עבודת הגרשוני כג

תשובה הנה לכאורה נראה שהדין עם בן יודא נכד יעקב במה שטוען שדודיו ראובן ש"ל יתנו לו חלקו המגיע לו מן החובות בע"פ על נכרים לפי שאינם נקנין אפי' במתנת ש"מ. וראיה לדבר הא דאי' במרדכי בפ' מי שמת בשם אבי אסף על מה דאי' התם ש"מ שאמר הלוואתי לפלוני הלוואתו לפלוני וז"ל קבלתי ממורי מהרר"א ממיץ דה"מ בהלוואת של ישראל אבל בהקפאו' של גוים לא סמכי דעתי' ולא קני אפי' במתנת ש"מ וקרוב הדבר בעיני אפי' יש לגוי משכון ביד ישראל דה"ל כמו הקפה דאין ישראל קונה משכון מן הגוי כדאי' בפ' כל שעה עכ"ל ומהר"ם פדווה בתשוב' ס"ס נ"ו הביא דברי המרדכי הנ"ל ע"ש הרי לפנינו מבואר שאין חובות בע"פ על נכרי' נקני' אפי' במתנת ש"מ כמו שטען נכד יעקוב הנ"ל: והנה לא נעלם מעיני שהרב הגדול הב"י שדא נרגא בדברי המרדכי הנ"ל בסי' רנ"ג וז"ל ואיני יודע מה איכפת לן אי סמכה דעתיה דמקבל אי לא מ"מ דברי ש"מ ככתובים וכמסורי' דמי וכן נ"ל שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חלקו בין הלוואה דישראל להלוואה דנכרי עכ"ל וע"פ הדברים האלו השמיט דברי המרדכי בש"ע שם. הרי שלפי דעת הב"י לא צדקו דברי בן יודא הנ"ל במה שטען שחובו' על נכרי בע"פ אין נקנין אפי' במתנת ש"מ. ולע"ד נראה שדברי הב"י נכונים מאוד אע"פ שמהרר"מאי ומוח"ז פירשו דברי המרדכי כל א' וא' לפי דעתו הרחבה (כמו שיבא פירושם) לא ישרו פירושיהם בעיניו עיני פקיחי וחזי בה תיוהא כאשר אבאר ואחר אחרון אני בא מה שכתב מוח"ז בב"ח לפרש דברי המרדכי ונתן טעם לשבח שאין חובות על גוי' בע"פ נקנין אפי' במתנת ש"מ משום דלית' בבריא במעמד שלשתן לפי דעת ר"ת וכל דלית' בבריא לית' בש"מ איברא שדבריו נאמנו מאד ע"פ הדין לפי דעת ר"ת. אבל לשון המרדכי קשה להלמו לפי פירושו וכבר הרגיש הוא בעצמו שאין הלשון מתיישב ע"פ פירושו כ"א בדוחק ע"ש חדא ועוד קאמינ' שבהגהו' מיימוני פ"י מהל' זכי' מביא ג"כ דברי האביאסף הנ"ל רק במלות מתחלפת וז"ל אבל בהקפאו' של עכו"ם אשר פיהם דבר שוא כו' עכ"ל והנה יראה כל מעיין בתחילת עיונו שאין לשון זה סובל פירושו של מוח"ז כי לפי פירושו אין הדבר תלוי אלא במאי דאין בנכרי דין מעמד שלשתן (וטעמ' דמילת' שאין לנכרי דין מ"ש מבואר בפוסקי') אבל מ"ש אשר פיהם דיבר שוא אין עניינו לכאן לפי פירושו וק"ל. ומה שכתב מהר"רמאי ופי' מ"ש המרדכי לא סמכא דעתי' ר"ל לא סמכ' דעתי' דנותן שיפרע לו הגוי וכיון דלא סמכי' דעתי' דנותן לא למתנה גמורה קא מכוון. נלע"ד שזה הוא קשה בד"מ כי נראה פשוט דליכ' למימר שלא סמכי' דעתי' וגרוע הוא נ"ד מאלו אמר ש"מ אם יהיה כך וכך אני נותן לך כל נכסי כי ודאי כל דאי אסמכת' היא ואיכא למימר לא סמכה אבל בנ"ד שלא תלה מתנתו בשום דבר רק שאנו אומרים שלא סמכה דעת הנותן על כן לא גמר ומקני מ"מ אין סברא לומר שיהי' נדון זה גרוע מאסמכתא גמורה. וכיון דבמתנת ש"מ לית בה משום אסמכת' גמורה כדמוכח מדברי הרי"ף ור"י הלוי שפירשו מתני' דאם ילדה אשתו זכר כו' דלא איירי אלא בש"מ דדבריו ככתובים וכמסורים דמי כו' ועוד דהא אסמכת' היא אם ילדה כו' (עיין בטור סי' רנ"ג סמ"ב) הרי מוכח דניח' להו להרי"ף ולר"י הלוי אם מתני' איירי בש"מ והיינו משום דליתא בש"מ משום אסמכתא כלל מכ"ש וק"ו שאין לנו לחוש ולומר בנ"ד שלא סמכה דעתיה ולא למתנ' גמורה קא מכוון וקל גם מ"ש מהר"רמאי דמ"ש המרדכי לא סמכי' דעתי' ר"ל דעתיה דנותן נראה שפשטן של דבריו לא משמע כן. דאם כך היתה כוונתו ה"ל לפרש ולומר לא סמכ' דעתי' דנותן ולא קנה המקבל ומדסתם ולא פירש משמע מה שאמר ולא סמכה ולא קני בחדא מחתא מחתינהו ותרוייהו מתפרשין על המקבל וכמו שהבין הב"י. וק"ל: כללא דמילתא שפירושיהם של מהר"רמאי ומוח"ז בב"ח דחוקים ויפה עשה הרב ב"י שהניח דברי המרדכי בתימא והשמיט' בש"ע. ומ"מ באשר ששלשה מטיבי צעד ה"ה מהר"ם פדוו' ומהר"רמאי ומוח"ז קיימו וקבלו דברי המרדכי הנ"ל אין לזוז מדבריהם ואין לנו לרחק מה שהם קרבו. וממילא לכאורה רווחא דשמעתת' שהדין עם בן יודא נכד יעקב בענין חובות על גוים בע"פ כן נראה לכאורה. אבל כד מעיינן שפיר נראה שאין האחי' הנ"ל מחויבים ליתן לבן אחיהם כלום מכמה טעמים חדא כיון שכבר שמטו וגבו החובות אין מוציאין מידם דאי' בפ' מי שמת (קמ"ח ע"א) ש"מ שאמר הלוואתי לפלוני כו' רב אחא בריה דרב איקא אמר הלוואה איתא בבריא וכדרב הונא א"ר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ע"כ הרי לפנינו שדברי ש"מ הוה כמו מעמד שלשתן א"כ בהקפו' של נכרים ה"ל נמי דברי ש"מ כמעמד שלשתן. רק שאינו מועיל מעמד שלשתן גבי נכרי ואי' בת"ה סי' שי"ג דאפי' מידי דאין הקנין נתפס עליו אם זכה וקיבל כבר אותו ענין תו לא הדר ולא מפקינן מיניה כו' ע"ש. וכתב מהר"רמאי בס"ס קכ"ו (ע"פ הת"ה הנ"ל) וז"ל ובכל ענין אם כבר נתן הגוי מה שבידו לישראל המקבל אין מוציאין מידו וכן בכל מקום שאין הקנין נתפס בו כו' ע"כ א"כ זכינו לדין אע"פ שאין דין מעמד שלשתן בגוי מ"מ אם קיבל המקבל מן הנכרי מה שבידו אין מוציאין מידו ממילא גבי נ"ד במתנת ש"מ דה"ל כמעמד שלשתן יש לנו ג"כ לומר אי שמיט ואכל לא מוציאין מידו וכל זה אפי' לא ידע המזכה ומחל כמפורש שם בת"ה דלענין שאין מוציאין מידו אין חילוק בין ידע ללא ידע ע"ש מכ"ש בנ"ד שכבר ידע נכד יעקב שדודיו אחי אביו שמטו ואכלו לפני כמה שנים וראיתי שהרב מהר"רשך השיג על מהר"רמאי בסי' ס"ו סי"ז ואין דבריו מוכרחים כלל להוציא דברי הת"ה מפשוטן ומה שהביא ראי' מסי' ר"ב אין הנדון דומה לראיי' כלל דהתם הוה ספיק' דדינא לכן לא מהני תפיסה משא"כ בנ"ד שהוה התפיסה מצד הדין עיי' בסמ"ע סי' ר"ט ס"ק י"ב ועיין בתשו' רמ"א סי' של"א בהדיא דלא כמהר"רשך הנ"ל. כללא דמילתא שלענ"ד שבנ"ד כיון שכבר שמטו ואכלו אין מוציאין מידם ואפי' מהרש"ך מודה בנ"ד כיון שידע ומחיל וק"ל וכן משמע לי מן מ"ש במרדכי בפ' מי שמת בענין שמכר האפטרופוס חובות לראובן כ"ש מר"מ מוויצבורג דאם הגיע הריבית ליד הקונה זכה בו ואין בו משום ריבית וראייתו מפ' הריבית אר"נ ומודינא דאי שמיט ואכיל כו' ע"ש וכן באגודה שם: ועוד נראה לרווח' דמילת' שבנ"ד אפי' עדיין לא הוציאוהו ג' אחים הנ"ל החובות הנ"ל: מ"מ אינם חייבים ליתן כלום לבן אחיהם אפי' לפי דעת המרדכי הנ"ל שאנו מפרשים דברי המרדכי כמ"ש מהר"ר מאיר או שאנו מפרשים דבריו כמ"ש מוח"ז בב"ח. והוא זה לפי פירוש מהר"ר מאי' שכתב טעמא דמילת' כיון שהנותן לא סמכא דעתיה שיפרע לו הגוי לאו למתנה גמורה קא מכוון. י"ל עד כאן לא קאמר המרדכי כן אלא ש"מ שנתן חוב על גוי בע"פ לאיש אחד שאינו בנו ולא מקרבי דעתיה לגבי אבל אם נתן חוב זה לבניו דמקרבי דעתיה לגביי' אמרי' ודאי גמר ומקנה וראי' לדבר דהא ק"ל המזכה לעובר של אחרים לא קנה והמזכה לעובר דידיה גמר ומקני משום דדעתיה מקרבי לגבי בנו כמו שכתב בגמר' ובפוסקים: ולע"ד הדברים ק"ו מה התם שהבן אינו עדין בעולם רק הוא עובר במעי אמו ולמקצת הפוסקים אפי' אם הוא תוך מ' יום אמרי' שקרבי דעתיה לגבי' וגמר ומקנה כ"ש שיש לנו לומר גבי בניו הגדולי' שמקרבי דעתי' לגבייהו וגמר ומקני להו ולא אמרינן שלא נתכוון לשם מתנה גמורה וק"ל. כללא דמילת' שלעד"נ שעד כאן לא קאמר אביאסף שאנו אומרים שלא נתכוון לשם מתנה גמורה אלא גבי אחר אבל לא לגבי בניו זהו לפי פירושו של מה"ר מאיר. ולפי פירושו של מוח"ז נראה ג"כ שהאביאסף מודה בנ"ד שזכו הבנים בחובות נכרים בע"פ. דאי' התם אמר רבא אר"נ ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פירות דקל זה לא אמר כלום כו' למימרא דסבר ר"נ מילתא דאית' בבריא אית' בש"מ ומילתא דליתא בבריא ליתא בש"מ והא אמר ר"נ ש"מ שאמר תנו הלוואתי לפלוני הלוואתו לפלוני. ואע"ג דליתא בבריא ר"פ אמר הואיל ויורש יורשה ר"א בריה דרב איקא א' הלוואה איתא בבריא וכדרב הונא עד כאן לשונו: הרי לפנינו לפי דברי ר"פ כל מה שהיורש יורשה איתא נמי בש"מ ומסתברא טעמ' דר"פ משום דמתנת ש"מ כירושה שווי' רבנן (וכפ' הרא"ש בתשוב' כלל פ"ג סי' ד' ש"מ שאמר הלוואתי לפלוני אע"פ שאינו מועיל בבריא מועיל בש"מ הועיל ויורש יורשה ע"ש ואין להקשות מעובדא דר"ע חסידא לפי מ"ש שפירשו קצת מפרשי' כי לפ"ד יש לחלק בין לשון ירושה ללשון מתנה ודו"ק) ע"כ י"ל כל מה דאית' בירושה איתה במתנת ש"מ. א"כ בנ"ד דאית' נמי בירושה יש לנו לומר דאית' במתנת ש"מ. וכן משמע בהגהת ש"ע בח"ה ס"ס רע"ו ממ"ש שאין היורשים יורשים דברים שאין בהם ממש שס"ל כרב פפא ודו"ק. איברא שהר"ן כתב (הובא בב"י סי' רנ"ג סמ"ב) וז"ל ומיהו טעמא דר"פ לא סליק אלא היינו טעמא משום דבברייתא איתא וכדר"ה דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה הילכך אויר דליתא בבריא בשום ענין כו' עכ"ל הרי שכתב להדיא דלא סליק מילתא דר"פ מ"מ נראה שהר"ן מודה בנידון דידן דאי' לר"פ די"ל ע"כ לא מסתבר' לר"ן מילתא דר"פ אלא במתנת ש"מ לאיש אחד שאינו ראוי לירשו. אע"פ ששווינהו רבנן כירושה מ"מ מדאוריתא ליתא כלל ע"כ אין לנו לומר כל מה דאית' בירושה אית' במתנת ש"מ אבל המחלק נכסיו על פיו לבניו או למי שראוי לירשו שהוא מן התורה ונחלה דאורייתא מיקרי