עבודת הגרשוני לב

דבריו הראשונים מצד הלשון ומצד הענין אינם סובלת מה שרצה לפרשה בכתב השני גם נגד הש"ך במחילה מכבודו לא דיבר נכונה כי הדבר ברור שלפי דעת בעל העיטור אין שום מקום שאין משיאין אשתו והיורשים יורדים לנחלה כי תלוי זה בזה ודלא. כהרמ"בם לכן כתב בעל העיטור ומסתברא כו' אבל הרמב"ם לא בירר דבריו לענין אבילות אם תלוי בירידת נחלה או במשיאין את אשתו ומסתבר' מילתא שהאבילות תלוי במשיאין את אשתו כי מצינו שמתאבלים ע"פ ע"א כמו שמתירין אשה ע"פ ע"א אף על פי שאין יורדים לנחלה על פי ע"א ואין לומר דילמא תלוי נמי בירידת הנחלה ונאמר אם משיאין את האשה אף על פי שאין יורדי' לנחלה מתאבלין ואם יורדים לנחלה אף על פי שאין משיאין האשה מתאבלין גם כן כי אין זה סברא להחמיר כל כך לאבילות דרבנן והוא חומרא דאתי לידי קולא כמ"ש הרא"ש ממילא צדקו דברי הש"ך כמ"ש שהאבילות תלוי בהיתר נישואי האשה. אמנם במ"ש וכן כתב באה"ע סי' י"ז ס"ה דאשתו אסורה להספיד כו' משמע מדבריו שהבין שהתם והכא חדא טעמא הוא ובחדא מחתא מחתינהו וז"א דכאן מיירי לענין אבילות דעלמא והתם הוה טעמא משום שיש לחוש לתקלה ולא משום אבילות כי אין בלבישות שחורים או השכבה דין אבילות כלל כללא דמילתא שדברי מכ"ת תמוהין גם מ"ש מכ"ת וז"ל בכתבו שכתב לגיסו גם מחמת אבילות ידעתי גם כן מ"ש הב"י שיש למחות כו' מ"מ נראה דהתם מיירי שעל הב"ד מוטל שהמה לא יצוו לומר השכבה משום דחיישינן לתקלה דיאמרו כיון שהב"ד יניחו לומר השכבה כו' נראה שדברי מכ"ת סותרי' אלו את אלו כי מתחיל בציווי ומסיים בהנחה ובאמת הכל הולך אחר החיתום שיש לחוש לתקלה אם יניחו הב"ד ולא ימחו וכן הוא לשון הב"י וגם אני מוחה מלומר השכבה כו' וא"כ מה לי כשלא ימחו לומר השכבה שיש לחוש לתקלה מה לי אם לא ימחו שלא יתאבלו כי גם באבילות יש לחוש לתקלה ויותר יש לחוש לתקלה ע"י אבילות מע"י השכבה כי אבילות הוא חומרא דאתא לידי קולא כמ"ש ממילא יאמרו אם לא הי' מבורר שמת לא הי' הב"ד מניחי' להתאבל משא"כ בהשכבה וק"ל כללא דמילתא כל זמן שאין משיאין האשה אין מתאבלין מצד הדין ומשום שיש לחוש לתקלה יש למחות לומר השכבה משום תקלה וכן מוחין לומר קדיש משום תקלה וקדיש והשכבה שוין לענין זה אע"פי שמשמע שבתוך ההשכבה שמתפללין בעד נשמתו מזכירין שמו מה שאין כן בקדיש שאין מזכירים שמו מ"מ סתמו כמפורש ע"פ מנהגינו הנ"ל וק"ל ופשוט הוא וכן נוהגי' בכל מקום שראיתי ול"ה ולישועתו קויתי שיציליני משגיאות ולא יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידי הוראתי ובמטותי מיני דמר שאל ישית לבו על גמגום לשוני ורועי כתבי כתב הנשתוין כי הנ"חץ השיאני גם אם מהירת הקולמס פלטה ח"ו דבר מה שלא דרך כבודו בזה יסלח לי מכ"ת ואל ידין שוגג כמזיד וש"ש: אחר כתיבתי הנ"ל אשתהי עוד פה אתנו מוביל כתבי דנא אמרתי לעורר מכ"ת על איזה פרטי הירהורי דברי שיש לי על תשובתו הא' בראשי פרקי' וזה יצא ראשונה מכ"ת הסכי' עם הפרישה במ"ש בחד זימנא להכעיס לא מיקרי משומד ואין איסור להחיותו ולבי לא כן יחשב כי לע"דנ שאפי' בפ"א להכעיס מקרי משומד ואסור להחייתו וראיה לדבר מהא דאית' בפ' א"מ מיתיבי אכל פרעוש א' או יתוש א' הרי זה משומד והא הכא דלהכעיס הוא וקתני משומד התם בעי למיטעם טעמא דאיסורא עכ"ל ואם איתא שיש לחלק בלהכעיס בין פ"א להרבה פעמים מה מקשה המקשן למה לא משני התרצן ל"ק הא דקאמר להכעיס מין היינו כשעשה כן כמה פעמים הא דקאמר אכל פרעוש א' או יתוש א' כו' היינו כשלא אכל אלא פ"א ועיין בתוס' שם ד"ה התם כו' אלא ודאי בלהכעיס אם מברר דברי' שהוא עושה להכעיס אין חילוק בין פ"א להרבה פעמים והא דמחלקים תוספו' בפ"ק דחולין בין פ"א להרבה פעמים היינו דוקא לענין ע"ז או חילול שבת בפרהסיא ולתיאבון אבל לא להכעיס וגם שם אין דברי תוספות מוסכמים ועיין מר ביש"ש ובתשו' מהרי"ק שורש ק"י ואין להביא ראיה מן מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' תשובה שכתב המשומד לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות עביר' בזדון ונתפרסם בה והורגל בה וכו' והוא שיעשה להכעיס ע"כ משמע דלא הוה משומד להכעיס אלא א"כ הורגל בה כו' כי לעד"נ שהרמב"ם לא כת' משומ' לא הוה אלא כשהורג' בה ונתפרסם בה אלא לענין שיהיה בכלל אלו שיורדין ולא עולי' דחמיר עונשיה טפי אבל לא לענין מורידין ולא מעלין והדבר מוכרח לומר כן לענין אפיקורס שכתב הרמב"ם שהם שלשה וכו' ולא מנה מ"ש בפ' חלק אפיקורס זה המבזה ת"ח אלא ע"כ לומר שדעת הרמב"ם שיש חילוק בין אין להם חלק לעה"ב ובין יורדי' ולא עולים ובאמת יש ב' מינ' אפקורסי' א' שאין לו חלק לעה"ב ומין א' שיורדים ולא עולים ונכרת' והברייתא בפ"ק דר"ה מיירי במין הא' האומר שאי' שם נבואה כו' לפיכך עונשם חמור שיורדי' כו' ובפ' חלק איירי במין הא' שאין חמור כ"כ לפיכך עונשם שאין להם חלק לעה"ב אבל אין עונשם חמור כ"כ שיורדים ולא עולים וכ"כ להדיא הל"מ יע"ש אם יש אתו הל"מ. ה"ה לענין המשומדי' להכעיס יש חילוק זה לענין שיורדים ולא עולים צריך להיות מורגל ומפורסם בכך אבל לענין מורידין ולא מעלין בפ"א סגי: ועפ"ז שכתבנו שמשומד להכעיס נקרא בפ"א ישבתי דיבור תו' בפ"ק דחולין דף ז' ע"ב ד"ה אלא מומר לאותו דבר ולתיאבון דאי להכעי' פשיט' דפסול שהו' מעט הכמו' ורב האיכו' כי קשה מה אתו התוס' לאשמעי' אבל עפ"ז א"ש כי היה מקום לדחות הסייעת' דרבא ולומר מ"ש בבריית' ואפי' ישראל מומר כו' היינו מומר להכעי' שעבר פעם א' להכעי' (ונק' מומר בפ"א) וכיון שלא עבר כי אם פ"א לכן אמרינן שחיטתו כשרה אבל מומר לתיאבון לא נקר' מומר בפ"א כ"א שעש' כן הרבה פעמי' י"ל שאין שחיטתו כשרה כי נעשה לו כהיתר ואין ק לא שבק היתרא ע"כ. כתבו התוס' דאי להכעיס כו' ודו"ק נ"ל גרשון אשכנזי. שאלה יט נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעי מרחוק בענין גובה מס בטברי' וז"ל השאלה ראובן היה גובה מסים ועולי' כמה שנים בעיר טבריא והיה המוציא והמביא של הקהל טבריא ואחר כך נתגלגל הדבר שראובן נתגרש ממושל העיר מן המקום ההוא והקהל בקשו חשבון מראובן אחר יציאתו מן העיר וראובן הביא פנקס אחד כתב בו יציאתו וקבלתו. ונמצא איזה פרטי הוצאו' באיזה דפים כתובי' באמצע ובסופי שיטות דהיינו פרט הוצאה הכתובה בשיטה שלפניה נכנסות בשיטה שניה קצת ובאותו חלק של שיטה שני' נמצא כתוב פרטי הוצאה בפני עצמו. גם הסך הכל הנרשם למטה בכל שולי הדפין הוא מכוון לאותן הכתובים באותו דף בראשי השיטות. חוץ מאותן הוצאות הכתובים באמצע ובסופי השיטו' הנ"ל והנה ראובן תובע מהקהל כמה מאות המגיעי' לו על פי הפנקס ההוא והקהל השיבו מאחר שנראים הדברים שראובן זייף אותן הוצאות הכתובים באמצע השיטות גם הסך הכל מוכיח על זה ממילא אזדא נאמנותו ואבד חזקתו ולא די שלא ניתן לו מה שמבקש הוא מהם רק אפילו הקהל תבעו ממנו סך רב כי המה אומרים שקבל יותר ממה שהביא בקבלתו כי מאחר שנראים הדברים שזייף איזה הוצאו' בפנקס ממילא הוחזק כפרן והרשו' להם לתבוע ממנו כפי רצונם והנראה להם עוד תבעו הקהל מראובן נתינות מכמה שנים שהוא חייב להם ועל נתינות טענו שהמה מוחזקים להוציא ממנו אותן נתינות כדין הקהל נגד היחיד גם תבעו מראובן סך רב לשלם חלקו באותן החובות שחייבי' המה הקהל לאחרי' וראובן ישלם חלקו לאותן החובות על פי ערכו שהיה לו בהיותו אצלם קודם שהענ' וראובן הישב על ראשון על אותן הוצאות שכתובים באמצע השיטות היה הסיבה שהפנקס היה סגור בחדר הקהל ולפעמים הוציא הוצאות והמה אותן הכתובים באמצע השיטו' בעת שלא היה מזומן אצלו הפנקס ועל ידי כן הי' מוכרח לרשום אותן הוצאות בנייר אחד ואחר כך בעת ביאתו לחדר הקהל היו נכתבי' אותן הוצאת בפנקס שלא בזמנו ושלא כסדרן באיזה מקום שהיה נמצא חלק בפנקס ועל נתינות השיב ראובן שכבר הביא אותן נתינות שחייב הוא בקבלתו וחשבונו צדק ואין להם מוחזקת נגדו ומחמת הפרעון חלקו בהחובות שחייבי' הקהל לאחרים השיב ראובן ליתן חלקו כפי השגתו עתה וההזיקו' שלו הוא ידוע לכל. עוד טענו הקהל שראבון עבר על תקנתם שלא יעשה שום גובה מס דבר כי אם גילה לחבירו שנתמנה אצלו והוא עשה הכל כרצונו. בלי ידיעת חבירו תחלה וסוף ומאחר שעבר על תקנתם אין לו עוד נאמנות נגדם וראובן השיב להד"ם שלא עשה כלום נגד תקנתם זהו תורף ותמצית דברי הצדדים בכן יורינו מה דינו של ראובן עם הקהל על פי טענתם. תשובה בהיות שהזמן גורם לרהוט ברשותא דמצות סוכה וד' מינים וחביבה מצוה בשעתא ע"כ אינני אוכל להאריך ולהראות פנים לכל צד ואופן כמראה האופן כדרכי להשיב לשואלי מלא דבר ולא חצי דבר גם לומר זיל האידנא ותא לאחר זמן למחר אינני רשאי משום בל תאחר ע"כ אביא בקצרה ואשיב כאשר החונן לאדם דעת אותי יורה וזה החלי בעזרת ה' חילי וזה יצא ראשונה נבאר מה דינו של גובה מסים שביררו אותו הקהל לענין נאמנות: ונלע"ד שהוא נאמן בלא שבועה ואפילו חשבון אינו צריך כמ"ש מהר"יו בתשוב' סי' קע"ג גבי פרנס שנתמנה על פי הציבור מדעתם שאין צריך ליתן חשבון כיון דהימניהו עלייהו וכן פסק בסי' קכ"ד לענין בעלי הודאות שנאמנין אפילו בלא ק"ח והטעם שהקהל האמינו להם ע"ש ה"ה נמי גובה מסים שנתמנה ע"פ הציבור מדעתם נאמן ונלע"ד שנאמן בלא שבועה אפילו להוציא מן הקהל אם דרך הגובה להלוות מכיסו דהא מהרי"ו בסימן קע"ג מביא ראיה לדבריו שאין הפרנס מחויב לעשות חשבון מן הא דאמרינן בפ"ק דב"ב ת"ר אין מחשבין עם ג"צ כו' וג"צ נאמן בלא שבועה אפילו להוצי' מן הקהל כדאיתא במרדכי שם וז"ל הא הימוני מהימנא פסק ר"מ דהגבאי שאמר בעודו גבאי כך וכך הלויתי לתוך כיס של צדקה נאמן