עבודת הגרשוני לג

בלא שבועה כיון דכך הוא דרך הגביאים שהם מלוים לתוך כיס של צדקה כו' ע"ש כן הוא במרדכי שבידי אבל מהרי"ו בתשו' סי' קכ"ד הנ"ל מעתיק לשון מהר"מ שג"צ נאמנים אף לאחר שסילקו כו'. א"כ משמע שהפרנס נאמן אפי' להוציא מן הקהל בלא שבועה אם דרך הפרנס להלוות לכיס הקהל וה"ה נמי גובה מסים כיוצא בו נאמן והוא מבואר אמנם לכאורה אין טעם מבורר למה יהא הפרנס או ג"צ נאמן להוציא בלא שבועה מ"ש משארי מוציאין הוצאות ברשות דאמרינן משתבע האי דידע ולא נעלם מעיני מ"ש הבעל התרומת בשער כ"ט תשו' ר"י בן פלאט לרבינו זרחי' הלוי והאריך למעניתו וחילק כמה חלוקים מ"ש חנוני על פנקסו ושלוחין דפטרינן להו היכא דליתנהו דמכחשי אהדדי ומ"ש מוציא הוצאות על נכסי אשתו ומכיר כליו כו' דמשתבעי' ונוטלין. אמנם המדקדק בחילוקיה' לא ימצא אחד מהם ששייך גבי ג"צ או פרנס. ונלע"ד טעמא דמילתא שחששו אם צריכין שבועה ממנעו ולא עבדו כמ"ש גבי אפטרופס שמינהו אבי יתומים לכן האמינום בלא שבועה: אמנם בנ"ד שאיתרע קצת חזקתו של הגובה מסי' ע"י פנקסו כמבואר בשאלה צריכין אנו למידין אם אבד נאמנותו אם לאו. והנה אם לא נמצא ריעות' רק שבקצת השיטין נמצא בסוף השיט' נייר חלק ובקצתן נמצא בסוף השיטה כתוב הוצאות אחרת נלע"ד שלא היינו מגרעין חזקתו ונאמנתו של הגובה מסי' בשביל זה אע"פ שהיה מוטל על הדיין לדקדק היטב ולבדוק עד מקום שידו מגעת ואם יש מן הצורך לכוף את הגובה כדי שיודה יעשה כדאי' בפ' ג"פ (דף קס"ז) ההיא שטרא דהוה כתוב ביה מנת ראובן ושמעון אחי אזל וכתב ביה וי"ו ושויה ואחי והוה להו אחא דשמיה אחי אתא לקמיה דאביי א"ל מ"ט דחיק ליה עלמא להאי וי"ו כולי האי כפתיה ואודי עכ"ל. שמעי' מהכא היכא שנמצא דוחקא. או רווחא בשטרא כופין את בעל השטר כדי שיודה ולדעת הטור אפי' לא טען הלוה או המוכר אנן טענינן לי' ולדעת הרמ"ה דס"ל שלא טענינן ליה אלא ליתמי וללקוחות מ"מ אי איהו טעין צריך הדיין לבדוק ולכוף כדי שיודה א"כ גם בנ"ד שאין השיטות שוות צריך הדיין לבדוק כנ"ל. מ"מ משם ראיה אם עשה הדיין את שלו מה דאית ליה לעשות ולא הודה בעל השטר לא פסלי' לשטרא וכן כתב ה"י לשם להדיא וז"ל ש"מ אותיות דחוקת או רווחות שאינן מקויימי' כשרות א"כ אף אנו נאמר אם לא היה ריעות' בפנקס הגובה רק שבמקצת השורות נמצא נייר חלק בסוף השיטה ובקצתן נמצא כתוב בסוף השיטה הוצאות אחרת היה מוטל על הדיין לבדוק עד שידו מגעת כדי שיודה בעל הפנקס ואם לא יודה לא איתרע חזקתו דבעל הפנקס כמו שלא איתרע השטר בעובדא דאביי ונלע"ד דכ"ש הוא אם גבי עובדא דאביי לא פסלינן לשטרא אם לא יודה בעל השטר מכ"ש בנ"ד שאין לאבד חזקתו דבעל הפנקס אם לא יודה אחר החקירה דהא התם גבי עובדא דאביי היה סברא גדולה למיפסל לשטר' ולומר ודאי זייפיה דהא אין העדים רשאין לחתום השטר עד שידקדקו בכל אותיותיו כמ"ש הטור בסי' מ"ב. א"כ י"ל נעמיד העדים על חזקתך ודאי דקדקו דהא חזקה מעליות' היא שהרי ע"פ חזקה זו מכשרינן שטרא שנמצא כתוב בו תלתין בסוף השיטה ולא חיישינן דילמא הוא כתוב תלת בסוף השיטה ובע"ה זייף וכתב תלתין דודאי דקדקו העדים ואפי' הכי אמרי' אם לאחר החקירה והבדיקה לא יודה בעל השטר לא פסלינן לשטרא מכ"ש בנ"ד דליתא להאי סברא שודאי דקדק מכ"ש שאין לנו לפסול פנקסו של הגובה ולאבד חזקתו חדא ועוד קאמינ' שנ"ד עדיף טפי מההיא דאביי דהתם גבי אביי הוה המוכר טוען ודאי שלא מכר לו כ"כ וכמ"ש מו"ח בב"ח שלו (ועיין בפוסקי') משא"כ בנ"ד שאין הקהל טוענין ודאי שלא הוציא הגובה אותן ההוצאות אלא משום שאותן ההוצאות אינן כתובי' בדרא דשארי הוצאות ממילא זכינו לדין אם בעובדא דאביי לא פסלינן לשטרא אם לא יודה בעל השטר מכ"ש בנ"ד שאין לפסול הפנקס ולגרע חזקתו של הגובה אם אינו מודה לאחר החקירה ואדרבא נותן אמתלא לדבריו למה יש שינוי בין השיטות כמבואר' בהשאלה כן נראה לכאורה: אמנם אחר העיון קצת נראה שאין הנדון דומה לראיה כלל שיש לחלק חלוק"א דרבן בשלמא התם גבי עובדא דאביי דה"ל להלוקח שטר מקוים בידו אין לנו לפסלו משום דוחקא או רווחא דאותיות משא"כ בנ"ד דלית ליה להגובה שטר כלל רק חיליה ותוקפיה הוא משום שהקהל ביררו אותו להיותו גובה ומסתמא הימנוהו אותו עלייהו א"כ י"ל אלו היה יודעים הקהל דאיתיילד בי' ריעות' בפנקס לא ביררו אותו להיותו נאמן אע"פ שהוא מתרץ ונותן אמתלא למה נשתנו כתיבת הקבלות זו מזו מ"מ מידי ריעות' לא נפק כי ודאי שערי תרוצים לא ננעלו אמנם הלב יודע אם לעקל כו' ובפרטות מה שנמצא בפנקס סך הכל של הדפים מכוין לההוצאת שנכתבו כסדרן הוא ריעותא גדול וק"ל. ע"כ יש לנו לומר אנן סהדי שאדעת' דהכי לא ביררו ולא הימנוהו אותו הקהל עליהם. ונלע"ד שהא מילת' דמי' למ"ש הטור בסי' ע"א סכ"ג בשם תשובת רבינו קלונימוס וז"ל שטר שיש בו נאמנות ונמצ' המלוה כפרן בדבר א' וע"י עדים לא מהני לי' הנאמנות כו'. אע"ג דקי"ל הוחזק כפרן לאותו ממון לא הוחזק לממון אחר אפי' הכי בהא בטל לנאמנותי' שהאמין הלוה להמלוה ולא שקיל מיניה אלא בשבועה עכ"ל וטעמא דמילתא משום שאמרינן אנן סהדי אלו היה ידע הלוה שיהא המלוה מוחזק כפרן לא הוה יהיב לי' נאמנות: א"כ גם בנ"ד יש לנו לומר אלו היה יודעים הקהל שיתרע חזקתי' דההוא גובה על ידי פנקסו כנ"ל. לא היה מבררין אותו שיהא גובה ושיהא נאמן: והנה לא נעלם מעיני שיש מקום לבעל דין לחלוק ולומר ע"כ לא קאמ' מהרר"ק שבטל הנאמנות שהאמין הלוה להמלוה אלא היכא שהוחזק המלוה כפרן על ידי עדים והכי דייק לישניה. אבל כשלא הוחזק כפרן על פי עדים אלא שאנו חושבין ומחזיקין אותו לכפרן ומזייף על ידי פנקסו משום שאין ההוצאות נכתבים כסדרן אפשר לומר שאין הנאמנות שהאמינו אותו הקהל בטל על ידי כך אבל לענ"ד מה שנקט רבינו קלונימוס ועל ידי עדים לאו דוקא נקט עדים. ומוכרחים אנו לומר של"ד נקט עדים אלא אפי' אם הוחזק המלוה כפרן על ידי דבר מה שאנו מחזיקין אותו לכפרן מסתייע לבטל הנאמנות שנתן לו הלוה. דהא הב"י מביא תשובת אשכנזית שכתבה גם כן הדין של ר"ק ומביא ראיה מדאמרינן גבי אלו יוצאת שלא בכתובה העוברת על דת משה. כו' כגון דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הדם ואישתכח שיקרא והא הכא מדאוריית' מהימנא וכיון דמשקרא תו לא מהימנא ומפסדת כתובתה הכי נמי לא מהימנא כו' עכ"ל והנה באמת לכאור' על פי ראיה זו משמע דוקא אם הוחזק המלוה כפרן על ידי עדים אז בטל הנאמנות שלא אבל לא בע"א. דהא גבי אשה היוצאת שלא בכתובה איירי נמי שהוכחשה עפ"י עדים כמ"ש התוס' והרא"ש ע"פ הירושלמי שהאשה נאמנית להכחיש הבעל או החכם אם אין עדים מכחישין אותה. מ"מ נלע"ד אם הוחזק המלוה לכפרן על ידי דבר שאנו מחזיקין אותו לכפרן נמי בטל נאמנות דידיה אעפ"י שלא הוחזק על ידי עדים וראיה לדברינו מהא דאית' התם עוד אוקמית' אחריתא על מה שמקשה הגמר' משמשתו נדה היכי דמי. אי ידע ליפרש כו' כגון שהוחזקה נדה בשכונותיה כו' גם אוקמית' דא הילכתא היא כמ"ש הפוסקים וקשה לפי אוקמית' זו למה הפסידה נאמנותיה וכתובת' ע"י שהוחזקה נדה בשכונותיה הלא מה שהוחזקה נדה אינו עדיף כמו עדים שמעידין עליה. וכן כתב רש"י להדיא בפ"י יוחסין (דף פ"ז ע"א) וז"ל הגמרא מלקי' על החזקו' כרב יהודא דאמר ר"י הוחזקה נדה בשכונותיה בעלה לוקה עליה משום נדה כו' ופירש"י מלקין על החזקות על דבר שאנו מחזיקין כן ואפי' אין עדות בדבר נשמע מזה שהחזקה אינו חשוב כ"כ כמו עדים ולמה אבדה האשה נאמנותה (ועיין במהרי"ק שורש פ"ז ותמצא מה שהעמיק והעלה אבני פז בענין זה) אלא עכ"ל שאבדה האשה נאמנותה על ידי דבר מה שאנו מחזיקין אותה לשקרנית אע"פ שאין עדות בדבר הה"נ בענין נאמנות שהאמין הלוה להמלוה בטל ע"י דבר מה שאנו מחזיקין שהוא כן אעפ"י שאין עדים בדבר והוא מה שרצינו. א"כ בנ"ד נמי נאמר שבטל הנאמנותו שהאמינו הקהל אותו ע"י מה שאנו מחזיקין שהוא כן שזייף לכתוב הוצאות אשר בדה מלבו. ולא נעלם מעיני שעדיין יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שאין האומדנות בנ"ד עדיפי שיתבטל הנאמנות של הגובה על ידם ואינו דומה להוחזקה נדה בשכונותיה שמבטל נאמנותה של האשה שהוחזקה נדה הוא חזקה מעליא. אף אתה אמור לו אף אם יהיה כדבריו שהנאמנות שהאמין הלוה להמלוה לא יתבטל אלא ע"י חזקה מעליא מ"מ בנ"ד יש לומר שיתבטל הנאמנות על ידי דבר מה שאנו מחזיקין בו שהוא כן. בשלמא גבי נאמנות שהאמין הלוה למלוה י"ל שלא יתבטל כי אם ע"י חזקה מעליא כי הלוה מקיים במלוה תומת ישרי' תנחם כמ"ש בריש המפקיד אבל בנ"ד דליתא האי סברא של תומת ישרים גו' אנו מאמדין דעת' של הקהל אלו היה יודעים שום שמץ דבר בהגובה לא ביררו אותו להיותו נאמן: כללא דמילתא נלע"ד שאין הגובה מסים הנ"ל גובה כלום מן הקהל אפי' בשבועה כי אנן סהדי אלו היה הקהל יודעים שום דבר שקר בהגובה הנ"ל לא היו מאמינים לו: והנה לכאורה משמע מתשובת אשכנזי' הנ"ל שאין אומרין שיאבד נאמנותו לענין שלא יגבה אפי' בשבועה שהרי הב"י כתב וז"ל והביא ראיה מדאמרינן גבי אלו יוצאת שלא בכתובה כו'. והא הכא מדאורייתא מהימנא וכיון דמשקר' תו לא מהימנא ומפסדת כתובתה ה"נ לא מהימן וכ"ת היכא ילפינן ממונא מאיסורא כתובה נמי ממונא ועוד התם מפסדא לכתובה לגמרי הכא גבי בשבועה עכ"ל. משמע אם לא יוכל המלוה לגבות בשבוע' כגון שהאמין הלוה למלוה בפני עדים על מלוה שבע"פ לא אמרינן תו לא מהמנינן ליה. וכן הבין בעל ג"ת