עבודת הגרשוני כא

כר"נ משום דטרח בגופו אבל בע"ח כ"ע אי' להו דר"נ עכ"ל הרי מבואר לך שיש חילוק בין שארי חובות ובין שכר שכיר כיון שאליו הוא נושא את נפשו וטרח בגופו ונראה דכן יש לדקדק בדברי הרמב"ם דס"ל פי' דר' נתנאל שהרי כתב בהלכות מלוה כר"נ ופ"ג מהל' עבדים פסק מוכר עצמו אין מעניקין לו שהם ב' הפכים בנושא א' כי כיון שפסק כר"נ א"כ איצטרך לו לאפוקי בע"ח ולא למעוטי מוכר עצמו מהענקה אלא עכ"ל שהרמב"ם ס"ל כפי' ר' נתנאל שבב"ח כ"ע אית להו דר"נ אלא שפלוגתא היא בשכירות דעלמא וא"כ כיון שהרמב"ם פוסק שמוכר עצמו אין מעניקין לו א"כ איצטרך לו למעוטי מוכר עצמו א"כ מוכרח שבשכירו' דעלמא לית לי' דר"נ כיון שטרח בנפשו הרי לפניך שגם דעת הרמב"ם שיש לחלק בין חוב דעלמא לשכר שכיר. הגם שלא נפלאה היא מעיני דלא קי"ל כוותיה דר' נתנאל כמ"ש הטור ח"מ סי' פ"ו והש"ע שם משום דס"ל דמקרא מלא דבר הכתוב ונתן לאשר אשם לו. מ"מ הסברה נכונה שלא לגרוע כח שכר שכיר משאר חיובי' א"כ משמע שגם בנדון דידן אינו חייב ליתן לו עד שיתבענו אבל לאו מילתא דמוכח הוא כי איכא למימר שגם בשכר שכיר חייב ליתן לו אע"פ שלא תבעו ומה שמיעטה רחמנא מאתך היינו שאינו עובר בבל תלין אבל מ"מ מצד חיוב כשאר חוב דעלמא חייב ליתן לו אע"פ שלא תבעו וכן נראה לכאור' כי מנ"ל למעוטי יותר עד שנאמר שהקרא עוקר הה"א לגמרי דילמא לא אתי קרא למעוטי אלא שלא לעבור אבל תלין וגו' אבל כד מעייני' שפיר איכא למשמע מההיא ברייתא אדרבה שאין אדם חייב ליתן לחבירו אא"כ תובעו שהרי ממשמעות אתך לדעתך דייקינן לאפוקי אם לא תבעו משמע שאם לא תבעו הוה נמי מדעת הפועל וכמ"ש רש"י לדעתך ולא מדעתו וא"כ הוא שאם לא תבעו הוה כאילו גילה דעתו שאינו מבקש שכירותו ממילא אין לחלק בין לאו דבל תלין ובין שאר חיובים ועל כולם איננו עובר אם לא תבעו חבירו וכן כתב רבינו אשר בתשו' כלל ח' סי' ו' הובא בטור ח"מ סי' ע"ג ראובן שנשבע לשלם לחבירו לזמן פלוני ועבר הזמן ולא פרעו כי לא תבעו חבירו וכתב שראובן לא עבר על שבועתו כיון שלא תבעו חבירו. ונראה לע"ד ה"ה נמי בנ"ד וכ"ש הוא שלא עבר ראובן על התקשרותו כיון שלא תבעו שמעון שימסור לו סחורתו אמנם לפי מה שכתבתי שאם לא תבעו הוה ג"כ מדעתו של אותו שלא תבעו ממילא משמע ששמעון הנ"ל מחויב לקבל הסחורה אף לאחר זמן המוגבל נ"ל גרשון אשכנזי. שאלה ח אלמנה שנתנה מאה ר"ט לראובן בהלוואה ועשה לה שטר עליהם בכא"ה כו' ואחר מותה יהיו הק' ר"ט במתנה גמורה לראובן כו' ואחר פטירתה באו יורשי בעלה ותובעים הק' ר"ט הנ"ל מאחר שמעולם לא נשבעת על כתובת' נשאר הכל בחזקת בעלה ואין ממש במתנתה כו'. תשובה נלע"ד ברור אם אין היורשים יכולים לברר בירור גמור שהק' ר"ט הנ"ל באים מעזבון מורישם אזי זכה ראובן במתנתו ומקור דין זה הוא בפ' חזקת הבתים דף נ"ב אמר שמואל מודה לי אבא כו' ופרטיו מבוארים בתשובת הרשב"א והריב"ש ות"ה ובשארי תשובות מן האחרונים ונלאיתי להעתיקם באורך שלא לצורך. כי הכל צפוי וידוע למר והש"ך בח"מ סי' ס"ב האריך בזה. נ"ל גרשון אשכנזי: שאלה ט בענין בת שבגרה בחיי אביה שלדעת הרמב"ם לא איבדה פרנסתה ולדעת ר"י (והרא"ש הסכים לסברתו) איבדה פרנסתה כמבואר בטור סי' קי"ג (ונסתפק מר אם האחים יכולים לומר קים לן כר"י והרא"ש ולפשוט לאחותם הרגל ותשב עד שתלבין ראשה חפוי: תשובה נלע"ד שאין האחים יכולים לומר קים לן כדעת ר"י והרא"ש כיון דבזמן הזה לא משיאין בנותיהם קודם שתיבגר אפי' עתירי נכסי ולאחר הבגרות כשיזדמן להם זיוג הגון משיאין בנותיהם בכבוד כל א' וא' כפי יכולתו ודאי אמדינן דעת האב דלא ניחא לי' שתשב בתו עד שתלבין ראשה עלובה וגלמודה. ודמי' האי מילת' להא שכתבו התוס' בפ' נערה (ד"ף נ"א. והובא בש"ע ס"ג דפרנסה בזמן הזה נגבית מן המטלטלי' משום דאנן סהדי שכל בני אדם רגילים להשיא בנותיהם מן מטלטלי וחשיב כמו אמידניה שפסק רבא כר"י' עכ"ל התוס' שלפנינו) ובתשו' ר"מ מינץ סי' מ"ז העתיק לשון התוס' וז"ל דבזמן הזה רגילים. להשיא כו' ודילג התיבות שכל בני אדם ואח"כ העתיק מן ס' אגודה שכתב בשם ר"י ממש כלשון התוס' שס"ל להתוספות שמגבים ממטלטלי' משום דהוה כאמידני' היינו משום דס"ל להתוספו' כאלו הגאונים דס"ל שאמדינן גם להוסיף על עישור נכסי' אבל להגאוני' דס"ל שלא אמדינן להוסיף אלא לגרוע לא מגבינן ממטלטלי' וה"ה דלא מגבינן לבת שבגרה בחיי אביה משום אומדנ' שאין לך הוספה גדולה מזו. אבל זה אינו שהרי הרא"ש כתב שדעת התוספו' נוטה שאין להוסיף על עישור נכסי משום אומד דעת האב אלא עכ"ל דוקא אומד דעת האב לבד לא מהני להוסיף על עישור אבל אומד גדול שרגילים הכל לעשות הולכים אחריו אעפ"י שהוא יותר מן הוספ' אחרת וק"ל והנה באמ' בעיק' פלוגת' שבין הרמב"ם והר"י והרא"ש אם לדין יש תשובה להשיב ולדחות ראייותיו של הר"י והרא"ש בטוב טעם ודעת אעפ"י שאני רואה נגעי עצמי שאינני בהשג יד לכנוס ראשי כראש צפור דרור בין הרים גדולי' להכריע ביניהם מ"מ הרשות נתונה ליישב דברי הרמב"ם ולדחות מעליו הראיות שמביאים המתנגדים לדעתו דעת קדושים אך ורק באשר שאין הזמן מסכים עמדי גם מכ"ת איננו חפץ רק לגלות דעתי בקצור נמרץ ע'"כ קצרתי: כללא דמילת' שלענ"ד הלכה למעשה כאשר כתבתי דהיינו אם דעתו הרמה מסכמת עמדי וה' החונן לאדם דעת ומזמה יחננו ויראנו מתורתו נפלאו' ויצילנו משגיאות גרשון אשכנזי. שאלה י נדרשתי לאשר שאלוני לחוות דעי מרחוק בענין מעשה שהיה כך היה לאה אשת יעקב נפל' למשכב בחולי דבר ב"מ ותקפה עלי' חלי' עד שהגיעה לשערי מות ונדרה נדר גדול לשמים שאם תעמוד מחליה תתן אלף זהובי' לעניי ירושלים ויעקב בעלה כששמע הנדר שנדרה לאה אשתו התרצה לדברי' ולקיים נדרה ואחר שחלפו ועברו איזה ימים שלח הרופא נאמן רפואה שלימה להאשה הנ"ל ועמדה האשה מחלי' וחזרה לאיתנה הראשון והגבאים דירושלים חוזרי' ומבקשים שהבעל לא ישנה מוצא שפתיו ויתן סך אלף זהובים הנ"ל לעניי א"י ויעקב הבעל משיב מענה פיו ולבו לא היו שוין בדבר הזה כי לא התרצה עצמו לדברי אשתו כי אם להפיס דעתה שלא תטרוף אבל מעולם לא היה בדעתו ולא עלה על לבו לקיים הנדר וכאן הבן שואל כענין אם הבעל יעקב מחויב לקיים מה שהתרצה אם לאו זהו תורף השאלה רק במלות מתחלפות. תשובה הנה האמת אגיד ולא אכחד שעלה בדעתי שלא לתקוע את עצמי לדבר הלכה זו באשר שדיני נדרים תקיפי טובא ומה גם שלא מזגתי ריש' אבי סדיא עד שהפכתי בזכו' דעניי וחפשתי חיפוש אחר חיפוש ולא עלתה בידי ע"כ אמרתי ידי אל יהא בהם אך ורק לרוב הפצרו' השואל לא יכולתי להוציאו בנייר חלק ולדחותו ובאשר שאני מוכרח לגלו' דעתי הקלושה בזכותו דיעקב הבעל אהדר ודל בריבו לא אהדר. ואומר שאין הבעל מחויב לקיים הנדר. כי מבואר נגלה הוא מ"ש מה"ררמאי בסי' רל"ב סי"ז בהגה וז"ל מי שנדר לחולה איזה דבר אם נעשה זה משום הפצרת החולה שלא תיטרף דעתו עליו הוה כנדר אונס עכ"ל הרי קמן שנ"ד נקרא אונס ואין הבעל מחויב לקיים הרצוי כי האדם בשבועה כתיב והנה עלה בדעתי לזכות העניי' ולומר שאין הנדון דומה לראיי' כי מ"ש רמ"א שאם נעשה ע"י הפצרת החולה הוה כנדר אונס היינו דוקא היכא דמוכחי'מילתא טוב' שלא נדר ברצון כגון שהנודר מסר מודעא או הוכחה אחרת (ובאמת תשובת הרמב"ן סי' רע"ג שהיא ג"כ מקור דין זה מעשה שהיה שהנודר מסר מודעא קודם שנדר לחולה ע"ש) אבל היכא שאינו מוכח כל כך שלא נדר ברצון הטוב כמו בנ"ד איכא למימר לאו מפי הבעל אנו חיים להאמינו כי איכא למיחש דילמ' בשעת הרצוי היה פיו ולבו שוין לקיימו רק אחר מכאן לבשתו רוח אחרת לומר שלא היה פיו ולבו שווי' לטוב' אבל אין אנו מאמיני' לו וצריך לקיים נדרו ואין לדחו' ולומ' שבע"כ מהר"רמאי איירי שהנודר לא מסר מודעי דאי איירי שהנוד' מסר מודעי ל"ל לומ' דהוה כנדר אונס תיפק לי' שהמודעי מבטל הנדר אע"פ שא"כ אונס כיון שגילה דעתו שאינו חפץ בנדר וביטלו מקודם (וכן באמת יש להקשות בתשו' הרמב"ן הנ"ל) כי זה אינו שעכ"פ צריכין אנו לומר שהנדר לא בטל אלא מחמת האונס אע"פ שמסר מודעא אין כח בהמודעא לבד בלי אונס לבטל הנדר כמ"ש מהרי"ק להדי' בשורש קס"ו ענף ב' ע"ש כי האריך והביא ראיו' נכונות לדבריו וא"כ י"ל שאין הנדון דומה לראיי' ואהבת זכות העניי' הביאני לחלק בכך לפום ריהטא. אבל מה אעשה אוהב אני את האמת יותר מן הכל ואינני אוכל להתעלם מן מוצא מקור הדין. והוא תשו' הרש"בא הובא בב"י בסי' רכ"ח וז"ל הב"י אותו תשובה שכתבתי לעיל בשם הרמב"ן סי' רע"ג היא בתשו' הרשב"א. וחזר ונשאל עליה והשיב אפי' לא מסר מודעי כו' ולא עוד אפי' לא הכרנו באונסו כלל אלא שהוא אומר עכשיו שהיה אנוס באותו שעה אונס גמור נאמן כו' דאל"כ לא נפתח לאדם אלא בפתחי' שיש להם עדים ושאנו מכירין בהם שהוא כן כו' וכתב עוד נ"ל הדברים ברורי' שכל שנדר ובא ואמר ע"ד כן נדרתי נאמן אע"פי שהוציא מפיו הנדר סתם ואפילו תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהפך ממה שאומר ואפי' הי' השומעים חושבי' ומכירין בו שהיה נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס וכל מס' נדרים תעיד ע"ז וע"כ אמרו סתם נדרים להחמיר ופירושו להקל כו' עכ"ל ע"ש כי האריך והביא ראיות נכונות. וכ"כ ג"כ הרש"בץ בתשוב' הובא בב"י סי' רל"ב וז"ל ואפי' לא הודיע כן לעדים מותר ואפי' לא הכירו באנסו דכשם שהוא נאמן לומר אדעת' דהכי לא נדרתי והחכם מפר לו אע"פ שנדר סתם כו' עכ"ל הרי לפנינו שני עדים נאמנים שמללו