עבודת הגרשוני כו

של האח הגדול שבמד"ה ע"כ במקום שיש לחוש שתעבו' אפשר שלא ממתין אבל בנ"ד יש גילוי הדעת שהגדול רוצה לקיים המצוה ממתיני' ליה) דמאחרים כדי לעשותן כתיקנן ובהדור כמ"ש הוא בעצמו ובכבודו בס"ס רס"ט ע"ש בענין אם חל יום ל' בשבת אימתי פודין הבכור א"כ למה לא משהינן ג"כ מצוה זו עד שיגדיל הקטן או עד שיבא הגדול ממד"ה אלא ע"כ שאני התם דאיכא לאסתפק שמא תעבור המצוה וא"כ מוכרחים אנו לומר מ"ש הרמב"ם והטור במדינה אחרת אין כוונתם למדינה אחרת דמקרבא טובא וליכא למיחש שתעבור המצוה כי קרוב הדבר שיבא אלא כוונתם למדינה אחרת דמרחקא דיש להסתפק שתעבור המצוה. כללא דמילת' שלע"ד נראה אם היה היבם במקום ידוע אעפ"י שרחוק קצת לא היה דעתי נוטה שיחלוץ הקטן רק היה מוטל על היבמ' שתלך אחר הגדול או תפייסנו בריצוי כסף שיבוא אחריה אמנם באשר שבא בשאלה שלא נודע איה מקומו של היבם הגדול וביותר שכעת איכא קצת חירום במדינות פולין ובודאי יש לחוש שתעבור המצוה ע"כ לית דין צריך בשש שהקטן רשאי לחלוץ והמצוה מוטלת עליו ושומר מצוה לא ידע דבר רע ואין להקשות על סברת בעל ת"ה מההיא דאית' בת"כ בפסוק אם לא תשיג ידו גו' ר' יהודא אומר חביבה מצוה בשעתה שמיד הוא מביא עשירית האיפה ואין ממתיני' לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה ר"א אומר חמ"ב שמיד בערכין מביא סלע ואין ממתיני' לו עד שיעשיר ויביא ב' סלעים ר"ש אומר חביבה מצוה בשעתה שהקטר חלבים כשרים כל הלילה ודוחין את השבת בשעתן ואין ממתיני' להן שיקרבו עד מוצאי שבת עכ"ל הרי קמן שאין ממתינין ומאחרין מצוה כדי לעשותה יותר כתקונה ובהדור כי זה ודאי אינו קשיא כלל כי אליבא דר"י ור"א יש לחלוק הא דאין ממתינין עד שיעשיר משום דעשירות לא שכיח כדאמרי' חברך כו' התעשר אל תאשר לכן לא חפצי התורה להמתין משא"כ במלתא דשכיח יש לנו להמתין כדי לקיים המצוה יותר כתיקונה ובהדור. ומן הראי' שמביא ר"ש ג"כ ל"ק מידי משום דגבי הקטר חלבים אם ימתין עד מ"ש אין המצוה מצד עצמה יותר משובח כי מה לי הקטרה ביו' או בלילה אע"פ שיש קצת נראה כחילול שבת כשמקטיר ביום השבת משא"כ במוצאי שבת מ"מ המצוה אינה משובחת בלילה יותר מן היום משא"כ בנדון של הת"ה וק"ל נ"ל גרשון אשכנזי: שאלה יג ברך לקחתי וברך אשיב לשואל ומשיב כענין מענין לענין באותו ענין בנגלה ובנסתר בונה וסותר סתירת זקנים בנין ה"ה אהו' ידידי החכם השלם בשכל הנקנה כקנין ידו בכל חכמה ומדע טבעית תכונית מספר ומנין בר אבהן ובר אוריין שמו נודע בשערים ומצויין כבוד שמו כמהר"ר טעביל רופא מומחא נר"ו אהו' ידידי אין הזמן הבוגד מסכים עמדי לארוג מליצות ותוארים כראוי לאיש כמוהו ירבו לשם ולתהלה במקום אחד תורה וגדולה רק מטובו קאמינא יש בו מדעת קונו שאין חפץ בתוארים רבים ע"כ מלאני לבי לבא בקצרה ולגלות את אזניו שביום ערב שבת קודש העבר בשעה שאין הלבלר יוצא בקולמסו האירו אל מול עבר פני ג"י הצהירים מגלה עפה עבה וארוכה ערוכה ושמורה ומה מאוד חביב' עלי דברי דודים והייתי משתעשע בהם וקראתי לשבת עונג וברכתי ברכת הנהנין וכהיום יום א' אמרתי להשיב לו מפני הכבוד על מה שבדק לן מר אי שרי לישראל ליתן בהמתו לנכרי לנחרה. כדי שלא תתקלקל עורה או אם יש בו איסורא והנה כל יקר ראו עיניו עיני פקיחי מה שכתבו האחרונים בזה מהם לאיסורא ומהם להיתרא. ופלפל בחכמה ועל פי הגמרא מצא לכת המתירים סתירה וחיצים ירה כמעט שלא הניח לנו מקום להתגדר בו כחוט השערה מ"מ כדי להפיס דעתו ורצונו דמר אענה גם אני את חלקי אשר חלק לי ממעל מי שמודד מים בשעל ואקצר ואעל תשובה טרם אענה. מה שנראה לע"ד לדינא אתווכח בדברי קדשו בתוכחת מגולה ואהבה מסותרת ואען ואומר שאין בכל דבריו ראי' מספיק ומופת חותך לאיסור וזה יצא ראשונה מכ"ת כתב וז"ל ודעתי חוכך בזה להחמיר כי מה שמביא ראיה שצריך לדם אינו משמע לרפואה כו' מחילה מכבודו דמלתא דפשיטא הוא דמיירי דוקא לצורך פיקוח נפש כו' עכ"ל ואני תמה פה קדוש יאמר דבר זה הלא בריש פרק השוחט מפרש הגמרא שהברייתא מיירי בצריך לדם חיה ללכא (פי' לצבע עור אדום) ואיך יאמר מכ"ת שפשוט הוא שהברייתא מיירי שצריך להדם לפיקוח נפש אם לא שנאמר שדעת מכ"ת לפרש מה שאמרינן שצריך הדם ללכא ואותו העור אדום צריך לפיקוח נפש וזה הוא דוחק גדול ואין במשמעות הגמרא כלל ולדעתי אל זה כיון הדרישה במ"ש ודוחק לומר שמיירי שצריך הדם בשביל רפואה דוקא שמותר דא"כ ה"ל לפרש דלרפואה מיירי עכ"ל שר"ל שדוחק לומר שהלכא הוא צריך לרפואה (ולשון בשביל רפואה משמע כן קצת) דא"כ ה"ל לפרש תו כתב מכ"ת וז"ל אבל להתיר לכתחילה משום ריוח מועט לנחור ולעבור על צער ב"ח שהוא דאוריית' חלילה כו' עכ"ל ולענ"ד דצער ב"ח לא שייך אלא בב"ח בחיים חיותו כגון רובץ תחת משאו או לחסום שור בדישו או לעקר ב"ח וכיוצא בזה אבל מי שנוחר את הבהמה במקום שיוכל לשחטה אין בזה משום צער ב"ח וכי הבהמה אחינו הוא לברור לה מיתה יפה וראי' לדבר מהא דאית' בפ"ק דחולין גבי כודניית' דר' שאמר ר' לר' פנחס בן יאיר עקרנא להו (פי' מנשר פרסותיהן) איכא צער ב"ח קטלינ' להו. איכא בל תשחית כו' עכ"ל ואי אמרת שגם במיתה שייך צער ב"ח קשה מה אמר ר' לר"פ קטלינ' להו הא כבר השיב לו שאסור משום צב"ח אלא ודאי צב"ח לא שייך אלא לב"ח בחיים כנ"ל ועוד נלע"ד להביא ראיה ממה דאית' בריש פרק השוחט אמר רב כהנא מנין להשחיטה מן הצואר שנאמר ושחט ממקום ששח וכו' ואימא מאזנו בעינן דם הנפש וליכא ואימא דקרע ואזיל עד דם הנפש כו' עכ"ל ואי אמרת שמשום צב"ח אנו מצווים לברור לבהמה מיתה יפה מה עלה על דעת המקשן להקשות ואימא מאזנו וקורע ואזיל עד דם הנפש שהוא צב"ח פשיטא שיש לנו לומר שהשחיט' היא מן הצואר כדי שלא יהי' צב"ח והיא מיתה יפה אלא ודאי אין אנו מצווין לברור מיתה יפה לבהמה וכן משמע נמי ממ"ש התוס' בפ' הנשרפין דף פ' (בד"ה בשור שלא נגמור דינו דף ע"ט ע"ב) וז"ל תדע לר' יהודא אמאי כונסין אותו לכיפה ועביד צב"ח כו' אדרבא לערפינהו בקופץ ולקברינהו כו' עכ"ל ע"ש משמע להדיא אי ממית השור בקופץ לית ביה משום צב"ח הגם שיש לפר' דברי התוס' אבל האמת יעשה דרכו שכוונתם כמ"ש וכן משמע לי נמי ממ"ש מהרר"ש בים ש"ש ב"ק פרק הגוזל בתרא סי' ל"ז וז"ל ותוס' פי' (דף קט"ו ע"ב) דאפי' לבהמה טמאה נמי אסור משום בל תשחית מכאן יראה מי שיש לו כלב בביתו שמזיקו ומפסיד המאכל בביתו אפי' אינו נושך שיכול ליתן לו סם המות ואינו עובר על צב"ח עכ"ל ועיין במ"ש מ"וחז בב"ח בסי' ק"ו בענין זה הנה יש לי הרהורי דברים על מוח"ז ועל רש"ל בזה ממ"ש לעיל גבי כודניית' דר' ואין כאן מקום להאריך ועיי' בכתבי מהרא"י סי' ק"ה ובש"ע א"ה ספ"ו תו כתב מכ"ת ובר מן דין יש להקשות על בעל הדרישה כו' שכל מה שאדם עושה כדי להרויח הוה כמו אכילה כבודו במקומו מונח שהוא סותר כמה משניות במסכת שביעית דהתורה היתירה לאכילה דוקא ולא לסחורה מדכתיב לאכלה שמעינן דלאו חדא מלתא היא עכ"ל ואני גברא קא חזינא תיובתא לא קא חזינא שבעל הדריש' לא כללא שבכל התורה כולה הוה מה שאדם עושה להרויח כמו אכילה רק הוא לומר שלענין זה הוה הרוחה כמו אכילה וסברא נכונה הוא אם ניתן רשות להמית בהמ' לקיום מין האנושי על ידי אכילת הבשר או כדי לקיום מין האנושי ע"י מה שמרויח ע"י כן. ואין לחלק ולומר שירויח ע"י עסק אחר כי אין אדם יודע במה ישתכר אבל גבי שביעית אסרה התורה הסחורה כדי להראות שאין לבעל השדה או האילן רשות בו יותר מלאדם אחר כידוע. וממקומו הוא מוכרע שהרי גם גבי שביעית מותר המכירה לצורך האכילה ולמכור בשוק דוקא אסור כמו שכתבו התוס' בע"ז פרק השוכר את הפועל דף ס"ב ע"א ד"ה נמצא כו' ע"ש עוד יש לאלוה מילין בזה אך באשר שאין נ"מ כ"כ בנ"ד קצרתי תו כתב מכ"ת וז"ל דהרי בשר תאוה לא הותר עד שבא הכתוב להתיר להם כו' עכ"ל ואנכי לא ידעתי למה נקט מר בידו שיטת ר' ישמעאל והניח שיטת ר"ע שס"ל שמעולם לא נאסר להם בשר תאוה והלכה כמותו כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מהלכת שחיטה) וקרא דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר לאו לאלויי היתר בבשר תאוה הוא דאתי אלא לדרשא דר"א בפ' גיד הנשה לימדך תורה דרך ארץ שלא יאכל בשר אלא לתאבון ואולי שלזה נתכוון מכ"ת אבל לשונו לא משמע כן תו כתב כ"ת וז"ל וכן יש להוכיח דר' חייא איירי דוקא דיעבד מהא דאמרי' בפ"ק דע"ז עיקור שיש בה טריפה אסור ופיר"שי שאסור לגרום טריפות בידים לבהמה ור' דימי אמר טרוף א"ל לר' חייא כדי שיפטור מכיסוי אלא ודאי דהתם מיירי דיעבד ואע"ג דגבי עוקרין על המלכי' איכ' נמי לב"ח כבר תירצו התוס' שאני כבוד המלך כו' עכ"ל אומר אני אי קושיא היא פירוקא דמר לאו פירוקא הוא דסוף סוף אם מותר לעשות הבהמה טרפה משום הפסד ממון הקל מכ"ש שיהא מותר לעשותה טרפה משום כבוד הרבים אלא עכ"ל לפי דעתו שיש לחלק ולומר דוקא כדי להציל ממונו מותר לעשות הב"ח טרפה כי א"א לו להציל בענין אחר אבל גבי כבוד המלך לא התירו לעשות טרפה כ"א עקרה מן הארכובה ולמטה מקיים ג"כ כבוד המלך וא"כ אין הוכחה דמר הוכחה כלל דא"ל לעולם שרי לעשות בהמה טרפה כדי להרויח ממון כמשמעות פשטא דגמ' דקאמר דצריך לדם ללכא והא דאמרינן גבי שורפין על המלכי' מן הארכוב' ולמעלה אסור היינו משום דאיכא לקיים כבוד המלך ע"י עקירה מן הארכובה ולמטה ע"כ אסור לעשותה טרפה בכדי וגם רש"י מודה בזה כללא דמלתא שלע"דנ שאין לנו שום ראיה מכרעת לאסור הנחירה אם הוא עושה כדי שישתכר ע"י הנחירה יותר מעל ידי שחיט' וכיון