עבודת הגרשוני יח

נודע אם נהרג או נשבה מהו למנות אפטרופס על נכסיו והשיב אעפ"י שבפ' נערה אמרינן מי שנשתטה כו' ומ"ש מהא דתניא מי שהלך למ"ה ב"ד זנין אשתו ולא בניו ובנותיו כו' ופרקינן לא שאני לן בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת כו' ויודא זה יצא לדעת כו' וי"ל דהבריית' לא דיבר' אלא בהולך דרך רחוקה ומקום הסכנה ואין השיירות מצויות כו' ודרך ההולך דרך רחוקה כ"כ לתקן ענייניו ולצוות לביתו אבל זה שהלך במקום שהשיירות הולכות ובאות בכל יום אין דרך לצוות לביתו כשיוצא לדרך כזה כו' עכ"ל ע"ש משמע להדיא שלא חיישינן דילמא הלך משם לדעתו למקום רחוק שישתקע שמו שם וה"ל לצוות לביתו ע"י השיירות ההולכות ובאות בכל יום ע"פ כתבו ומדלא עשה כן ה"ל כנכסי רטושים אלא וודאי כיון שתחלת יציאתו היתה ע"מ להחזיר לא חיישינן לחששא זו והוא הדין בנ"ד ומכ"ש שהבית שירשו מאז הוה ליה דין נכסי שבוי ועיין בתשו' אלשיך סי' ל"ח שכתב ג"כ כך וכיון שזכינו לדין שיש לנכסים של ראובן האלו דין נכסי נטושים ושבוי יש לנו לברר הדין של נכסי נטושים ושבוי איך יתנהגו בהן הב"ד: והנה לפי משורת הדין הי' מוטל על הב"ד אשר הי' בימים ההם לפקח על הנכסים ולהעמיד ביד נאמן ואמוד כל המטלטל' אפי' קרו' אם הוא אמוד ונאמן כי במטלטלי אין חילוק בין קרוב לרחוק ועיין בב"ח סי' רפ"ה סעיף י"ד ואם היה בהם קרקעות שאין צריכין עבודה כגון חצרות ובתים וחנות העומדים להשכיר דינם ג"כ כמטלטלי' לענין זה ואם הם קרקעות שצריכין עבודה היה להם להוריד קרוב הראוי לירש להנכסים וכללי ופרטי דיני' הללו מבוארים בט"חמ ובש"ע סי' רפ"ה יע"ש ובנ"ד כאשר בא בשאלה לא נעשה כן ודאי הוא א' מן ב' סיבות או שלא הי' ב"ד קבוע באותו זמן באותו מקום או שלא היה סיפק ביד הב"ד להעמיד משפטי הדת על תילה וא"כ הוא כהיום הזה אם יש ב"ד וסיפק בידם לעשות כדת של תורה מוטל עליהם לעשות כנ"ל ואין לב"ד להניחם הנכסים ביד הקרוב לעשות בהם כבשלו ולכלותם כיון שלא נשמע שמת ראובן וודאי אם שמעו בו שמת ראובן אזי שורת הדין שאין מוציאין הנכסים מיד הקרוב אפי' מחזיק בהם כבשלו לפי מקצת פירושי' הנאמרים על דברי הרמ"בם מ"ש בפ"ח מהל' נחלות שבוי שנשבה ושמעו שמת כו' אבל כשלא שמעו בו שמת כל אפי שוין שמוציאין הנכסים מיד הקרוב ואין מניחין אותו להחזיק בהן כבשלו וא"כ הוא שמוטל על הב"ד להוציא הנכסים מיד הקרוב ודאי בנ"ד מצד הדין אין לבניו של ראובן שום זכות בעולם בהנכסים כלל כ"ז שלא שמעו שמת ראובן אע"פ שהב"ד עדיין לא הוציאו אותן מיד שמעון המחזיק בהם מ"מ כיון שמצד הדין עומדים להוציא' מידו אין לו ולא לאחיו זכות בהן. וכיון שזכינו לדין שאין להבני' זכות בהנכסי' ממילא ממוצא דבר נשמע שאין ממש בפשר דבר הנ"ל שעשו שמעון ולוי בין שנדמה הפשר ההוא למכירה או למחילה דהא מבואר נגלה דק"ל שאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו וכשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו כך אינו יוכל למחול דשלב"ל כמ"ש הר"ן בתשו' הביא בהגה' ש"ע ח"ה סי' ר"ט ס"ז ע"ש בסמ"ע וא"כ הפשר בטל מעיקר' ואין לומר מאחר שכתוב בפשרה וז"ל ואין לכמ' לוי על אחיו שמעון שום עוד תביעה מחמת עזבון וירושה של אבותיהם הן מחמת הבית או כסף וזהב כלי עץ ונחשת ובדיל ברזל יהיה מה שיהיה כו' ספרים כו' וכל החובות ומזומנים עכ"ל כו' מדפרט כל הני פרטים ה"ל כאלו אמר שדה זו שאני אירש מאבא מכור לך דקנה כמ"ש בסי' רי"א בשם ר"ת דלא דמו דהתם כיון שבירר מקחו וירושה ממילא קאתי לא חשבינן לי' כולי האי דבר שלא בא לעולם משא"כ כאן כאשר הבאתי כבר למעלה כן נ"ל גרשון אשכנזי. שאלה ה אבי אבי רכב ישראל אשר לו כל חמדת ישראל יודע מה פעל אל ה"ה הגאון המופלג בתורה כמשה מפי הגבורה כ"ש כמהור"ר גרשון יצ"ו: אחרי הקידה והשתחוי' נגד רום הדרת כ"ת הנה באתי במגלת ספר כתוב אליו ונא אל יהיה לטורח כי תורה היא וללמוד אני צריך כי זה תקופת ימים לי אשר בא לפני נדון זה ראובן ואשתו נתנו במתנה לשמעון חתנם דירת חצי ביתם על ט"ו שנים לשנה מת ראובן והוצרכו אלמנה ובנה למכור חצי ביתם כי היה חצי ממנו ממושכן לאחר ואילולי פדהו היתה נחלטת לו ועי"ז מכרו חצי של אותו בית סתם לשמעון חתנם הנ"ל לחלוטין ואח"כ נשדכה האלמנה לבן גילה והתרצה חתנה להלוות לה על חצי השניי' (שניתן לה בכתובתה) מעות נדונית' לדור בו בנכיית' כמשמעו' השטר שהוקם ע"ז ואחר כך נפלה קטטה בינה ובין חתנה והדר ממה שהתרצו להלוו' לה וכאשר ביקשה למשכן אותו לאחר מחה בידה בטענה שחציו נתן לו לדירה וחצי' השני קנוי לו לחלוטין. השיבה אין לך בבית הזה אלא החצי ואותו שקנוי לך לדירה היא קנויי' לך גם הגוף וחצי האחר שלי היא ורשות בידי לעשו' בו מה שלבי חפץ וזה לא עלה על לבך מעולם רק עתה מחמת הקטט נתעוררת' לזה עכ"ל וע"פ הדברים הללו פסקתי שהדין עם האלמנה שאין לו זכות בחצי האחרת דאמרינן שאותו החצי הקנויי' לו לדירה היא נמכרת לו הגוף כיון שנמכר לו סתם ואני בעניי עדיין על משמרתי אעמוד להיותו כדין וכהלכ' אכן מפני ששמעתי לאמר דבר מאחרי שאדוני הראה פנים בהלכה זו נגד פסקי על זאת נאלמתי דומי' החשתי מטוב לאמר מה זאת עשה לי אלהים אבל זאת אשיב אל לבי ע"כ אוחיל אולי יש תקוה כי אגלה אזני אדוני דברים כהווייתן בכלל ובפרט ומאיזה טעם דנתי כך ולטעום דברי אלו אולי אמצא חן ויישר דרכי ואם שגיתי אתי תלין משוגתי ויורה יורה לי אדוני דרך אלך בה לא אטה ימין ושמאל ממנו ולא אבוש מלחזור בי: בתחלה ממה דאית' בש"ע בסי' רי"ד האומר לחבירו בית אני מוכר לך נותן לו עליי' ואפי' א"ל בית בבתי אני מוכר לך דהאי לישנא משמע מעולה שבבתים וא"י ליתן לו עליי' מיהו נותן לו הפחות ואע"פ שכתוב בשטרו שתהא ידו על העליונה ונימא בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה הלא זהו דוקא בדאיכא תרי לישני דסתרי אהדדי או ל' א' מסופק פירושו אבל באומר בית סתם אני מוכר לך שיכול ליתן לו הפחות אינו מכח ספק אלא מפני שהו' הפחו' שבמשמעות ובזה אין ידו על העליונה כדאי' בב"י סי' מ"ב ואי תפס מטלטלי וכו' קאי לכל מ"ש לעיל דיד בעל השטר על התחתונה וכו' וסיום דבריו ומ"מ שטר שכתוב בו דינרים סתם שאין גובה בו אלא שנים אם תפס יותר בעדי' מוציאין מידו וה"ט כי סתם דינרי' הפחות משמע שנים ואינו מכח ספק ולעולם אזלינן בתר פחות משמעותו וכן מוכח נמי מדאמרי' שלהי מנחות האומר אח' מכבשי הקדש א' משורי הקדש הקטן שבה הקדש אר"נ א' רבא ל"ש אלא דאמר א' משורי הקדש אבל אמר שור בשורי הקדש הגדול שבהם הקדש תור בתוראי קאמר איני והא ר' חייא א"ר הונא משמי' דעולא האומר לחבירו בית בבתי אני מוכר לך מראהו עליי' לאו משום דגרוע לוקח קאמרת שאני לוקח דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה פי' לאפוקי הקדש דידו על העליונה לכך כשאמר בית בביתי הגדול הקדש ואפ"ה ברישא כשאמר בית אפי' אצל הקדש הקטן שבהם הקדש ועו' הדירה ניתנה לו במתנה אחר הנשואים בלי אחריות וקודם לכן היתה החצי ממושכן לאחר באופן שאם לא יפדו אותו לזמנו שתהא נחלט לו ואח"כ נמכר לו החצי וע"כ צריכין אנו לומר או אותו המשועבד לדירה נמכר לו או אותו הממושכן לאחר ומי מפיס שנאמר יותר שאותו הממושכן נמכר לו ממה שנאמר שאותו המשועבד לו נמכר לו ואת"ל שהממושכן נמכר לו נוכל ג"כ לומר שהממושכן ניתן לו בתחילה לדיר' וא"ת שהממושכן ניתן לו לדירה והאחר נמכר לו הרי כיון שפד' היורש אח"כ הוה כאלו גבהו למי שנתמשכן לו וחזר ולקחו ממנו כדאי' בסי' ק"ז ס"י אעפ"י דאי' בסי' רי"ח האומר לחבירו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהן שאני התם דגריעותא בא לו מצד השד' עצמו ונשאר כך עולמי עד ולכך מפרשין דמי חצי השדה אבל כאן שאין הגריעת' מצד עצמו רק מכח שטר הדירה וזה אינו כ"א לזמן ואם אינו לנו אלא שטר מכירה לבד אין לפרש כי אם חצי הבית ואיך יעלה על הדעת שמחמת שטר שכירות הקדום נפרש תיבת חצי באופן אחר וגם לא נשאר זה כ"א לזמן נמצא היום תפרש תיבות חצי כך ולמחר תפרשהו בענין אחר ואעפ"י שכתוב בשטר המכירה לדור בו ולפי מ"ש עתה אינו קנה. רק הגוף בהדירה קנויי' לו כבר י"ל דצריך לו לאחר כלו' הזמן הדירה ומעכשיו שכתוב שם אינו מוכרח דקאי דווקא ע"ז ג"כ ועו' מוכח משטר שכתוב שם וחצי האחר שייר לעצמה הרי בהדיא שחצי אחד לא נמכר לו כלל ואם תמצא לומר דמפני שכתוב בתחלה שמכרה האלמנה ובנה לכך צריך אח"כ לומ' שלעצמה שייר לאפוקי בנה א"כ קשה מה צורך לכתוב זכו' האלמנה נגד בנה בשטר זה אלא ודאי נכתוב לזכותה נגד חתנה ואפי' את"ל שנגד בנה ג"כ נכתוב אפ"ה נוכל לומר שנכתוב ג"כ נגד חתנה וטובי' השני' מן האחד ועו' מנ"ל לפרש כאן ולדקדק כלל לישנ' דלדור בו דהרי ע"כ צ"ל דמה שקנו סתם אפשר לפרש בע"א כדלעי' והסופר לא הי' לו לכתוב זה כאן אם לא שפירשו אותו בפירוש ובאמת לא פירשו אותו רק הסופר כ"כ מפני שראה בכל שטרי מכירה כך ואע"פ שנכתב כאלו לא נכת' כדאי' בסי' ע"א סי"ד שטר שיש בו נאמנו' ומנהג המקו' שהרב' כותבין נאמנו' בלא המלכת בעלים לשופר' דשטרא והלוה טוען כי בלא רשותו נכתב וכו'. ואפי' אם אחר קנה מהם חצי בית סתם יוכלו לומר אותו חצי המשועבד לדירה נמכר לך והשוכר נשאר בתוכו עד כלו' זמנו בחנם כיון שהוא כאלו הקדים לו שכרו כדאי' בירושלמי פ' מקום שנהגו הביאו ב"י סי' שי"ב המשכיר בית לחברו ועמד והקדישו ה"ז דר בתוכו חנם עד כלו' זמן שכירתו והרא"ש פ' השואל מביא ראי' ממנו שגם לענין מכר הדין כך כ"ש בנ"ד זה שהוא עצמו קנאו שנוכל לומ' אותו המשועבד לך נמכר לך ועליו לפרש שנוסף על מה שקנה לו לדירה קנה לו גם לחלוטין וגם אין לו עליו מחמת שהוא כאילו הקדים לו שכרו דהרי מירושלמי נשמע שדר בתוכו חנם אם רוצה לדור בו מחמת הדיר' הקנויי לו כבר וידע שהיה שעבוד זה על הבית נמצא אין לו