דיני מלקות ועונשין ולא כתבו אלא משום דמיני' גמרינן שני דיני' הראשוני' דנפקא לן מינייהו טובא מכ"ש בתשו' הרא"ש כלל כ' ס' ב' לכן לא הביא דעת הרמב"ם שס"ל שלוקין עליו וא"ת מכ"ש ה"ל להטור להביא דעת הרמב"ם דכיון דפליג אמוצא מקור הדין מסתמא פליג נמי אהתולדה שמסתעף ממנו זה אינו כי לענ"ד פשוט שאף ר"א דפליג אדין זה דהפגול והנותר וכו' מודה בשני דיני' ראשוני' ולא פליג ואמר אין איסורין מבטלין זא"ז אלא כגון שיש עדיין בנותן טעם בשאינו מינו או בכדי נתינת טעם במין במינו אבל כשנתערב דרך משל כזית א' של פיגול בששי' זתי' של נותר והותרו בו משום פגול ודאי אינו לוקה שהרי לא טעם טעם פגול וכן משמע מן הראי' שמביא ר"א מהא דאמר הילל היה כורך וכו' כי ודאי אין המרור מבטל טעם המצה לגמרי אלא מכחיש כח הטעם. אבל אם הוא מרור כל כך או מצה כ"כ עד שא' מבטל חבירו לגמרי עד שאינו טועם טעם מרור או מצה כלל פשיט' בהא לא אמר הילל אין המצו' מבטלות זו את זו. א"כ הה"נ כשהאסורי' מבטלין זה את זה לגמרי עד שאין בא' מהן טעם של חבירו כלל ודאי הוה ביטול ואין לוקין. ממילא זכינו לדין. שגם הרמב"ם אע"פ שהוא פוסק כר"א דאין איסורן מבטלין זה את זה מ"מ מודה בשני דיני' הראשונים על כן לא הביא דעת הרמב"ם כלל. כי אין בין הרמב"ם והטור אלא לענין מלקות ואין כוונת הטור להביא דיני מלקות וק"ל כנ"ל גרשון אשכנזי. שאלה לא נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעי הקלוש' בענין מעש' שהיה כך הי' שלוי בר אברהם חייב סך עצום לשמעון בן יצחק על פי הפסק בז"בלא וזבל"א. והנה שמעון הי' רודף את לוי עד חרמה לשל' לו סך הנ"ל וחזרו וירדו לדין לפני הב"ד המרוצ'לשניה' והקימו קומפרמיס בת"כ בפ"מ לאשר ולקיים וכל אשר יצאו מפיהם יעשו. והנה יצא מפי הב"ד שלוי ישבע שבועה הנ"ל וכן עשה ועכשיו בא לוי לעורר מדנים דיני דינים ומורה היתר לעצמו להנקה מאלתו מחמת שמסר מודע' קודם שנשבע. ועתה יורנו וילמדינו רבינו אם יש ממש בדברי לוי להפטר מעונש השבועה מחמת המסירת מודעא אם לאו ואם הוא ראוי לעונש שמקלו יגיד לו על שהקיל בעונש שבועה חמורה כזה זהו תורף השאלה תשובה איבר' שאין כעת צאת לטייל בהווית אביי ורבא ובפוסקי' ישני' וגם חדשי' רק בדברי כבושים וכל איש ישראל יבא הביתה לחשוב חשבונות עם קוני"הו ובמסתרים תבכה נפשי מאימת יום הדין הנורא המשמש ובא לקראתינו לשלום מ"מ לאפרושא מדבר חמור וקשה לא אחשה אמנם בקצרה ותן לחכם ויחכם עוד ומדעתו יעשה פרושה. והנה לע"ד נראה פשוט לוי צלול במים אדירים והעלה בידו חרס מחרסי האדמה ובוקא סריקי. ומאל' לא יהא נקי כתיב חנ"קי ושתי תשובות בדבר שלוי אינינו יוכל ורשאי לעורר עוד מדנים דיני דיני' חדא שמתוך לשון השאלה משמע שלוי לא מסר מודעה על הקומפרמיס רק על השבועה שנשבע א"כ איך יעלה על דעתו לעורר מדנים ולעבור על פסק של דייני' אחרים אשר קיים וקיבל עליו בת"ב בפ"מ לאשר ולקיים כל מה שיצא מפי הדיינים בלי שום אונס והכרח כלל רק מרצונו הטוב ואפי' היה בקצת אנוס בקבלת הדיינים מ"מ מחויב לאשר ולקיים פסק הדייני' כמבואר בתשובו' הרשב"א הובא בב"י סי' רל"ב בי"ד ובש"ע סי' י"ח ע"ש מכ"ש וק"ו אם לא היה אונס כלל בקבלת הדייני' כמו בנ"ד שמחוייב לאשר ולקיים פסק הדיינים בלי פקפוק הרי שלוי איננו יוכל להתגלע ריב ולעורר מדנים מחמת הת"כ בפ"מ אשר תקע ונקש באמרי פיו: חדא ועו' קאמינא שאינו יוכל לעורר עוד מדני' מחמת השבועה החמורה אשר נשבע ואסר איסר על נפשו ואין כח בהמודעי לבטל השבועה ודבר זה מבואר באר היטב במהרי"ק שורש קס"ו בראיו' ברורות ע"ש וגדולה מזו כתב הרב הגדול ר' אהרן ששון בתשו' סי' פ"ו שאפי' אם היה לוי אנוס בשבועתו אונס ממון וגם מסר מודעא מ"מ מחוייב לקיים שבועתו ע"ש דבריו בטעם לשבח. הן אמת שלא נעלם מעיני מ"ש הרב הגדול המפורס' מהרר"מ מלובלין בתשובו' סי"א שהוא חוכך להקל אם יש מסירת מודעא עם אונס ממון מ"מ נראה לענ"ד דברי הרא"ש נכוני' וטעמו ונימוקו עמו ודברי מהר"מ דחוקי' כאשר יראה המעיין במעט עיון ולא יהא אלא פלוגת' דרבוות' יש לנו לילך לחומרא באיסור שבועה דאוריית' וביותר שאפשר שגם מהר"מ מודה בנ"ד באשר שנשבע על ביטול המודעי ופסל כל עידי מודעות והכי דייקא דברי מהר"ם למעיין שם. ואין כאן מקום להאריך שלא לצורך באשר שבנ"ד לא היה כאן אונס ממון כי לא מקרי אונס ממון אלא הפסד מכיסו ולא מניעת הטובה כמבואר במהרי"ק שורש הנ"ל: כללא דמלתא שלע"ד פשוט וברור שלוי עומד בקום קבל וקיים כל מה שיצא מפי הב"ד ולא יערער ולא יהרהר אחריהן הן מצד הת"כ בפ"מ אשר תקע הן מצד השבועה החמורה אשר נשבע אשר כל שומעיה תצלנה שתי אזניו ותסמר שערות ראשו ויאחזנו פלצות ואם היתר לעצמו יורה שלא כדת של תורה לעבור על א' מפרטי השבועה מרב' ועד זעיר' ליקום בארור ההיא גברא ונקה לא ינקה הוא ומשפחתו ודבר שאין אש ומים מכלין ש"ש מכלה (זו מב"ד שלמעל') גם ענוש יענש מב"ד של מטה כאיש אשר יחטא. ויאונה אליו רעה לפסלו לעדות ולשבועה וכל מי על דבר ה' חרד. ממנו יהא נבדל ונפרד. ובכל זה אין אנו משיגין גבול דת ודין של השררה יר"ה כל