עבודת הגרשוני כה

למה אין מטבילין אותן מיד קודם שימול משום דשהויי מצוה לא משהינן ע"כ ומצינו דהמילה נתרפא ביום הרביעי לפ"ז אי לא חיישינן לשהויי מצוה אף לשהויי מועטת למה הניח הב"י קושיותו בצ"ע. וגם מאי מקשי' המפרשים זהו לא מיקרי שהויי על ח' ימים או על ד' ימים אלא תלמודא דידן מקרי שהויי מצוה אפי' שהיי' מועטת ואפילו על יום א' נמי יש להביא ראי' דמקרי שהויי מצוה מתשובת ת"ה שנשאל על פדיון הבן שחל יום ל"א ביום השבת אי לפדותו קודם יום א' כי היכי שלא יבא לידי שהויי שהוא מבן חדש תפדה והשהיי' הוא שם רק יום אחד ובקושי התיר כמו שהאריך שם: ומלישנא דמתניתין נמי מוכח הטעם דנקט התנא מד"ה משום ריחוק הדרך כמד"ה ולא משום דלא שכיח דתנא בקטן עד שיגדיל ובגדול עד וכו' בחד בבא הרי קטן עד שיגדיל זהו שכיח בודאי יגדיל ובגדול עד וכו' ממד"ה זהו לא שכיח אלא להכי תנא בחד בבא דכמו שזה בודאי יגדיל הגדול בודאי יבא ממד"ה ומ"מ אין שומעין כי שהויי מצוה הוא ונקטי הרמב"ם והטור עיר ומדינה אחרת לארויי דמיד הוי שהויי מצוה ואי נקטי מד"ה הוי משמע דוקא רחוק מאד כמו מד"ה ממילא גבי נ"ד ודאי רחוק הוא. ואם יאמר האומר דזה לא מיקרי רחוק דאיתא בתשובה מהר"ם סי' קי"ז דאין נקרא חלוק ארצות אלא שאותן שנפרדו בלשונם דאם תאמר שלעזי"י וריינו"ס פרנקי'ן מיקרי חלוקות ארצות א"כ איך יתכן שא"י היתה ת' פרסה על ת' פרסה ולא היה בו רק ג' ארצות ע"כ. והב"ח בטור א"ה סי' קס"א כתב בהדיא נמי דמדנ"ה לאו דוקא אלא לכל מקום רחוק קרי מד"ה וז"ל ולפי שלא נמצא גבול לריחוק זה נקט מדינה אחרת דהיינו דחלוקים בלשונם הוי ליה מקום רחוק וכו' ואשכחן וכו' לעיל ריש סי' ע"ה עכ"ל והתם מייתי תשובה . מהר"ם: לפ"ז נ"ד פולין ומערהרין אינם חלוקים בלשונם ולא הוי מקום רחוק הא נמי ליתא נ"ד אינו דומה לדין מהר"ם: ובאמת תמי' על הב"ח שמדמה זה לזה דתשו' מהר"ם קאי אדין אשה שאין מוציאין אותה ממדינה למדינה דאית לה קפידא שאינה רגילה בלשונם והטעם הוא שעולית עמו וכו' אף שהוא קרוב מאד מיקרי רחוק כי היא חוששת שאינה רגילה בלשונם אבל גבי יבום הטעם הוא משום שהויי מצוה מה לי בחלוק לשונם וזה שנה ומחצה שזקוקה היא ואין לך שהויי מצוה גדול מזה והיבמה אינה מחויבת לילך אחריו כאשר כתבתי וחוץ מזה יש נמי לצדד להיתר דבמתנית' מיירי בתולה בגדול פירש"י לומר המתינו לו שהוא גדול ממני שמא ייבם אותך והכי מוכח בגמרא דעיקור מצוה הוא יבום ע"כ ומ"מ אין שומעי' מכ"ש נ"ד שהקטן רוצה לחלוץ ובזמנינו שאין היבום נוהג אין לך שהויי מצוה גדול מזה והכי מוכח נמי מתשובת ר"א בן חיים בסי' ע"ח דמייתי טעם ברמב"ם דנקט מדינה אחרת נמי לא משהינן וז"ל: מצאתי למהר"ר איסרלן ז"ל שכתב בא' מתשובתו דבר חדש לא ראיתיו לאחד מן הפוסקים כלל וז"ל דדוקא בדראוי להסתפק שמא תעבור המצוה אז לא משהינן לי' אבל כשאין ראוי להסתפק לא ותדע דאמאי נקט תנא ובגדול עד שיבא ממ"ה ליתני עד שיבא ממדינה למדינה בא"י דלא משהינ' אלא דוקא נקט בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממד"ה דלא משהינן משום דשמא ימות הקטן והגדול לא יבא לעולם ממד"ה ותעבור המצוה לכך לא משהינן אבל ממדינה למדינה שקרוב הדבר שיבא משהינן וכו' ואע"פ שמדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא חלוק בדבר זה שכתב מהרר"י ז"ל שכתב תלה בגדול שהוא בעיר אחרת אין שומעין לו שנראה כל שהוא בעיר אחרת בעלמא אע"פ שאינו במד"ה אמרינן שהויי מצוה לא משהינן מ"מ אפי' לדבריו יש לחלק ולומר דע"כ לא אמרי' אלא התם משום דאין המצוה ודאי' דכיון דההוא אח שבעיר אחרת ליתא קמן דנשיילי' אם רוצה לייבם אלא שאחיו תולה בו שאפשר שייבם כשיבא ועדיין אפשר שאפי' אחר שיבא לא ירצה ליבם וכן הקטן וכו' ובכל כה"ג לא משהינן מספיקא וכן נראה קצת ג"כ מדברי מהר"ם וכו' אבל היכא דאיתא קמן דלא מספק' ביבום אפשר דמשהינן וכו' ע"כ לפ"ז לא משהינן אלא דוקא שידעינן בודאי שייבם אבל משום חליצה לא משהינן ובדין זה קטן וגדול שווי': ומלשון הריב"ש בסי' תק"ט נמי משמע הכי שכתב וז"ל ומה שכתבו הקהל לכוף לחליצה וכו' וידעו אם יש בו ממש ראוי לכוף על החליצה דשהויי מצוה לא משהינן אפי' לקטן במקום גדול כדאי' בפ' החולץ וכו' ע"כ והאידנא דאין היבום נוהג והשהייה הוא להשהות על הגדול לאו משום יבום הוא אלא משום חליצה הוא וכבר הוכחנו דקטן וגדול שווים בזה ויותר מזה דבמתני' איירי שהקטן אינו רוצה לחלוץ ונ"ד הקטן רוצה לחלוץ ואף אם נאמר דתני התנא מד"ה משמע כמ"דה דלא שכיח ונדון דידן שכיח מיקרי וביותר כי לפי דברי בני משפחתו שמבקש לפייסו בזוזי מ"מ יש להביא ראיה שזה מקרי לא שכיח ממה שמביא מהרמ"א בש"ע טא"ח סי' קפ"ג היכא דהיין ביוקר אף אם שכיח ומצוי הוא מקרי אינו מצוי והוי שכר חמר מדינה ע"ש לפ"ז יוקר מיקרי לא שכיח והיבם מבקש סך רב נמי לא שכיח מקרי אף כי ראי' חלושה היא מ"מ כיון שהעלובה נ"ד יושבת בדודה שכולה גלמודה ועדיין היא ילדה והיתר בכל דהו בכן יחוה דעתו הרמה מורינו ורבינו כ"ד גיסו הק' אריה יודא ליב בלא"א הרב מדינה מהר"ר מנחם מענדל ז"ל ה"ה חונה פה ק"ק טריבטש לע"ע. תשובה ארי"ה דבי עילאי טוב רואי ליה קראי ותנאי ה"ה אהו' ידידי גיסי הרב הגדול המופלא עושה פלא נ"י ע"ה פ"ה ר"מ ואב"ד כמהר"ר ליב נרו לא יכבה מחול ימים ירבה אהו' גיסי אין הזמן מסכים עמדי להאריך כי עמוס התלאו' אני רק באתי לבשר שלום ולגלו' את אזניך שביום אתמול כי עבר כמו ג' שעות בלילה האירו אל מול עבר פני ג"י הצהירי' ומאירים במילי דאוריית' שאלת חכם ותשובת' בצדו שמת והנה אהו' מרוב הטרדה אינני אוכל לטייל ולעייל בפוסקים כל צרכי מכל מקום אמרתי שלא להושיב פניך פני אריה ריקם ומצוה שבאה לידי לא אחמיצנה ומה שיעלה בזכרוני לפניך אערכנה והנה אהו ידידי קריתי ושניתי דברי קדשך וחזיתי בהם תיוהות הרבה לע"ד ואין רצוני וכוונתי להעריך אתך משפט ורק דרך העברה ובכלל דברי תראה אפס קציהו מה שאין דעתי נוחה בדבריך וזהו החלי בעזרת ה' חילי בזה לשון השאלה ילמדנו רבינו אשה אחת שמת בעלה זה כמו שנה ומחצה ולא הניח אחריו ז"ק ולו שני אחים הגדול הוא במדינו' פולין והולך מישיבה לישיבה כדרך הבחורים והקטן ממנו וגדול הוא בשנים הוא במדינה זו ואחר גודל דרישה וחקירה נודע שהגדול למד בישיבה בק"ק טישוויץ בקיץ דאשתקד וא' מבני משפחתו הגיד בשמו שכתב לו אם תשליש לו היבמה סך ממון רב אזי יבא לחלוץ לה ובין דא לדא הלך לו ואין ידוע מקומו איה וכאן הבן שואל כענין אם יחליץ האח הקטן כי הוא רוצה לחלוץ עכ"ל השאלה הנה לכאורה היה נראה שאין שורת הדין נותן שיחלוץ הקטן כיון שאין הגדול ממאן במצוה אע"פ שהוא רוצה ממון הרבה כמו שהגיד א' בשמו מ"מ משמעות לשונו הוא שמבקש שכר פסיעות מהתם להכא מה שאינו מחויב ע"פ דין ודת תורתינו הקדושה שהיבמ' תלך אחר היבם אבל אם היבמה תלך אחריו יחליץ לה בחנם וא"כ הוא חוזר הדין מצוה בגדול. אפי' לחליצה כמו שכתב הטור להדיא אם שניהם אינם רוצים לייבם אלא לחלוץ חליצת הגדול עדיפא וכן פסקו יתר הפוסקים וא"כ הוא שמצוה בגדול יש לנו להדר אחר הגדול אם אין שהוי מצוה בכך כמו שיש להדר אחר הגדול לייבם כי אין חילוק כלל לענין זה בין חליצה ליבום (גם הריב"ש ור"א בן חיים ס"ל כן למעיין בהם) והכי מוכח בגמ' דללישנא בתרא הקשה ר"ש תלה בגדול כו' ואי ס"ד בחליצה גדול עדיפא אמאי אין שומעין לו כו'. הרי קמן להדיא אי לא הוה שהויי מצוה הוה מנטרין עד שיבוא הגדול ויחלוץ ופשוט הוא א"כ בנ"ד אם אין אנו מחשבין אותו לשהויי מצוה דלא משהינן אין להקטן לחלוץ. אמנם על דא אנו צריכין לדין אם נ"ד שהוי מצוה נקרא אם לאו. והנה לכאורה נראה שאין נ"ד נקרא שהויי מצוה דלא משהינן דלא נקרא שהויי מצו' דלא משהינן אלא היכא דאיכא להסתפק שתעבור המצוה כגון בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממד"ה דאיכא למיחש שמא ימות הקטן או לא יבא הגדול ממדינת הים אבל ממדינה למדינה שקרוב הדבר שיבא משהינן ודבר זה מבואר באר היטב בת"ה סי' ל"ה ע"ש. הן אמת שנראה מלשון הרמב"ם והטור דלית להו סברא זו כי במתני' נקט מדינת הים והם נקטו במדינה אחרת במקום שנקט התנא מד"ה וזאת לא זאת כי אם דס"ל דשהויי מצוה לא משהינן כלל אפי' ממדינה למדינה אחרת אעפ"י שאינם רחוקים זו מזו כלל רק זריזי' מקדימין למצוה. ולע"ד נראה לפי סברתם להביא קצת ראי' לסברא זו שהרי התנא נקט סתם תלה בקטן עד שיגדיל אין שומעין לו מי לא מצי איירי נמי אם הקטן הוא בן י"ג שנה חסר יום א' והגדול תולה בו דאין שומעין לו להמתין אפי' יום א' ממילא שמעינן ששהויי מצוה לא משהינן כלל אפי' יום א'. מ"מ באשר מי לנו גדול ממהר"א אשר מימיו אנו שותין ואחר פסקיו אנו נגררי' בכל מקום והוא היה בקי וידע דברי הרמב"ם והטור טפי מינן ואפ"ה כתב מה שכתב אליו תשמעון ובאמת טעמו ונימוקו עמו. דהלא אשכחן כמה מצות (ובפרטות מאחר שגיל' דעתו שהוא רוצה לקיים המצוה אין לנו לחטוף ממנו מצוה דרמי' עלוי' ואפשר שאפי' במקום שיש לחוש קצת שתעבור המצוה יש לנו להמתין דזה עדיף טפי ממ"ש בגמ' הנ"ל כי התם אין לנו גילוי דעת מה דעתו