עבודת הגרשוני מ

שכוונתם היה על הדיר הקטן זה אין לו טעם מאחר שכתוב שוברו בצדו עד בית של עץ ודמיא להא דאמרינן ארעא בדקלי' אני מוכר לך אם אין שם דקלים הוה מקח טעות. ופירושו של מקח טעות הוא שם אף אם ירצה הלוקח ליקח דקלים במקום אחר והמוכר אינו רוצה הוה המקח מקח טעות ואינו יכול הלוקח לכוף את המוכר ליקח לו במקום אחר דקלי' כמ"ש לענין האונאה (סי' רכ"ז כל זמן שהלוקח יוכל לחזור בו ה"ה נמי המוכר יוכל לחזור כיון שלא נגמר המקח וכל זה איירי אפי' אם הלוקח רוצה לקיים המקח כמו שהוא באונאתו ומכ"ש אם ירצה הלוקח שיחזור לו אונאתו שהמוכר יוכל לחזור בו ע"ש ובאמת כל זה אין לו ענין לנדון דידן שהלוקח ידע וראה שאין שום בנין בחצר ובהכי ליכא למימר אפי' מקח טעות כמ"ש בסי' רי"ח בש"ע סעיף י"ו שהלוקח שדה והלוקח יודע אותה ואת מצריה וכבר הורגל בה אפי' אמר יש במדתה מאתי' ולא נמצא אלא ק"ן הגיעתו שהרי ידע וקבל ומה שאמר לו חשבון ר' כלומר שהיא שוה כמו אחרת שמדתה ר' ופי' רש"בם אע"פ שאינה טובה משד' אחר אע"פ כן להשביח את מקחו אמר כן והסכי' עמו הטור שכתב והכי מסתברא ע"ש א"כ בנדון דידן שהלוקח ידע שאין שם בנינים בחצר סבר וקבל וידע שהמוכר להשביח את מקחו אמר כן א"ל שנחלוק בין אמיר' לכתיבה ומנין לנו חלוק זה אשר איננו מפורש. וטענה שלישי' ממילא אינה כלום כיון שהוכחנו שאין במשמעות המקח שום דיר א"כ אינו מהני מה שמצר לו מצרים כי אמרינן מצרים הרחיב אע"ג דכי כת' לי' ולא שייר וכו' לא אמרינן מצרים הרחיב ה"מ היכא דאיכא דקרי להו וכו' אבל היכי דכולי עלמ' לא קרו כו' לא מהני ולא שייר כמו שכתב הרא"ש מלתא בטעמא שלא שייר לא קאי אלא מה שהוא בכלל המקח ולא על מה שאינו בכלל המקח ונדון דידן דומה למה שכולי עלמא לא קרי להו וכו'. נמצא שאין בדבר שמעון כלום ובאשר שפשוט הוא קצרתי גרשון אשכנזי שאלה כז נדרשתי לאשר שאלוני. עדני עצני יושב בשב' תחכומני. הגאון הגדו' בחכמ' ובמנין. שואל ומשיב כענין בונה וסותר סתירת זקנים בנין. ותשובתו בצדה שם שם לו חוק ומשפט צדק ואיננו צריך לא לגמרא ולא לסברא דידי ולא להסכמתי כי מר הו' רב"ה ורב יוס"ף דעת ומזימו' וכל יקר ראו עיניו עיני פקיחי רק במקום גדולתו ענתונתו תרבני לתקוע את עצמי להלכה ולמעשה בכן היה מן הראוי להחזיק השמוע"ה לסי'ני ועוקר הרים. ה"ה רב"ה ורב יוסף אמנם באשר שמתוך כתלי כתבו ניכר שמלבד ענותנותו יש אתו עמו טעמו ונימוקו למה שאיננו חותך הדין לאמתו ובאשר חיבתו חיבת קודש ואהבתו עלי דחקני לבטל רצוני מפני רצונו רצון יראיו לחוות מה שנראה לע"ד להלכ' ולמעשה והמלמד לאדם דעת וחכמה ותחבולה. יאיר עיני ויצילני ממכשלה וזה החלי. בעזרת ה' חילי. צורי וגואלי. אען ואומר שזה עשרים ושתים שנה שנשאלתי שאלה כיוצא בזה והשבתי כאשר עיניו עיני פקיח' לנוכח יביטו ויראו בנייר בפני עצמו הלז שכוונתי לדעתו הנקי' דעת קדושי' כמעט בכל הפרטי' והכללי' חדא שלא אמרינן דהוה עדי כיעור וקלא דלא פסיק אלא היכא שהקול יוצא ממקום אחר ולא משום עדותן של עדי כיעור. כללא דמילתא מ"ש בתשובתי אשר השבתי זה עשרים ושתים שנה ומצאתי בדברי קדשו שגם הוא כיון כן להלכה יש לסמוך עליהם בלי פקפוק. אמנם באשר שיש לכאורה לחלק בין נ"ד ובין הנדון שהשבתי עליו אז בהיות איתן מושבי בגן עדן מקדם בעיר ואם בישראל בק"ק ניקלשפורג. ע"כ עדין צריכים אנו למודעי שגם בנדון דידן הדין אמת שהאשה הנטענת לא הפסידה כתובתה ולא נאסרת לבעלה. וזה יצא ראשונה שבנדון ההוא כתבתי שאפי' לדעת מ"ו חמי זקני שס"ל שיש לחוש לדעת השאלתות כי דבריהם דברי קבלה הם ואין להקל נגדם מ"מ אין לחוש בנ"ד ההוא באשר שהי' לה בנים מן האיש אשר היתה יושבת תחתיו בשעה שיצא עליה הקול והלעז ובאו עדי הכיעור וא"כ הוא שתליתי ההיתר באשר שהיה לה בנים מן הבעל א"כ יש לבעל דין מקום לחלוק ולומר דוקא כשיש לה בנים מן אותו האיש שיושבת תחתיו בשעת שיצא הקול ובאו עידי כיעור אזי חוששין שלא יוציאו לעז ממזרות על הבנים ההם אבל בנ"ד שאין להאשה בנים מן הבעל אשר היא יושבת תחתיו כעת יש לומר שאין חוששין שיוציאו לעז על הבנים שהיו לה מן בעלה הראשון אשר כבר הלך לעולמו. אבל לעד"נ שזה אינו שאין לחלק כלל בין יש לה בנים מן בעלה שכבר מת ובין יש לה בנים מן האיש אשר היא יושבת תחתיו בשעת שיצא הקול דזיל בתר טעמא למה אנו חוששין שיאמרו שבניה ממזרים אפילו הבנים שהיו לה כמה שנים קודם ללעז כמשמע מסתימות הפוסקים אלא אנו חוששין שיאמרו כשם שזינתה עכשיו כן זינתה מקוד' כמה שנים וכן כתב בעל הדריש' להדיא. אע"פ שיש לומר עכשיו בשעת הלעז זינתה מחמת איזה סיבה הן מצד הבעל או מצ' הבועל או מצד עצמה ואותה סיבה לא היתה מקודם לכן. מ"מ חיישינן כיון שנותן מקום ללעז ילעיזו אפי' לשעבר זמן מרובה ה"ה ילעיזו נמי מבעל זה לבעל אחר וק"ל על כן יש לחוש ג"כ ללעז הבנים שהיה לה מן בעלה הראשון כי העולם יתפיסו במושלם כשם שזינתה עכשיו כן זינתה מקודם לכן אפי' תחת בעל אחר: איברא מתוך תשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' י"א במה שכת' שסברת רש"י מסתבר יותר מסברת הרי"ף בענין שפירש הרי"ף שיש לה בנים ר"ל מן הנחשד משמע דלית ליה להרא"ש לומר כשם שזינתה עם בעל זה כך זינתה עם בעל אחר ע"ש מ"מ ממקו' שבאנו נראה שכסברת הרי"ף כן הוא והרא"ש איננו חולק עליו רק שכתב שפרש"י מסתבר יותר. וכן ממה שכתב הטור אם יש לה בנים מבעלה אין כוונתו לומר מן בעלה זה שיושבת תחתיו אלא ר"ל לאפוקי מן הנטען כפי' הרי"ף וק"ל ממילא זכינו לדין שגם בנ"ד אין לחוש לדעת השאלתות כיון שיש לה בנים עכ"פ כי השאלתות לא החמיר אלא במקום שאין לה בנים כלל אבל לא במקום שיש לה בנים. עוד יש לבע"ד מקום לחלוק ולומר שנ"ד גרע טפי ויש בו להחמיר ולא להקל מאחר שאין האשה מכחשת את העדים בודאי רק היא גופה מסופקת אם היה אצלה במטה אם לאו שהרי אמרה פן ואולי היה שוכב אצל הבתולות ואח"כ הלך לשכוב במטה שלה וגדולה מזו נראה מתוך דבריה שהיא גופה מסופקת אם בא עליה אם לאו שהרי אמרה איך הוא אפשר שבא עליה הרי בדקה בסדינה כו' והנה הוכחה זו אין מופת חותך אלא לעצמה לפי דעתה שראתה הסדין ולא לאחרים א"כ משמע אם לא היה לה הוכחה זו היתה מסופקת בעצמה אם בא עליה אם לא וא"כ יש להחמיר בנ"ד ולומר ע"כ לא מקילינן בקול בלא עדי כיעור או בעדי כיעור בלא קול אלא כשהאשה צווחת שלא פעלה און בודאי אבל כשהיא בעצמה מסופקת אם פעלה און אם לאו אין להקל כלל כן יש לחלק לכאורה (עיין בב"י סי' קט"ו מ"ש ליישב דברי הטור מ"ש שם סי' קט"ו עם מ"ש בסי' קע"ח) אבל במעט עיון נראה שאין כאן בית מיחש כלל כי ספקא דידה הוה כאלו אומרת ודאי לא פעלה און ואין לאסרה על בעלה כי ספקא דידה הוא אם בא אצלה או עליה כשהיתה ישנה אבל בהקיץ ברור מללה שלא בא אצלה למטה מכ"ש שלא בא עליה בהקיץ. וא"כ הוא הוה כאלו אמרה ודאי טהורה אני לבעלי כי אף גם אם בא עליה כשהיא ישנה מותרת לבעלה ישראל כי אנוסה היא. איברא אם היה כאן שני עדים שראו שנבעלה אבל אינם יודעים אם היתה ישנה או לא והיא טוענת שישנה היתה אינה נאמנת ועיין בהרמב"ם פ"א מהלכו' נערה ובהשגת הראב"ד שם ובמהרי"ק שורש קכ"ט (ועיין בתשו' ר"ד זימרא סי' רט"ו שמחלק לענין זריקת גט שביום מסתמא נעורה ובלילה מסתמא ישנה ע"ש) מ"מ בנ"ד נאמנת ופשיטא לענין זה שאומרת שלא ידעה אם הי' אצלה במטה אם לאו ודאי נאמנת כי אין זה רחוק כ"כ ואפשר היא שבא לשכוב במטתה והיא לא הרגישה וזכר לדבר רות ובועז וא"כ אין כאן עידי כיעור כלל כי אין העדים מעידים שבהקיץ הניחה את הנחשד לשכוב אצלה ואין לאסור אשה על בעלה ע"י עידי כיעור אפי' לדעת המחמירים אלא כשמעידים שהאשה עשתה דבר מכוער ביותר כמ"ש בתשובתי בשם מהרר"ם מלובלין וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ' כ"ד מהל' אישות וז"ל כיצד היא יוצאת משום ש"ר כגון שהיה שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר כו' אבל כשאין עדים שהאשה עשתה דבר מכוער אע"פ שהוא עשה מה שעשה אין לאסרה כלל ממילא אין לאסו' האשה בנ"ד וזה פשוט וגדולה מזו נלע"ד אף אם אמרה היא שבא עליה כשהיתה ישנה ולא הרגישה כלל רק שמצאה טיפות זרע בסדין וע"י כך אומרת שבא עליה נמי נאמנת לומר שלא הרגישה שבא עליה במגו שהיתה יכולה לומר שלא בא עליה כלל כיון שאין העדים מעידים שבא עליה מכ"ש שנאמנת בנ"ד לומר שלא בא עליה כלל כיון שלא הרגישה כלל והרוב מסייעתה אע"פ שנראה מתוך דבריה שהיא עצמה מסתפקת היינו משום שאין מן הנמנע שיבא עליה ולא תרגיש כי אפשר הוא אע"פ שאינו שכיח ומצוי שיבעול בעל אשה כשהיא ישנה ולא תרגיש כלל מ"מ אפשר הוא ע"כ היא כמסתפקת בדבר. ועדיין יש לבעל דין מקום לומר אם באו עדים שראו אותו שוכב אצלה במטתה ה"ל כאלו מעידין שבא עליה כי אין אפטרופס לעריות כמ"ש התוס' בפ"ק דכתוב' דף י"ג ע"א ד"ה ואין אוסרים על היחוד כו' ואין נאמנ' לומר לא נבעלתי ע"ש וא"כ יש לומר כשם שאם אמרו העדים שראוי שנבעלה אינה נאמנת לומר שכשהיתה ישנה נבעלה ונאנסה הה"נ כשהעדים מעידים ששכב אצלה במטתה אינה נאמנת לומר שלא נבעלה או שנבעלה בלא הרגישה. אבל זה אינו דשאני התם שאיירי שהלכו שניהם יחד לבית הסתר לעשות עבירה ודאי אמרינן אין אפטרופס כו' ונבעלה לרצונה והוציאו מחשבתן הרעה אל הפועל אבל בנ"ד שהיא לא נכנסה עמו לבית הסתר אלא הוא בא אליה ואפשר שלא מדעתה בא אליה ע"כ אין לומר אין אפטרופס כו' ונבעלת לדעתה כללא דמילת' שלעד"נ שהאשה