עבודת הגרשוני כד

דילפינן לה מביום הנחילו את בניו כדאי' בפ' יש נוחלין דף ק"ל ודאי צדקו דברי ר"פ שיש לנו לומר כל מה דאית' בירושה אית' במתנת ש"מ וק"ל: ועדיין יש לב"ד לחלוק לומר דילמא עד כאן לא קאמרינן שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל את בניו כמו שירצה ויהיה לזה כל דין ירושה אלא כשאומר הש"מ בלשון ירושה או סתם אזי מפרשינן דבריו שלשם ירושה קא מכוון אבל כשאמר הש"מ בפי' שהוא נותן במתנה גמורה למי שראוי לירשו אזי אין לומר שיהיה למתנה זו דין ירושה. וכן כתבו באמת קצת הפוסקים. אבל לעד"נ כיון שהרמב"ם והגאונים ור"א ופוסקים הרבה לאין מספר כולם ס"ל שכל לשון מתנה ליורש הרי היא כלשון ירושה. נקטינן כוותייהו. וכן פסק מוח"ז בסי' רמ"ח ודברי ריבות בתשו' סי' קכ"ד ע"ש הן אמת שרמא"י הביא בסי' רי"ג ס"ו דברי הפוסקים דס"ל אם פירש בהדיא שנותן לו במתנה אפילו ראוי לירשו אינו אלא לשון מתנה. משמע דהכי ס"ל אף גם דכתב על סי' רמ"ח סא"ב ושם הביא הש"ע דעת הרמב"ם דס"ל כל לשון מתנה גבי ראוי לירשו הרי הוא כלשון ירושה מ"מ משמע שידי פלוגת' לא יצא בו וס"ל למהר"ר מאיר שהוא ספיקא דדינא. ואם למהר"ר מאיר מספקא לי' אין לנו להכריע אם לא בראיות ברורות: מ"מ נראה שבנ"ד כ"ע מודו שלשון מתנה בפי' לא מיגרע גרע כח דמקבל כי ע"כ לא אמרי מקצת הפוסקים שאם אמר בפי' לשון מתנה אפילו ראוי לירשו ה"ל מתנה אלא אמר אחריך לפלוני אז יש לנו לומר מסתמא דעתו היה ליתן דוקא בתורת מתנה ולא משום ירושה וה"ל כאלו אמר בפי' ולא משום ירושה דאל"כ אלא נאמר שכוונתו היה ליתן לו בתורת ירושה א"כ בטלו דבריו מה שאמר ואחריך לפלוני כי ירושה אין לה הפסק והרמב"ם ס"ל כל זמן שלא פי' בפירוש שלא מחמת ירושה הוא נותן אנו מחשבין המתנה בירושה אבל בנ"ד אמר אחריך כ"ע מודו אעפ"י שאמר בפי' לשון מתנה אנו מחשבין לשונו כאילו אמר לשון ירושה וק"ל: חדא ועוד קאמינא שבנ"ד כ"ע מודים שאנו דנין בו דין ירושה אעפ"י שכתוב בהצוואה לשון מתנה גמורה כמה פעמים כיון שמצינו שכתוב בזה הלשון אמנם מחויבים יורשי אחרי ג' בנים הנ"ל כו' הרי גילה דעתו להדיא שאע"פ שנתן להם כל אשר לו במתנה מ"מ מידי יורשי' לא יצאו והא דאמר לשון מתנה גמורה לייפות כחם הוא דאמר וק"ל: כללא דמילתא שלעד"נ שאליבא דכ"ע אין מוציאין כלום מן השלשה אחים הנ"ל אפילו לא שמטו ואכלו ומכ"ש כאשר ששמטו ואכלו: וא"כ הדין בחובות בע"פ כ"ש בחובות בשטר דשייך בהו כל הני טעמא הנ"ל אבל באמת בחובות בשטר אין אנו צריכין לה"ט כי בלא"ה אין זכות לנכד יעקב בחובות ההם אפי' לפי דעת האביאסף והנה לפי הפי' שפי' מוח"ז בדברי האביאסף שהטעם הוא שהקפאות של נכרי' אינם נקנין במתנת ש"מ הוא משום דליתא בבריא דאין קנין הקפאות אלא ע"י מעמד שלשתן ובגוי' ליתא דין דמ"ש לכן ג"כ אינו במתנת ש"מ א"כ חובות בשטר על גוים דאית' בבריא ע"י קני לך איהו וכל שעבודא דאית בי' כמו דאי' בבעל התרומות ובתשובה ר"ב אשכנזי' סי' ל"ה וביתר הפוסקים כמו טובא פשיטא דנקנין ג"כ במתנות ש"מ וכן הוא להדיא בתשובה מהרי"ל סי' ע"ט בסופו וז"ל לא מבעיא למאי דכתיבנא לעיל בשם אגודה דאינהו נמי נקנית בכתיבה ומסירה א"כ מצוה מחמת מיתה נמי שייך בהו כמו שכתב ראבי"ה פרק מי שמת הואיל ונקנית א"ק כו' ע"ש וז"ל בתחלת התשו' אבל מה שכתבה דהוה כתבי' ושטרות שעלו בערכאות כהא זכתה כי כן כתב באגודה דמייתי דברי אביאסף ודברי מהרר"א שאין אדם יוכל להקנות כו' ודברי מהר"ר מנחם אי שמיט כו' כתב וז"ל ונראה לי חובות על חותמות ומוסר להם החותם וכותב לו קני איהו וכל שיעבודיה דאית בה נראה דקני עכ"ל וכן נ"ל דמשמע בלשון מהרר"מ דפ' הספינה כו' אלמא נקנית כשל ישראל כמו שפסק הכהן הגדול בעל האגודה ובתראה הוא ובעל הוראות. עכ"ל (עיין בפנים כי לשונו צריך קצת תיקון) הרי לפנינו ברור שלפי פירושו של מוח"ז פשוט ששט"ח על גוים נקנים במתנות ש"מ בלי פקפוק נ"ל גרשון אשכנזי: שאלה יב ילמדינו רבינו אשה אחת שמת בעלה זה כמו שנה ומחצה ולא היתה תחתיו כ"א שני חדשי' ולא הניח אחריו זרע קיימא ולו שני אחים הגדול הוא במדינות פולין והולך מישיבה לישיבה כדרך הבחורים והקטן ממנו וגדול הוא בשנים הוא פה במדינה זו ואחר גודל דרישה וחקירה נודע שהגדול היה למד בקיץ דאשתקד בק"ק טישוויץ וא' מבני משפחה הגיד בשמו שכתב לו באם שהיבמה ישלישי סך רב אזי יבא לחלוץ ובין דא לדא הלך משם ואינו ידוע להיכן הלך ושאלו ובקשו ממני בני משפחתה לעיין בשריותא דאתת' העלובה. שכולה וגלמודה. מבעלה ובנים לסדר החליצה להיבם קטן שהוא פה והקטן רוצה לחלוץ ובידיה שטר התחייבות מאלו שני אחים לחלוץ אותה בחנם ובאתי למשאל אולפנ' ועל פיו אצא ועל פיו אבא כי כל הפורש ממנו כפורש מן החיים. ומ"מ אגלה דעתי אף כי קלושה וחלושה היא ואין אני כמחליט רק כמאמיר ואיני מאמיר הנה מקור דין זה אית' בהחולץ דף ל"ט תלה בקטן עד שיגדיל ובגדול עד שיבא ממדינת הים אין שומעי' לו וכו'. נקט התנא לשון מדינת הים ולא נקט סתם תולה בגדול שאינו כאן אלא דוקא מ"ה דלא שכיח הוא דאין שומעי' לו. והכי מוכח מתוס' וגמ' ריש פ"ק דגיטן בד"ה ממדינת הים וכו' וז"ל הא דלא נקט המביא גט מח"ל כדקתני בגמ' וכו' משום דבח"ל הוי משמע כל ח"ל אפי' רקם וחגר להכי נקט ממד"ה דמשמע רחוק כמו האשה וכו' לפ"ז נקט התנא לשון מד"ה דומי' דמדינת הים שהוא רחוק דלא שכיח. ומוכח מסוגיא דהתם דף ו' איתמר בבל רב אמר כא"י לגיטין ושמואל אומר כח"ל ומסיק התם דתרווייהו ס"ל לדרבא שהטעם שצ"ל בפני נכתב וב"נ לפי שאין עדים מצויים לקיימו אלא דפליגי רב ס"ל דבבל כיון דאיכא מתיבת' מישכח שכיחי ושמואל ס"ל דמתיבתא בגירסייהו טרידי ומבואר התם דבבל רחוק הוא. דפריך מהא דאמר רב בבל כא"י לגיטין מהא דאמר עכו כצפון וכו' אבל בבל דמרחק' לא ומשני לבר מבבל הרי מבואר דבבל רחוק הוא ואפ"ה כא"י דיינינן לה ואין צ"ל ב"נ וב"נ משום דאיכא מתיבתא מישכח שכיחי אלמא דאינו תלוי בריחוק הדרך לחוד שהרי בבל רחוק הוא ואפ"ה לא דיינינן כמד"ה אלא ע"כ דבשכיחא תלי' מילתא. וה"ה נמי מדינה שאינה במדינת הים אלא דלא שכיח דינה כמ"ה אעפ"י שאינו רחוק. ומוכח נמי מסוגיא דהתם ריש פ"ק דקאמר מ"ט רבה אמר לפי שאין בקיאן לשמה רבא אמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו וכו' ומסיק התם רבה אי' לי' דרבא פירש"י דממדינה למדינה בא"י היכא דקפדי' ולא שכיח צריך למימר כו' אלא מאי בינייהו א"ב באותו מדינה במדינת הים רבה לא מצריך רבא מצריך. הרי מבואר בהדיא דהכל תלוי בדשכיח ולא שכיח. בדשכיח אע"פ שהוא רחוק לא מיקרי מד"ה ובדלא שכיח אע"פ שהוא קרוב דין מד"ה יש לו לפ"ז במתניתא נקט התנא תלה בגדול עד שיבא ממד"ה דהיינו לא שכיח כמד"ה. ונדון דידן שכיח מיקרי שהשיירות מצויית ולא קפדי וביותר כי אחד מבני משפחתו הגיד בשם יבם הגדול אם יתן לו סך רב יבא לחלוץ ואע"פ שאינה מחויבת לילך אחריו כי מקומו אינה קבוע ונודד ממקום למקום כמבואר בסי' קס"ו בשם נ"י מ"מ אין לכאורה היתר להקטן לחלוץ וצריכה להמתין על הגדול. אבל מלשון הרמב"ם והטור לא משמע הכי דהרמב"ם כתב וכן אם היה הגדול בעיר אחרת וכו' אין שומעין לו. ובטור א"ה סי' קס"א מייתי וכן אם היה הגדול במדינה אחרת אין הקטן ממנו בשנים שהוא כאן יכול לומר על אחי המצוה המתינו לו עד שיבא הרי לא נקטי כלשון המשנה ובאמת בדוכתי' טובא מייתי הרמב"ם והטור לישנא דמדינת הים וכאן נקטי לשון מדינה ועיר אחרת אלא משמע להו מאי דנקט התנא מד"ה לאו דוקא ה"ה מדינה אחרת והתנא קרי ח"ל מד"ה כפיר"שי ריש פ"ק דגיטין. ונקט מד"ה לארויי דתלה בריחוק הדרך דהוא מקום רחוק ולא משום דלא שכיח. וכ"כ הב"ח וז"ל דנקטי מדינה אחרת הוי רחוק כמו מד"ה. ויש להוכיח נמי מגמר' דהחולץ דאמרי' שהויי מצוה לא משהינן. ואי תנא התנא מד"ה משום דהוא לא שכיח ולא יבא הל"ל הטעם שלא תעגנה. וכ"כ נ"י שם בהחולץ שהויי מצוה ולא תעגנה אלא הטעם דתני מד"ה לאו דוקא וה"ה מדינה אחרת ובריחוק הדרך תלי' מילתא אע"פ שבודאי יבא שהויי מצוה מיהא איכה לכך אין שומעים לו. ואם יאמר האומר אי בריחוק הדרך תלי' מילתא ה"ל לתנא לפרש דבריו איזה מיקרי קרוב ואיזה מיקרי רחוק כדמפרש בדוכתא טובא במסכת אהלות ובכתובות דף ך' התלוליות כו' ובגיטין דף ע"ח זרק קרוב לו וכו' ובנדה דף י"ד נמצא על שלה וכו' אלא מוכח הטעם בדלא שכיח תליא מילתא. הא ליתא אדרבה בדין זה אינו צריך התנא לפרש דבכל דוכתי. דמפרשי איזה מיקרי קרוב ואיזה מיקרי רחוק הכל לפי עניינו ולא שוי' המה הריחוק בכולן וכן הקירוב אבל הכא טעמ' דמתניתא כדמסקינן בגמ' משום שהויי מצוה ומיד הוי שהויי מצוה ואין זמן לריחוק זה לכך לא רצה התנא לפרש שיעור הריחוק כי שהיי' מועטת נמי הוי שהיי' ויש להביא ראי' ממה שמביא הב"י בטור י"ד סי' רס"ח דאית' בהחולץ ת"ר גר שבא להתגייר וכו' קיבל מלין אותו מיד וממתיני' עד שיתרפא ואח"כ מטבילין אותו מ"ט שהויי מצוה לא משהינן וכו' ומביא הב"י וז"ל ועל מה שהצריך הטפת דם ברית ביום שמיני יש לתמוה דהיכן מצינו בגר שיצטרך יום שמיני אדרבה אמרי' קיבל מלין אותו מיד משום דשהויי מצוה לא משהינן וצ"ע ע"כ והניח הב"י קושיא זו בצ"ע תו איתא שם בב"י וז"ל: כתב ההמגי"ד בפ' י"ד מהל' אסורי ביאה שדקדקו קצת מפרשים