עבודת הגרשוני כז

שאין לנו ראיה לאסור אין לנו לעקם ולפרש מ"ש בגמ' חיה וצריך לי' לדמיה ללכא ר"ל שהעור אדום צריך לפיקוח נפש אלא יש לנו לפרש הגמרא כפשטא שצריך ללכא להשתכר בו ודברי מהררו"ך והמ"ב נכונים בזה אמנם אם שרי אח"כ למכור הבשר ולית בי' משום אסור לעשות סחורה בנבילות וטריפו' או אם אית בי' משום איסורא דאין עושין סחורה וכו' דא ודאי צריך פנים והנה לענ"דן שיש לחלק בדבר בין אם משתכר ע"י הנחירה יותר מע"י השחיטה אף אם ישליך הנבילה לכלבים ובין אם לא ישתכר ע"י נחירה יותר מע"י השחיטה כי אם דוקא ע"י שימכור גם הנבילה ואם יצא שכרו בהפסדו אם לא ימכור הנבילה נלע"ד שאסור לו למכור הנבילה כי נראה שבא לדחות האיסור של אין עושין סחורה כו' בידים והוי כמי שמכוין מלאכתו במועד שמאבדין אותה משא"כ אם משתכר ע"י הנחירה יותר מע"י השחיטה אף אם ישליך הנבילה לכלבים נלע"ד שיוכל למכור הנבילה כיון שיש לו היתר לנחור הבהמה כדי שישתכר בעור או בדבר אחר אף אם ישליך הנבילה לכלבים א"כ הנבילה בהיתר בא לידו והוי לי' כאלו נזדמן לו נבילה שמותר למכרה והוי כאלו צד טמאים עם טהורים שמותר למכרם (ועיין בפרישה) ולכאורה יש להביא ראיה לדברינו מהא שכתב הרא"ש בפ"ק דחולין ובעל תרומת הדשן סי' רפ"א מביאו שיש לנו נ"מ דהאי איבעי' דבעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו בני ישראל לארץ מהו לענין שאם אסר את עצמו בא' מהמינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע אותו הזמן היה לו מאותו המין והיה אוכל והולך אם מותר לאכול מה שנתותר בידו והעלה בעל ת"ה כיון שהוי תיקו אזלינן לחומרא באיסור דאוריית' ולקולא באיסור' דרבנן והעלו האחרוני' שדברי ת"ה עיקר וגם הרשב"ץ מסכים לזה ודלא כרמ"א בהג"ה סי' רי"ח א"כ י"ל ג"כ בנ"ד כיון שבהיתר בא לידו הנבילה יש לו למכרו כי האיסור של אין עושין סחורה בנבילות וטריפו' אינו אלא מדרבנן וקרא דיהיו אינו אלא אסמכת' בעלמא כמ"ש הת"ה בסי' ר' ע"ש כן נראה לכאורה אמנם יש לדחות באשר שבתוס' פ"ב דפסחים משמע שאסור מן התורה לעשות סחורה בנבילות וטריפות ועיין בת"יט פ"ז דשביעית גם יש לחלק ולומר דדוקא בדינים שהביא הת"ה בא לידו מה שהוא איסור היום בזמן שהיה האיסור בעצמו היתר גמור ולא הי' לו לעלות על דעתו שיבא לידי איסור משא"כ בנ"ד דהוי כאלו נתכוון לדחות האיסור של אין עושין סחורה כו' בידים וק"ל ונלע"ד שיש להביא ראייה נכונה שיש לחלק בכה"ג והיא זו שכתב בעל המאור (והריב"ש מביא דבריו בסי' י"ז י"ח טעם למה שאמרו אין צרין על עיירות של גוים אלא ג' ימים קודם לשבת משום דג"י קמי שבתא שבתא מקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וה"ה להפריש במדברו' וכל מקום סכנה שעתיד לחלל בו את השבת ע"כ וכתב הריב"ש ולפ"ז כל שיוצא מן היישוב בשיירא למדבר ביום א' או ב' או ג' מותר לפי שאלו הג' ימים מן השבוע מתייחסי' לשבת העבר כו' ונקראי' בתר שבתא ואין לו להמנע מלצאת מחמת השב' הבא' שאז אם יהי לו סכנה ויצטרך לחללו את השבת מפני פיקוח נפש מותר הוא ואין כאן איסור ביוצא מן הישוב למדבר כיוצא ביום ד' וה' וע"ש לפי שג' ימים אלו נקראים קמי שבתא וא"כ נראה כנכנס בכוונה למקום הסכנה כדי שיחלל בו את השבת עכ"ל אף אנו נאמר בנ"ד אם יצא שכרו בהפסדו אם לא ימכור הבשר נראה כאלו בא לנחור הבהמה כדי לעבור על האיסור של אין עושין סחורה כו' משא"כ אם אף בלא מכירת הנבילה לא יצא שכרו בהפסדו ונוחר בהיתר אינו נראה כאלו בא לדחות האיסור של אין עושין סחורה כו' בידים ע"כ שרי לנחור ולמכור הבהמה ג"כ ולענד"ן שהוא חילק נכון וישר וראיתי מ"ש בעל טורי זהב על שאלה הנ"ל בסי' קי"ז וז"ל ואי משום שאין עושין סחורה בנבילות וטריפות גם כן אין שייך כאן כיון שבהיתר עושין אותה נבילה ה"ל אח"כ כאלו נזדמנה לו נבילה בתוך ביתו כיון שעושה בתחילה בהיתר בשביל הנאה שלו אין אח"כ שום איסור דלא אסרו חכמים אלא במכוון לעשות מעיקרא באיסור כגון לצוד מינים טמאים משא"כ כאן. וכיוצא בזה בפרק הי' קורא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל יגמור אמר אביי אנן מתחילין כיון דמתחלי במערבא וכיון דאתחלינן מגמור נמי גמרינן והיינו כיון שהתחיל בהיתר אע"ג שבשעת התחלה יודע שיגמור ה"נ כן הוא אך בהג"ה שם כתוב דהא שהתירו בגמ' לנחור ולעקור כדי לצבוע הצמר היינו שישליך הבשר אח"כ משום שאין עושין סחורה כו' והוא טעות לפע"ד דא"כ היה ל"ל בגמ' שישליך הבשר לכלבים ותו דא"כ ה"ל לאסור ג"כ הנחירה אלא פשוט כל שעושה בתחילה בהיתר שצריך לדם או לעור הוה הבשר אח"כ כאלו נזדמנה לו נבילה ומותר למכרה לגוים אבל מי שאינו יודע הלכות שחיטה ורוצה למכור בשר לגוים ורוצה לשחוט באיסור זה ודאי אסור שמתחילה עושה נביל' בשביל מכירת הנבילה לחוד ולא בשביל דבר היתר עכ"ל והעתקתי כל דבריו באריכות כי אני סובר שאין ספר זה בידי מכ"ת כיון שלא הזכירו והנה לענד"נ שאין ממש בכל ראיותיו לא בצייד"ן ולא בראי' אחרונה כי מה שהביא ראי' מפ' הי' קורא נלע"ד ששגה ברואה והבין מ"ש רב לא יתחיל ר"ל אסור להתחיל כדי שלא יבא לגמור והגמר הוא איסורא כיון שלילה לאו זמן ציצית הוא וא"כ הביא שפיר ראי' מהא דאמר אביי אנן מתחילין כו' אבל אין הבנתו אמיתית כי אין איסור כלל לא בהתחלה ולא בגמר ומ"ש רב לא יתחיל ר"ל אין צריך להתחיל וכן פירש"י בהדיא ואם התחיל צריך לגמור וא"כ נפל ראייתו בבירא. וראי' אחרונה מה שהביא דא"כ שאסור למכור הבשר ה"ל לומר בגמרא שישליך הבשר נראה לעינים שראי' קלישא ומקופי' ולא מקבעי' היא זו כי יש לומר שהגמ' סמכה על משנה שלימה ששנינו אין עושין סחורה בנבילות וטריפו' כו' ובזה נסתלקה השגתו מן ההגה שבמ"ב ולדידי בלאו הכי אין ראיה מן הגמ' כי בגמ' י"ל שמיירי שמשתכר ע"י הנחירה בדם יותר מדמי הבשר ולא מוכחה מלתא שרוצה לדחות האיסור של אין עושין סחורה ע"כ מותר לו למכור הבשר אבל אם יצא שכרו בהפסדו אם לא ע"י מכירת הנבילה אסור לו למכור הנבילה ואפשר לומר שגם הט"ז ס"ל החילק שחלקנו אבל לא משמע כן מדבריו מתחלה ועד סופו כללא דמלתא שנלע"ד אם ישתכר ע"י הנחירה או עקירה יותר מדמי הבשר אזי יוכל לנחר או לעקר גם למכור הנבילה ואם לא ישתכר ע"י הנחירה אם לא שימכור הנבילה אסור לו למכור הנבילה וממילא ימנע ולא ינחור בכדי ולרש"י איסורא נמי איכא כמ"ש לעיל זה נ"ל להלכה למעשה אבל מ"מ זה לי יותר מעשרים שנה שלא רציתי להתיר למי שיבוא לשאול אף אם ישתכר בנחירה יותר מדמי הבשר כיון שיצא מפה קדוש מ"ו ח"ז זצ"ל לאיסור בב"ח שלו בא"ח סי' תקנ"א ע"פ פירש"י אבל לא מחיתי במי שנהג היתר כי משום מה יש למחות בנוהגי היתר אי משום שאסור לעשות בהמה בריאה טריפה כמו שפרש"י ולפי הבנתו של מוח"ז אסור אפילו משתכר בכך הלא התו' דחו פירש"י בשתי ידים ולא מצאנו לו חבר בדבר זה הגם שלכאורה גם הרמב"ם ס"ל כן שכתב בסוף הל' אבלות וז"ל מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב עליו ועגלה מושכת בקרון שהיה יושב בו מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה מקום שאין עושה אותה טריפה עכ"ל משמע מדקאמר עוקרין סוס כו' ולא קאמר נמי מנשר פרסותיו מן הארכובה ולמטה כמ"ש גבי עגלה מושכת בקרון משמע שס"ל שאסור לעשות בהמה טהורה טרפה בידים כמו שפירש"י מ"מ יש לפ' דברי הרמב"ם שבמקום שהוא משתכר מותר לעשותה טרפה כמ"ש לעיל לפירש"י ועוד נלפע"ד שיש לישב דברי הרמב"ם שס"ל שאין אסור לעשו' בהמה טהורה טרפה אלא משום בל תשחית וגם הסוס שרכב עליו מנשר פרסותיו מן הארכובה ולמטה דוקא והא דנקט סתם עוקרין משום דבגמ' סתם עוקרין על המלכי' ומפרשינן סוס שרכב עליו ומ"ש בעגלה שמושכת מן הארכובה ולמטה כו' היינו משום שבגמ' מפרשינן הברייתא דקתני עיקור שיש בו טרפה אסור בעגל' שמושכת בקרון לכן נקט נמי לישנא דגמ' כדרכו תמיד אבל לענין דינא שניהם שוין כמו לדעת התוס' אלא שלדעת התוס' א' בהמה טהורה וא' בהמה טמאה מותר לעקרה מן הארכובה ולמעלה והא דקתני בבריית' עקיר' שיש בו טרפה אסורה היינו לאכילה ולדיוקא אבל לא בהנאה ולדעת הרמב"ם א' בהמה טהורה וא' בהמה טמאה אסור לעקור מן הארכוב' ולמעלה משום בל תשחית כי ס"ל להרמב"ם בזה כדעת התוס' שהבהמה מותרת בהנאה ולא כמו שס"ל לרש"י שהבהמה אסורה בהנאה ואין להקשות לפ"ז מאי דייק בגמ' ובהמה טהורה לא והתניא עיקר שיש בו טרפה אסור ושאין בה טרפה כו' ואיזה עיקר כו' הלא גם בבהמה טמאה דינא הכי וכמו שהקשו בתוס' י"ל דדיוקא הוא מדנקט הגמ' לשון טרפה ואין טרפה משמע שבבהמה טהורה איירי דאי בבהמה טמאה איירי הוה ליה למימר בקצרה מנשר פרסותיו מן הארכובה ולמטה. ולא מלמעלה אלא מדנקט לשון טרפ' ואין טרפה משמע לי' להמקשן שבבהמה טהורה איירי וזה נ"ל ע"ד נכון לדעת הרמ"בם כללא דמילתא שי"ל שלדעת הרמב"ם אין איסור לעשות בהמה טהורה טרפה אלא משום ב"ת ממילא היכא דלא שייך ב"ת ליכא איסורא שלא לעשותה טרפ' א"כ י"ל שגם לפי דעת מוח"ז בפירש"י הוה אסור לגרום טרפה בבהמ'". טהורה כלל אפי' במקום שמשתכר מ"מ י"ל שלדעת הרמב"ם אינו כן רק שהוא מפרש הרמב"ם כמו שפירשנו אבל דעת רש"י א"א לפר' כן שרש"י כתב אלמא מדאסר לטורפה בבהמה טהורה עסקינן וכו' עוד נלע"ד ראי' שמותר לנחור בהמה דאית' בפ"ק דחולין תניא כי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך ומצאנך ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה שבתחילה הותר להם בשר נחירה כו' עכ"ל ע' פרש"י ואם איתא שנחירה אסור הוי ל"ל לא בא הכתוב אלא לאסור להם הנחיר' ובשר נחיר' ואע"פ שי"ל שממילא שמעינן אם אסור בשר נחיר' אסור ג"כ לנחור זה אינו כי לא מוכרח כל כך וכיוצא בזה איתא בריב"ש סי' ע"ב וז"ל שאלת אם כופלין הודו האחרון שבהלל כי יש נוהגין שלא לכופלו רק ביום שיש בו לולב מפני הנענועים תשובה אשר אמרת לכפול הודו האחרון כדין אמרת אפי' במקום שאין נטילת לולב שאם היה הכפל בשביל הנענוע כשאמרו