עבודת הגרשוני לא

א' פ' וירא אמרו אליו לאמר קדיש ואני מחיתי בו באשר שאז עדיין לא נתייאשו אפילו מלבקש ושוב לא היה בן מאזוש בב"ה עד ליל ש"ק ובשעת התפלה בא ר' ליפמן ואמר שבאו ערלים מזבאריק ואמרו שראו אשר היהודים מזבאריק קברו את היהודי ההרוג באותו פעם באמת לא מחיתי בו אבל לא מטעמא דברירא לי ומפשט פשיטא דאיתת' שריא רק באשר אף לפי סברת מהרמ"א בא"ע לא מצינו בהדי' שאסו' לומר קדיש רק להספיד ולהלביש שחורים ואף גם זאת משמע לפום ריהטא דקאי דוקא על האשה והיינו טעמא דחיישינן לתקלה דהיא סברה בנפשה דשריא למינסבא גם מה שכתב שם וכן שלא יתן הב"ד בכתב וכו' קאי נמי על האש' ולכן אף שלענין אבילו' הבנים נמי לא נהגו אבילות כל זמן שהאשה אינה מותרת וכמשמעות לשון העיטור בשם תשובת הרי"ף דקאי נמי על הבנים מ"מ כיון שהעיטור גופא לא כתב אלא לשון ומסתברא ולא כתב איסורא לכן נראה לי שדי בזה להחמי' על הבנים מלנהוג האבילות אבל הקדיש יאמרו. ובפרט פה עירינו ת"ל אשר אין פרץ ולא הי' אבל אחר ומשום דכל עיקר טעמא דהא מילתא שיש למחות משום דאיכא למיחש לתקלה משום דהיא סברה בנפשה וכו' אמנם לענין קדיש איכא נמי טעמא אחרינא משום מעשה דר"ע מחייבינן לומר קדיש אפי' היום שמת בו אביו או אמו דליכא שם אבילות כלל ולכן לא רציתי למחות בו ובפרט בעיר אחרת שלא בפני האשה ומה גם שהוא יתום גם כן מצד אמו דליכא קפידא כלל ועוד יש קצת ראי' לזה דהקדיש לא שייך באבילות מהא דלעיל מומר שנהרג בידי גוים אין מתאבלין עליו כן משמע לפסק הלכה מהג"ה רמ"א (אע"פ שהבעל ש"כ השיג שם) ומ"מ אומרים עליו קדיש וכנ"ל ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר יש כאן שהקדיש אינו שייך בהאבילות. ולכן אף שהיה מקום לחוש משום חומרא דא"א מ"מ מאחר שהקדיש הוא תועלת גדול לנשמת המת נראה לפע"ד להקל בזה מאחר שלא נמצא במפורש ולולי מסתפינא הוה אמינא שיש כאן מקום לומר דלפעמים מחויבים הבנים לנהוג אבילות אף שאין האשה עדין מותרת להנשא דהרי זה לשון העיטור תשובה מי שנטבע במים שאין לו סוף וכו' עד ואין הבנים יורדים לנחלה והרי הן כנכסי שבוי' וכיון דבחזקת קיימי' הן מסתברא דלא נהגי אבילות ע"כ נשמע מזה דסברא זו דלא נהגו אבילות נמשך מן זה הדין שכתב כבר ואין הבנים יורדי' לנחלה וכיון דבחזקת קיימי' הן מסתברא דלא נהגי אבילות אבל פשיטא כל היכא דהבנים יורדי' לנחלה פשיט' דנהגי אבילות ובהיות כן הרי כתב להדיא הרמב"ם בפ"ד מהלכות נחלות וז"ל אם היה לו סימנים בגופו והכירו אותו. בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אחר כך יורדי' לנחלה בעדות זה אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת עכ"ל ומסתמא סבר הרמב"ם ג"כ מה שכתוב העיטור בשם הרי"ף ומ"מ כתב בדברים האלו וכיוצא בהן יורדים לנחלה אע"פ שאין משיאין את אשתו ומכ"ש דנהגי אבילות. אלא ודאי דהעיטור גופא לא מיירי אלא כל היכא שאשתו אסורא אליבא דכל הפוסקים. או רובם ככולם לא משום חומרא דאיסור כרת דאז אין יורדי' לנחלה א"כ מסתברא נמי דלא נהגי אבילות. אבל כל היכא דאנן מחמירין עליה משום חומרא דא"א דאז יורדים לנחלה מכ"ש דנהגי אבילות. וכדמוכח מהרמב"ם בדברים אלו וכיוצא בהם וכו' ואפשר לומר דלהכי סתם הש"ע וכן הרב הגאון מהר"מאי בהל' אבילות ושם בא"ע כתב סברתו ובשם הריב"ם שלא תלביש האשה שחורים וכו'. אף על גב דאיכא למימר נמי משום דשם דוכתא דאיסור אישות ונקט האשה וה"ה הבנים מ"מ איכא למימר נמי כמו שכתבתי דלאו מילתא פסיקא הוא אפילו לדברי העיטור למימר דכל היכא שאין משיאין את האשה דלא ינהגו הבנים אבילות. וכדמוכח מהר"מבם הנ"ל אלא דוקא היכא שאשתו אסורה באופן שאין יורדי' ג"כ לנחלה אבל היכא שיורדי' לנחלה פשיטא דינהגו אבילות לכן סתמו בדבריהם בהלכות אבילות והניחו הדבר בזה מאימתי מונין משנתייאשו מלבקש משא"כ בא"ע בהלכות אישות לענין האשה שלא תלבש שחורים וכו' מחמרינן בכל גווני אפילו כל היכא דאין משיאין אותה משום חומר איסור כרת מ"מ לא תלביש שחורים וכו' דלגבה מחמרינין טפי וחיישינן לקילקולא דסברה בנפש' וכו' כן אפשר לומר לפע"ד הקלושה ודלא כמ"ש הבעל ש"כ ואת אשר תו עיררני תפא"רת עטרת כבודו לכתוב בשריותא דהאי איתתא את הנראה לפע"ד הקלושה וחלושה הנה ידעתי גם ידעתי אשר כל התלמוד והפוסקים ראשוני' ואחרונים עם כל התשובות ישנות וגם חדשות אשר רבו כמו רבו כולם כאחד בדעת חדריו ימלאו המצאו ימצאו בדעת קדושי' פה קדוש יאמר לו ואגב חריפתא דיליה הוא זורה ובורר ומרקד מברר ומלבן כל עקוד ונוקד ואין זה אשר עררני כי אם לרוב גודל מדת הענווה כי רבה וכי היכא דלמטיי' בדיק לי מרא דארע' לחוות את דעתי הקלושה וחלושה והנני הזעיר זעיר שם זעיר שם צעיר לימים אנכי. יודע אני את מך ערכי וחלש כחי למנוע את עצמי ולחשוך מן הדין. ולהיות מיראי הוראה ובפרט בחומרא דא"א. ומה גם אשר באמת ובאמונה עדיין לא דרשתי וחקרתי אצל הקוברים שהי' מתעסקים עמו לשמוע עדותן את אשר בפיהם כי לא נחיתנא לכך ומנעתי את עצמי מזה בתחלה לעמוד מן הצד אך אמנם כאשר לע"ע הוד תפארת כבודו כתב לי ג"כ לחקור ולדרוש אם יש כאן איזה ידיעה אשר לא נודע שמה ולפי הנשמע שהיה ערל מל"ת ששמע מן הרצחני' אשר הודו שכן עשו. בכן אחקור אחר זה על ידי מוקדם האפשרי וגם אצל הקוברים שהיו מתעסקים עמו אחקור על הכל ואת אשר אחר כך יוריני מן השמים להכין על זה בעניי. אכתוב ואציג נא לפני יקר תפארת גדולתו דרך גבר בעלמא כנושא ונותן בדבר הלכה. והוא בתפארת כבודו יראנו נפלאות מתורתו לפסוק להלכה כאשר אתו סדור' שמורה וערוכה. והנה לקצר אני צריך לרוב טרדות אשר אני כעת רק תפלה לה' להרבו' שלומים וחיים ארוכים ברוכים ומבורכים כשמש לו זורחי'. ומלכא חיי לעלמא הדין ודאתי ברכה תילי תילין וסגי חדוות' כ"ע הק' נאמנה אהבת' בכל עת ובכל שעה לשרת אליו בקודש הנמוך והדום רגלו אהרן ווירמייזא חוני פה ק"ק טריד. תשובה באשמורת הבקר יזכו לאור יקר כולו אומר כבוד בהיכלו לבקר. ה"ה אהו' ידידי הרב המופלג הרים עוקר וזה בזה טוחנן טוביינא דחכימא ורבנן יפוצו מעיינותיו כנחלי ארנן נ"י ע"ה פ"ה ר"מ ואב"ד כמוהר"ר אהרן נר"ו אהו' מרוב התלאות והטרדת חבלי הבלי הזמן הבוגד ולא בא גד אינני אוכל להאריך ולסדר כל כאשר עם לבבי הנשבר לטייל ארוכו' וקצרות עמו בהלכה כי תשובתו הרמה האירה הבריקה אל מול עבר פני מגילה עפה עבה וארוכה ערוכה ושמורה כתובה אחור ופנים ומראה פנים לכל צד ואופן כמראה האופן ומכ"ת הראה נפלאות בדקות זכות עיונו ושכלו שכל הנבדל פלפלא חריפא כצנון וחרדל משתעי בלשון חכמה לשון חכמים מעשיר עני ודל ומה מאוד אני חדי בפלפוליה לספור חדל אך ורק לית כתי"בה דלא רמי תיגר"א באיזה מקומן שנראה לע"ד דברי מכ"ת ניראי' ונדחי' מניה ובי' או ממקום אחר סמוך או מופלג ועלה בדעתי לערוך מערכה מול מערכה ולווכח בהלכה ואת והב בסופה מני ומניה תסתיים שמעתת' וכבר התחלתי בזו המלאכה ורציתי לשלוח הכתב ע"י האלוף כהר"ר מרדכי כ"ץ רק נטרפה לי השעה באותו פעם כפעם בפעם ולא יכולתי לגמור המלאכה אשר עלי שעדיין לא נחתי ושקטתי כי אנכי נכון לטרחא נפישא ולאגרא קלילא ואמרתי לכ"תר זעיר עד אשר יבואו יומי דפגרי קצת ימי חנוכה אך ורק באשר שמכ"ת חזר ושלח אלי מגילה קטנה ככף נחת מעין הראשונה גם ראיתי מ"ש מכ"ת לגיסו התורני מוהרו"ך נר"ו לבאר דבריו הראשונים מה שכתב לי בענין אמירת קדיש וכיון דכל כי האי טרחה טרח מר אמרתי אם לא אשיב לו לא דבר ולא חצי דבר פן יעלה טינא בלבו לב חכם שאין אני משגיח בדבריו ושמתי אותו אחר הדלת והמזוזה ומשנה ממקומה זזה ע"כ אמרתי יעבור עלי מה ארוצה ואשיב מפני הכבוד אמנם בקצרה ואחרון אחרון אני בא ואען ואומר שתמיהתי במקומה עומדת למה לא מיחה מכ"ת בבנו של מייזוש שלא לומר קדיש כיון שעדיין לא מבורר אם איתתי' שריא להתנסבא לכל גבר כו' כי כבר פשט המנהג מנהג ותיקון בכל ב"ד ישראל למחות מלומר קדיש עד שמבורר היתרא דאיתתא כי קדיש הוה דומי' דהשכבה שמיחה הרב ב"י מלאמרה וחדא טעמא לתרוויהו שיש לחוש לתקלא שהאשה תביא עדים לפני ב"ד אחר ותביא ראיה לדבריה מן ההשכבה או מן אמירת קדיש כיון שכבר המנהג שלא לומר קדיש בשביל מיתי כ"י כי אם מי שאין לו אב ואם (ולא כמו שעלה על דעת מכ"ת מתחלה שטעמא דמילתא שהאשה בעצמה תיסברא שהיא שריא למינסבא) ומה שיצא מכ"ת חוץ למכוון זאת לא זאת כי אם שלא מצא מוצא מקור הדין בריב"ש. כי המ"מ הוא טעות וצ"ל סי' תק"ח יע"ש וימצאנו ומה שכתב מכ"ת והאריך למעניתו שהאבילות תלוי בירידת נחלה ורצה להוכיח כן מדברי בעל העיטור והרמב"ם במחילה מכבודו אין דבריו נכונים כלל מראש ועד סוף כי מ"ש מכ"ת וז"ל ואפשר לומר דלהכי סתם הש"ע והגאון מהרמא"י בהלכות אבילות ושם באה"ע כתב סברתו והריב"ש שלא תלביש אשה שחורים כו' מכל מקום איכ' למימר נמי כמו שכתבתי דלאו מילתא דספיקא הוא אפילו לדברי העיטור למימר דכל היכא שאין משיאין את האשה שלא ינהגו אבילות וכדמוכח מהרמב"ם הנ"ל אלא דוקא היכא שאשתו אסורה באופן שאין יורדים ג"כ לנחלה אבל היכא שיורדי' לנחלה פשיטא שינהגו אבילות לכן סתמו הדברים בה"א כו' משא"כ באה"ע בהלכות אישות לענין האשה כו' עכ"ל ואני אומר אין דנין אפשר משאי אפשר כי אי אפשר לומר כן כל היכא שיורדים לנחלה פשיטא דנוהגים אבילות דא"כ קשה למה כתב בש"ע מי שטבע במים שיש להם סוף כו' הלא אפילו במים שאין להם סוף ינהגו אבילות כיון שיורדים לנחלה כמ"ש בח"מ בסימן רפ"ד ובאופן המבואר שם ועוד יש הרבה להשיב על דבריו וכמדומה לי שמכ"ת הרגיש בעצמו שאין דבריו הראשונים עולים כהוגן לכן בכתבו השני שכתב לגיסו היפך פניו של זעם והשיג על בעל הש"ך אבל