עבודת הגרשוני לו

התם במס' נדה (דף כ"ה ע"ב) וז"ל ההוא שפירא דאתאי לקמ' דמר שמואל אמר הא בר ארבעין וחד יומא. וחשיב מיומא דאזלא לטבילה עד ההוא יומא ולא הוה אלא ארבעים יומין אמר לי' האי בנדתה בעל כפתי' ואודי' עד כאן לשונו. משמע שמר שמואל ס"ל שאין לחוש שמא נתעברה ואח"כ ראתה דאי ס"ל למר שמואל שיש לחוש להכי למה החליט הדבר לומר האי בנדתה בעל דלמא האמת אתו דהא בר ארבעין וחד יומא הוא וטמאה לידה דודאי לאו תוך מ' יום הוא שהוכר בו שנגמרה צורתו ומ"מ אפשר שנתעברה קודם לכן ע"י תשמיש קודם שראתה נדה אלא אין חוששין שתתעבר ותראה אח"כ כי מיד שתקבל ההריון נסתלקו דמי'. ואם הוציאו הדין מההוא מעשה יש לשדות בו נרגא דלמא לעולם אין זה בירור גמור דאיכא למיחש שנתעברה מקודם לכן ואח"כ ראתה והא דאמר מר שמואל האי בנדתה בעל היינו משום דשמואל רב גוברי' והכיר שהולד הי' בדיוק בר מ"א יום לא פחות ולא יותר לכן החליט שבנדתה בעל וק"ל. ואל תתמ' ותאמר איך אפשר להבחין כ"כ כי כן משמע שם בנדה (דף ל' ע"ב) במה שאמר אביי בסימניהון שוים ע"ש בפיר' רש"י וכ"ש מר שמואל דרב גוברי' כמ"ש בגמ' אבל אנן דלא בקיאינן כולי האי אין לנו לסמוך לחשוב מיום הטבילה. ולכאורה יש להביא ראי' שאין זה בירור גמור שלא נתעברה מקודם כיון שראתה נדה מהא דאי' התם (דף ל' ע"ב) וז"ל א"ל לר' ישמעאל מעש' בקליאופטר' מלכה אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותי' הריגה למלכו' ובדקן ומצאן זה וזה למ"א יום וכו' ומאי ראי' מן השוטים אימר נקיבה קדים ואיעבור ארבעין יומין קמי זכר. ורבנן סמא דנפצה אשקינהו כו' ור"י איכא גופא דלא מקבל סמא כו'. עכ"ל. וקשה מאי מקשה המקשן. או למה לא תירץ לו התרצן דאיירי כגון שקודם שמכרה המלכה השפחות לתשמיש ראו נדה ממילא ליכא למיחש דלמא נתעברה הנקיבה קודם הזכ' ארבעין יומין ואהאי תירוצא לא הוה ליה לר' ישמעאל להשיב מה שהשיב. אלא ע"כ לומר שאין לסמוך ולומר כיון שחזרה וראתה ודאי לא קבל' הריון מקודם כן נ"ל לכאורה ראי' ברורה שאין לסמוך ולומר ודאי לא נתעברה מקודם כיון שאח"כ ראתה: אבל בתר העיון אין מכאן ראי' כלל כי א"ל שהש"ס לא רצה לאוקמי המעשה של קליאופטרא בענין שהמלכה מסרה השפחות לתשמיש סמוך אחר שראו נדה דאז אין לחוש שמא נתעברה הנקבה מקודם. דא"כ הי' מוכרח לומר שרבי ישמעאל ס"ל שלא כך הי' מעשה ויחלקו ר"י ורבנן במציאת וזהו דוחק גדול. לכן משני כגון דאשקינהו סמא דנפצא אליבא דרבנן ור"י ס"ל ג"כ שכך הי' המעשה. אלא שס"ל איכא גופא דלא מקבל סמא: כללא דמלתא כיון דרש"י והרמב"ם ס"ל שמחשבין מ' יום מן יום הטבילה וכן משמע מההי' עובדא דמר שמואל. ומן ההיא עובדא דקליאופטר' ליכא פירכא אין לנו לזוז מדברי רש"י והרמב"ם ויש לסמוך ולומר שאם היתה מעוברת לא היתה רואה דם אח"כ וספיקא הנ"ל נפשט אמנם נלע"ד אם שמשה עם בעלה ואח"כ מצאה כתם וטבלה אח"כ אין לסמוך ולחשוב מיום טבילתה כי כתמים מדרבנן ואפשר שבא ממקום אחר אף גם שבא ממנו לא מוכ' מלתא כ"כ לומר אלו נתעברה כבר לא מצאה כתם ולסמוך ע"ז במקום איסור כרת ועדיין דבר זה צריך לי תלמוד ואין הזמן מסכים עמדי כעת לעיין כל צרכי ויספיקו דברי אלה המעטים להשיב על שאלתו שאלת חכם ומבין מדעתו דעת קדושים ימצא ובזה אצא. ואשתחוה אפיה ארצה מול פני האדון אשר יפוצו מעיינותיו חוצה. מעינות החכמה במרוצה נא' הטרוד מאד גרשון אשכנזי: שאלה כב בענין האשה שאינה יכולה להיטהר לבעלה כמה שנים של צער מחמת שבכל זמן שהיא בודקת את עצמה מצאת על העד קרטין קטנים כמו טיפין של זבוב אדומים ומובלעים בבגד ובדוחק שהעין שולטות בהן בין בימי עיבורה או ימי מניקתה וביני ביני אעפ"י שיש לה ווסת קבוע כשאר כל הנשים ואין לה שום צער ולא כאב לא חלי ולא מרגשת שום דבר לתלות בו אך מקרוב עלה לה קצת צער בגבה נגד הכליות זהו תורף השאלה: תשובה הנה מכת"ר פרק ממנו עול ההוראה ושדי' עלי באמת קשה עלי מאד להורות בזה הלכה למעשה מחמת חומרות האיסור שהוא בכרת רחמנא ליצלן הן מצד שלא נמצא הדבר הזה בפוסקי' רק כיוצא בו וצריכין אנו לדמות ענין לענין ויש לחוש לדמיון כוזב ח"ו אעפי"כ משום כבודו דמר שלא להשיב פניו פני ארי' ריקם גם נכמרו שערי רחמי על האשה האומללה ע"כ נזדקקתי לעיי' בזה: והנה חזרתי על כל צדי צדדים ולא מצאתי מזור ותרופ' וצרי להאשה האומללה הזאת לכאורה. כי אין לה במה לתלות קלקולה אע"פ שהרגישה קצת כאב בגבה נגד הכליות. מאן לימא לן שהכאב בכליות מוליד טופין האלו ואדרבא שאלתי להרופא מומחה ואמר לי שלדעתו אין לקרטין וטופין האלו שייכות כלל עם הכליות ובפרט באשר הם באים בפני עצמם ולא עם השתן ונראים הדברים שכדברי הרופא כן הוא שהרי הורגלה זמן רב למצוא טיפין כאלו עד שלא הרגישה כאב כלל. ממילא אין לאשה הזאת לתלות בכאב הכליות אף אם היתה מרגש' כאב גדול מכ"ש שהיא אינה מרגשת כ"א קצת כאב כמו שבא בשאל' שאין לה לתלות בכאב הכליות. אמנם הרופא אמר לי אני מחצתי מצד א' באמרי שאין לה לתלות טיפי' האלו בכאב הכליו' ואני ארפא מצד א' שאני אומר שגם מן המקור א"א לבא קרטין וטיפין כאלו ובפרט בשעת עיבורה אלא לפי דעתו הוא שהטיפין האלו הם באים מן הצדדים שיש שם גידי' דקי' כחוט השערה הרבה מאד ולפעמים כשהאשה מרובה בדמים גידין קטנים דקים האלו מושפעים ומלאים דם הרבה. וכאשר האשה בודקת את עצמה בעד ודוחקת בגידין האלו אזי הם נפתחי' ומוציאין טיפין האלו. ואם כדברי הרופ' כן הוא הי' לנו פתח פתוח להתיר האש' הנ"ל לבעלה. אמנם מירב חילי' לסמוך אדברי רופא להקל. הלא ידוע מה דאי' בפר' המפלת (דף כ"ב ע"ב) אר"א בר' צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה. מעשה באשה שהית' מפלת כמין קליפות אדומו' ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאי' ואמרו להם אשה זו מכה יש לה במעיה שממנה מפלת כמין קליפות תטיל למים אם נמוחו טמאה ושוב מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאה ושאלה את אבא ואבא כו' ואמרו להם שומא יש לה בתוך מעי' שממנה מפלת כמין שערות אדומו' תטיל למים אם נמוחו טמאה כו' עכ"ל. והקשה הרא"ש להרשב"א כיון שאנו ק"ל אם הדם בא מחמת המכה האשה טהורה א"כ למה אמרי' כאן אם נומחו טמאה. הלא הרופאים אמרו מכה יש לה במעי' כו' (עיין בתשובו' הראש כלל ב' סי' ח"י.): ולהיתר קושי' זו צריכין אנו לומר שפירושו דמלתא הוא כמ"ש מהרר"מ מלובלין בתשובה סי' קי"א. וז"ל פירושא דמלתא כך הוא הרופאים אמרו שאין הקליפות ההם דם רק הם ברי' בפני עצמן קליפות המכה ושערו' של שומא ואמרו חכמים תטיל למים כדי לבחון דברי הרופאים לדעת אם כדבריהם כן הוא כו' ולכך אמרו אם נמוחו טמאה דלא תלינן להו שהן קליפות המכה או שערות השומא ואינן דם רק אמרינן שהם דם נדה גמור רק שנתייבש ואין לה שום מכה במעי' ואין הענין כמו שאמרו הרופאים כו' ע"ש עוד כי האריך: הרי קמן מבואר נגלה לפי פי' זה שחכמים ז"ל לא רצו לסמוך אדברי רופאים עד שבחנו דבריהם. איברא שיש לדחות ולומר לעולם אנו סומכי' אדברי הרופאי' להקל היינו היכא דליכא להבחין אם דבריהם הם אמתיים אם לאו ומה שלא רצו חכמינו ז"ל לסמוך אדברי הרופאים לפי שהיו יכולין להבחין אם דבריהם אמתיים אם לא ולכאור' נלע"ד שכן הוא דעת הב"י במ"ש בסי' קנ"א לאחר שהביא תשו' הר"ן כתב וז"ל ול"נ דבלאו הני טעמי שרי' איתתא דבהדי' תניא בפר' המפלת שאר"א ב"ץ ב' דברים העל' אבא כו' וטעמן של הרופאים בזה משום שאין דרך לאש' להפיל כמין קליפות אדומות או כמין שערות אדומות לפיכך אמרו שאין ספק שממכ' או שומא שבמעיה הן באין ואע"פי שאינה מרגשת במכה או בשומא שבתוך מעי' אין חוששין לה בהא נמי כיון שידוע לרופאים שאין דרך חצץ אדום להולד בחדר אלא בכליות תולין בכך ואין חוששין לה עכ"ל: והקושי' מפרסמת ונגלה האיך רוצה הב"י ללמוד היתר לסמוך אדברי הרופא בנדון של הר"ן מההוא ברייתא דלעיל הלא התם לא התירו ע"פ הרופאים כ"א אחר שהטילו למים אם דברי הרופאים אמתיי' ובדין של הר"ן לא שייך הבחנה כי החצץ האדום שדרכו להוולד בכליות נעשה ג"כ דם אחר שריי' מע"ל. וביותר שעיקר השאלה בנדון של הר"ן היה א"א מה שהאש' מצאה מראה אודם כאלו נהפך השתן לדם בסופו דם הוא שבא מן המקור. או נאמר שזה בא שמי רגליה האדימו מחום הכליות כדעת הרופאים כמבואר שם בהשאל' וכן משמע מן התשובה במ"ש ונדון שלפנינו הרי הוא בנמצא כו' ע"ש א"כ לפי שאין כאן מקום להבחין אם דברי הרופ' אמתיים אין לנו ללמוד ממעשה דרופא' שבגמרא ששם הי' הבחנה. אלא ע"כ לומר שדעת הב"י הוא שודאי יש לנו לסמוך אדברי הרופ' היכא דליכא למיקם עלה דמילתא אבל התם אפשר למיקם עלה דמלתא ע"י הטלת מים לא רצו חכמים לסמוך עליהם. (גם י"ל שהב"י מפרש מה שאמרו בגמר' תטיל למים כו' היינו שהרופאי' בעצמ' אמרו כן שהם בעצמ' היו מסופקים וק'"ל): כללא דמלתא שלפי דברינו אלו הי' לנו לסמוך אדברי הרופא שאמר שאי אפשר שהטיפין האלו יבואו מן המקור מ"מ לא מפני שאנו מדמי' ניעבד עובדא: עוד יש לסייע למי שיבא לטהר מהא דאי' בפסקי מהררא"י סי' מ"ז וז"ל עוד כתוב במרדכי ההיא ברייתא הרואה דם מחמת תשמיש