עבודת הגרשוני לה

ומהרר"א שטיין בביאוריהם לסמ"ג וז"ל מהררש"ל (דף פ"ג ע"ד) אי' בי"ד להדי' דלא פליגי אלא ביום ח' ולא ביום ז' אפילו האידנא כו' וז"ל מוהר"אש בביאוריו הא דפליגי ר"ת ורשב"ם דוקא ביום ח' אבל ביום ז' כ"ע מוד' שלא תטבול עד שיהי' ודאי לילה. (וכ"כ בהדי' בטור י"ד סי' קצ"ז) עכ"ל וכיון שכל הני גאונים ס"ל שדעת ר"ת שאין להקל בז' כ"א בח'. א"כ יש מקום לבע"ד לחלוק על החכם הנ"ל ולומר כמו ביום הז' בעצם היום אין להקל אפי' במקו' סכנה ואונס ה"ה נמי בשביעי סמוך לחשיכה אין להקל אפילו במקום סכנה ואונס. אמנם אחר העיון מצאתי און לדברי החכם המורה שאין להחמיר כ"כ במקום אונס והוא זה כי צריכין אנו למודעי לפ"ד הטור ורי"ו שכ"ע מודים שאין להקל שתטבול האשה בז' סמוך לחשיכה למה מחמירין כ"כ הלא כשלא תבא לביתה עד שתחשך תו ליכא למיחש לדר"ש שתבא לידי ספק ואין לומר הטעם הוא שהשוו חכמים גזירתן ולא פלוג דא"כ גם בכלות לא היה לנו להקל משום לא פלוג: (הגם שיש לחלק ביניהם קצת) אלא נ"ל ע"ד טעמא דמלתא שהחמירו כ"כ בז' אפי' במקום שאין לחוש שתב' לידי תקלה היינו משום סרך בתה שהבת לא תרגיש שטבלה סמוך לחשיכה ממש. אלא תסבור שטבלה אמ' בעצם היום כמ"ש הטור בשם רשב"ם אפי' בשמיני ואפי' ר"ת דלית לי' חששא זו ביום הח' היינו משום דהוה חששא רחוקה שתטעה הבת שני טעיות א' שתסבור שהוא יום ז' ובאמת הוא יום ח'. ב' שלא תרגיש שאמה טבלה סמוך לחשיכה. אבל בז' שהוא חששא קרובה שלא תרגיש הבת שאמה טבלה סמוך לחשיכה גם ר"ת מודה שיש לחוש ולהחמיר שלא תטבול אפילו סמוך לחשיכה ולא תבא לביתה עד שתחשך משום סרך בתה שלא תטעה הבת ולא תרגיש באמה שטבלה סמוך לחשיכה. ובזה א"ש מ"ש במהרי"ל בהל' טבילה וז"ל כשטובלות ביום ז' כו' משום סרך בתה כו' עכ"ל שלכאורה תמוה מה ענין סרך בתה ביום הז' כי סרך בתה האמור בתלמוד נאמר ביום הח' שתטעה הבת ותסבור שהוא יום הז'. אבל לפ"ד א"ש וק"ל באמת נראה שיש ט"ס במהרי"ל. ויש להגיה שצ"ל כאלו הית' נדה דאורייתא כו' מ"מ גם מ"ש הוא נכון: כללא דמלתא הא שר"ת מודה שאין לטבול בשביעי אפי' סמוך לחשיכה ולא תבא לביתה עד שתחשך היינו טעמא משום סרך בתה שלא תרגיש באמה שטבלה סמוך לחשיכה. וא"כ הוא שטעם החומרא הוא משום סרך בתה א"כ אין לנו להחמיר במקום אונס אפי' בז' אע"פ שהו' חששה קרובה דליכא אלא חדא טעות מ"מ אין אנו חוששין לה. כמו שאין אנו חוששין ביום השמיני בעוד היום גדול לסרך בתה במקום דאיכא אונס אע"פ שהוא ג"כ חששא קרובה דליכא אלא טעות אחד. וא"כ הוא הרי מלתא אמורה שיפה הורה החכם הנ"ל: ועדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דלמא עד כאן לא אמרינן שאין אנו חוששין לסרך בת' במקום אונס היינו היכא שהאונס מתמיד והוה כגון אבולאי וגנבי וצינה דאם באנו לחוש לסרך בתה תיבטל לעולם ולא תהו ברא' כתיב ע"כ יכולה לטבול בשמיני בעוד היום גדול במקום אונס אבל כמו בנדון דידן שאם תמתין לילה א' עד ליל ט' סמוך לחשיכה יצאה מן חששא קרובה לחששא רחוקה יש לומר שיש לה לבטל עונה אחת ותמתין ליל ט' סמוך לחשיכה: אבל זה אינו לפי ע"ד כי נראה שמשום סרך בתה אין לבטל אפי' עונה א' כגון אם א"א לאשה שתטבול בליל ח' ובליל ט' מחמת איזה סיבה מה שהיא. אבל אפשר לה לטבול ביום ח' או בליל יו"ד נלע"ד שתטבול ביום ח' ולא תיחוש לסרך בתה. ולא תבטל עונה א' כי ביטל עונה א' מקרי ג"כ אונס וראי' לדבר מהא שכתב הטור בסי' קצ"ט אם חל ליל טבילתה במ"ש שהוא י"ט רוחצת וחופפת בע"ש ומרחקת חפיפתה מטבילתה ולא אמרינן שתדחה טבילתה עד ליל א' וגדולה מזו אפי' חל טבילתה בליל שבת וביום ה' ו' הוא י"ט חופפת ביום ד' ולא אמרינן שתדחה טבילתה עד ליל מ"ש שתוכל לחפוף במ"ש או תמתין עד ליל א' ותחפוף ביום ותטבול בלילה כראוי אלא ודאי לא תבטל אפי' לילה א' משום חומרא שאין להרחיק חפיפה מטבילה ומיקרי לא אפשר ה"ה הכי נמי שאין לבטל עונה א' משום חומרא דסרך בתה ולעד"נ שיותר יש לחוש לחומרא שלא תרחיק חפיפתה מטבילתה מאשר שיש לחוש לסרך בתה שהיא חששא רחוקה מאד שמא תטעה הבת ושלא תיבעל ושמא תרא' בו ביום וק"ל והנה לא נעלם מעיני מה שכתב הרא"ש בסוף נדה שלדעת רש"י אם חל ליל טבילתה במ"ש שהוא י"ט מוטב שתדחה טבילת' ולא תרחיק חפיפתה מטבילתה מע"ש למ"ש א"כ י"ל בנ"ד ג"כ שתדחה טבילתה אבל באמת כבר נדחה דעה זו. ואפי' הטור בנו של הרא"ש לא הביאו. וטעמו ונמוקו עמו כמבואר בב"י ובב"ח ע"ש: ועוד נלע"ד שאפי' לפי דעה זו שכתב הרא"ש שמוטב שתדחה טבילתה. מ"מ בנ"ד מוד' שאין לדחות טבילתה ולבטל אפי' לילה א' שאין חששא דסרך בתה חמורה וקרובה כמו החומרא והחששא של הרחקת חופפתה מטבילת' כמ"ש לעיל וא"כ הוא שזכינו לדין שאין מבטלין אפי' עונה אחת משום סרך בתה האמור בתלמוד דהיינו ביום ח' בעוד היום גדול הה"נ שאין מבטלין אפי' עונה א' משום סרך בתה ביום ז' סמוך לחשיכה והוא מה שרצינו: כל זה נלע"ד ברור ללמד זכות על החכם המור' להקל שאין להרהר אחר הוראתו ולשוי' טועה ח"ו אבל מ"מ אם חכם אחר מצא בקעה ורוצה לגדור שלא יבואו לידי תקלה ח"ו וימחה שלא יטבלו הנשים בז' כלל אפי' סמוך לחשיכה ובמקום אונס תבא עליו ברכה ויש לו על מה שיסמוך כי מהררש"ל כתב בביאוריו לסמ"ג (דף פ"ג) אחר שכתב ואי' בי"ד כו' כמו שהעתקתי לעיל. כתב וז"ל ומהרי"ל כתב שאפי' בדיעבד ראוי להחמיר עכ"ל ומפשטן של דברים משמע שס"ל למהרר"של שמהרי"ל כ"כ אפי' אם טבל' סמוך לחשיכ' (אעפ"י שאין זה מוכרח במהרי"ל גם דברי מהררש"ל י"ל בע"א..) ( יראה להחמיר וא"כ הוא שס"ל למהרי"ל שאם טבלה ביום ז' סמוך לחשיכה יראה להחמיר שתחזור ותטבול ממילא מוכח ג"כ שאפי' במקום אונס אין להתיר לכתחילה דאי שרי לכתחילה במקו' אונס לא היה מן הראוי להחמיר בדיעבד כמ"ש הרשב"א ורי"ו לענין אם טבלה ביום ח' שלא במקום אונס עלתה לה טבילה כיון שבמקום אונס שרי לכתחילה ועיין בב"ח סי' קצ"ז ס"ה מ"ש בזה. הגם שיש לי עליו הרהורי דברי' במה שכתב באותו סעיף ומ"מ מ"ש בענין הנ"ל הוא אמת נכון ע"ש כללא דמלתא שנלע"ד שהחכם שהורה להיתר יש לו עמודים כיכין ובועז לסמוך עליה' אמנם מי שרוצה להחמיר לעצמו ולאחרינא הרשות בידו ואין להרהר אחריו ואם הוא במקום שיש לחוש לתקלה נקרא קדוש ותע"ב מבריכה העליונה ויזכה לברכת מי מנה כנ"ל גרשון אשכנזי. שאלה כא ברך לקחתי וברך אשיב. לשואל כענין ומשיב. דברי' נכוחים. אלהים ואנשים משמחים. ה"ה אהובי הרב הנעים והנערב אורו מזהיר ממזרח למערב. טב הוא לישראל מכלי קרב כ"ש מהר"ר דוד טעבל רופא מומחה נר"ו ולא"לש עד בלי ירח. אהובי ידידי וידיד עליון אין אתי לחדש דבר מעת' רק לבשר שלום ולגלות את אזניו שג"י אשר כוננו אצבעותיו ומעשה ידיו האירו אל מול עבר פני והנה ע"ד מה דבדק לן מר במילתא דפשיטא בעסק אשה שהפילה זאת לא זאת כי אם במקום גדולתו ענותנותו רצה לתקוע את עצמי לדבר הלכה למעשה ואיננו צריך לא לגמרא ולא לסברא דידי אעפ"כ לעשות רצונו תשובה משנה שלימה שנינו המפלת ליום ארבעי' אינה חוששת לולד ומשמעות הפוסקים הוא אפי' ניכר צורת הולד אם הוא זכר או נקבה מ"מ אינה טמאה לידה א"כ פשיטא בנ"ד שאין כאן צורת ולד כלל שאינה טמאה לידה. ומה שכתב כת"ר שצוה לשרותו במים כ"ד שעות ולראות אם נמוח אם לאו במחילה לא ידעתי שרייה זו למה כי לא נאמר בגמ' תטיל למים אם נמוחו טמאה אלא אם הפילה כמין קליפה כמין שערה כו' שהספק הוא אם הם דם וטמאה או ברי' בפני עצמה וטהורה התם יש סי' זה אם נמוחו הוו דם ואם לא נמוחו הוו ברי' בפני עצמה. אבל לענין לידה אין חילוק בין נמוחו או לא נמוחו. ואם הי' רצונו דמר לבדקו לענין לידה ה"ל לחתכו ולפלחו לראות אם יש בו עצם אז אם יש בו עצם הוא ולד ואם אין בו עצם לא הוה ולד כמבואר בגמ'. אבל באמת אין זה כ"א לאחר מ' אבל תוך מ' ויום מ' בכלל אין חוששין לולד כלל. ממילא זכינו לדין שבנ"ד אין לחוש לולד כלל והוא פשוט. ובאשר שהוא פשוט אחשבה שלא בדק לן מר בדבר זה כ"א לדעת דעתי הקלושה אם יש לחשוב הארבעים יום מן יום שירד' לטהר את עצמה לבעלה כי הטור כתב וז"ל אין האשה טמאה לידה עד שיגמר צורת הולד ואין צורתו נגמרת אלא למ"א לזכר כו'. לפיכך אם יודעת בבירור שהפילה תוך הזמן הזה טהורה מטומאת לידה עכ"ל ונסתפק מר אם זה מה שראתה נדה קודם שירדה לטהר את עצמה הוא בירור גמור שלא נתעברה מקודם לכן דאם נתעברה שוב לא תראה נדה ממילא מוכח שולד זה עדיין איננו בן מ' יום או אם נאמר אף גם שהאמ' הוא שאשה מעוברת דמי' מסתלקין ואין שכיח שתחזיר ותראה לאחר שקבלה הריון מ"מ אין זה בירור שיש לסמוך עליו לענין איסור כרת. ואם כן הוא ספיקא דמר צריכין אנו לדקדק בלשונות הפוסקי' רש"י פי' במתניתין הפילה ליום ארבעים לטבילתה עכ"ל משמע שאנו חושבי' מיום טבילתה הסמוכה ולא חוששין שנתעברה מקודם לכן אע"פ שבא עלי' בעלה מקודם וכן משמע מלשון הרמבם בפ"י מהל' א"ב שכתב וז"ל הפילה יום מ"א אחר התשמיש כו' משמע אחר התשמיש הסמוך שלא ראתה אחריו נדה וק"ל ונל"עד שיצא להם דין זה מהא דאמרינן