עבודת הגרשוני טו

זו הנכונה לע"ד אזדא לה תמיהת הט"ז על מהררש"ל בי"ד סי' ק"י ע"ש) באופן אם היה קבלת הרב באסור היה לבי מהסס אם לא יצטרכו הקהל לנהוג אסור כימי' שנהגו היתר או לפחות שלשים יום אבל בהיות שקבלת הרב הנ"ל היה בהיתר נראה לע"ד פשוט שאין צריכין הקהל אפי' להתרה כלל. והנה לכאורה נראה אעפ"י שנתקבל הרב בהיתר מ"מ כיון שאחר כך נעשה קרוב אסורא דחרם מהר"ף רביע עלי' וראי' לדבר מהא דאית' בפ"ק דב"ב מחיצת הכרם שנפרצה וכו' נתייאש ולא גדרה קידש כו' ע"כ אעג"ב דכתיב בקרא לא תזרע כלאי' מ"מ אסרינן ג"כ הקיום א"כ נימא נמי הכא אעג"ב שהחרם הי' שלא לקבל רב שיש לו קורבא וצדדים מ"מ לא יקיימו רב שיש לו קורבא. אבל כד מעיין שפיר נ"ל ע"ד שאין משם ראי' כלל ואדרבה משם ראי' להיפך דאי' בפ"ק דמ"ק תניא שדך לא תזרע כלאים אין לי אלא זורע מקיים מניין ת"ל כלאים שדך לא ע"כ (ועיין בפירש"י) הרי קמן טעמ' דכתב רחמנא כלאים באופן דדרשינן שדך לא אבל אי לא כתוב הכי לא הוה משמעות אסור הקיום מאסור זריעה וא"ת נילף מינה כיון דגלי רחמנא גבי כלאי זרעים שהקיום אסור כמו הזריעה אעפ"י שהזרי' היתה בהיתר כגון שהיה מחיצה מפסקת בינהם הה"נ בכל ענין נאמר כך אבל ז"א דהא גבי כלאים יש לנו ג"כ קרא יתיר' לדרוש כן מדה לל ותבואתו וכתב ותבואת הכרם אלא לרבות כרם בלא זריעת כלאים דהיינו המקיים כלאים דקדש כמ"ש הלבוש סי' רצ"ז ס"ד ע"ש א"כ אית לן שני כתובים ושני כתובים אין מלמדים ואפי' למ"ד שני כתובי' מלמדים יבא כתוב השלישי והוא זה דדרשינא לא תעשה לך פסל א"ל אלא ל"ת העשוי כבר מנין שלא יקיים ת"ל לא יהי' לך. הרי יש לנו ג' כתובים שבאי' ללמד ולהורות שהקיום אסור כמו העשיה ולכ"ע ג' פסוקים אין מלמדים אבל מ"מ לא מלאני לבי לסמוך על זה באשר שאין דבר זה מפורש בש"ס הגם שבעל צדה לדרך כותב כיוצא בזה בפ' בא בענין מה שחולק על הריב"ש במ"ש שאין פודין הבכור ע"י שליח. ע"י אומדים אמנם לעד"נ אעיקרא דדינא פירכא שאין להכניס בחרם של מהרר"ף אלא מה שאין הלשון סותר הכוונה אבל במקום שהלשון סותר הכוונה אין לנו לילך אחר הכוונה כמ"ש מהררי"ט ולא נעלם מעיני שמהרר"ך חולק עליו ואין בידי להכריע בין שני הרים גדולים וביותר במקום שהאחרונים הביאו דבריהם ולא הכריעו מכל מקום לפי עניות דעתי נראה שרוב הראיות שהביא יש לסתרם באמת הבנין כי כל מה שהביא מתם היינו היכא שאנו מוצאי' איזה תקנה כתובה אנו אומדים המתקני' שגם לזה נתכוונו אעפ"י שלא מפורש בלשון התקנה אבל כשאנו יודעים שלא נתקן רק מה שכתב בלשון התקנה או מה שמבואר בנדר בזה לא אמרינן שאנו הולכים אחר אומדנ' מ"מ אני מבטל דעתי בזה רק לעד"נ שבנ"ד גם מהררר"ך מודה באשר הלשון החרם משמע מלכתחלה ועד סוף שלא כיון כי אם שלא לקבל רב שיש לו קורבא אבל לא מי שנתקבל בהיתר שהרי כתוב להיות בשב ואל תעשה ואין נכלל בלשון שב ואל תעשה שאם נתקבל שלא יקיימו אותו נ"ל גרשון אשכנזי: שאלה ג נדרשתי באשר שאלוני לחוות דעי מרחוק בענין מעשה שהיה כך היה ראובן שמעון לוי ויהודא נשתתפו יחד בעסק משא ומתן א' באופן ששמעון ולוי יסעו למדינה אחרת וליקח שם סחורה ידוע ולהביאה למדינה זו ולוי ויהודא לא הטילו לכיס כלום רק ראובן הטיל לכיס סך גדול ושמעון הטיל ג"כ לכיס סך אבל לא היה מגיע אפי' לחלק רביעי' מן כל הסך שהטיל ראובן ושמעון ולוי ויהודה הקימו שטר עליהם בא"ה איך אמת הוא שיש תחת ידם ורשותם סך ידוע השייכים לראובן ושמעון שקבלו מידם לידם במעות מזומנים והרי סך הנ"ל בידם בתורת עיסקא למחצית שכר ולמחצית הפסד לצורך קניית סחורה ידוע במדינת אחרת והחצי ריוח יהיה לראובן ושמעון וחצי ריוח יהיה ללוי ויהודא (אכן א' ר"ט יקחו לוי ויהודא בראש שכר טרחתם וכן להפסד חו' ובאותו השטר נאמר וז"ל גם ראובן ושמעון עשו ק"ס באותו מעמד להלוות ללוי ויהודא סך הנ"ל כנ"ל עד גמר משא ומתן הנ"ל דהיינו עד בואם לביתם וכמ' לוי ויהוד' שעבדו כל נכסיהם באופן המועיל לראובן ושמעון על חצי אחריות של סך הנ"ל. זה הוא תורף השטר הנ"ל רק במלות מתחלפות ולאחר שבאו לוי ויהודא לביתם והביאו סחורות הנ"ל תבע ראובן את שמעון שישלם לו מה שהניח הוא בשותפות יותר מן חצי סך הכל כי כן היה תנאי ביניהם שיטילו ראובן ושמעון שוה בשוה חלק בחלק ושמעון טעון שאינו מחויב לשלם רק חלקו שהוא חלק רביעית ועל רביעית השני מעולם לא נתחייב להטיל לכיס רק נעשה ערב על אחריות הדרך עד שיבואו לביתם ואח"כ יתן כל א' וא' מארבעת' חלקו חלק רביעית והאריכו למעניתם. ופסקו הדייני' ששמעון מחויב לישבע ש"ד שכדבריו כן הוא שלא היה ערב רק על אחריות הדרך עד שיבואו לביתם ואח"כ יתן כל א' חלקו חלק רביעית ושמעון קיים הפסק ונשבע כנ"ל ואח"כ העידו עדי השטר הנ"ל אחר האיום ז"ל כו' והנה ראובן הנ"ל מרנן אחר שמעון שהוא פסול לעדות ולשבועה שנשבע לשקר ע"פ הגדת עדים הנ"ל ועל זה נשאלתי אם שמעון פסול לעדות ולשבועה אם לאו: תשובה הנה על ענין עסקי ממון לא נשאלתי ואין רצוני לתקוע את עצמי לדבר הלכ' זו בלתי ידיעת שני הצדדי' רק לענין מה שנוגע בכשרותו של שמעון חלקי אען ואומר ששמעון מקדושתו וכשרותו לא יצא ומי שמרנן אחריו עתיד ליתן את הדין וזה החלי בעזרת ה' חילי שאין ממש בהגדת עדות האלו כיון שהיה שלא בפני ב"עד כי כבר פסקו רוב הפוסקים שאפי' בדיעבד אין פוסקי' ע"פ עדים שהעידו שלא בפני בע"ד ולא כדעת ראבי' ורא"בן שפסקו שבדיעבד דנין על פיהם ואפי' לפי דעתם שדנין ע"פ בדיעבד היינו דוקא בדיני ממונות אבל לא בענין לפסול איש ולהוציאו מחזקת כשרות וכל זה מבואר באר היטב ביש"ש בפ' הגוזל בתרא ובתשובת מהרש"ל סי' י"א וכ"ח ע"ש גם שם מבואר שפסק שאין העדי' יכולין לחזור ולהעיד משום דה"ל כאלו נוגעי' בעדותן ע"ש כללא דמילת' לדברי מהרש"ל שדברי עדים האלו לא מעלין ולא מורידן ליגרע כחו וכשרותו של שמעון הנ"ל אמנם באשר שאין דברי מהרש"ל מוכרחי' גם מתוך דברי תשובותו הנ"ל נראה שעדין יש לבעל דין לחלוק עוד י"ל כיון שגביית העדות שייכי' ג"כ לענין ממון כעדי ממון דמיא וכמו שאמרינן לענין דרישות עיין בב"י סי' ל' ע"כ גם אנחנו נאמר אף אם נאמר שעדותן שנגבה שלא בפני הבע"ד מועיל אפי' בענין לפסול א' מ"מ נראה לע"ד שאין די באר בעדיות האלו לפסול את שמעון מטעם שעד א' אמר וז"ל איך הב ניט אנדרשט פר שטנדין אלז ראובן אונ' שמעון זאל איטלכר החצי מעות אויז ליגן כו' דז איך זאל זאגין זייא בפירוש גרעט גווארין קאן איך ניט איטלכיז ווארט בהלטין אבר איך הב עז ניט אנדרשט פר שטנדין עכ"ל ונלע"ד שאין שמעון נפסל ע"פ עדותו כי יוכל לומר מה לי ולהבנתך אתה הבנת כן אבל לא הי' כך כוונתי רק כוונתי הי' שאין אני ערב רק עבור אחריות עד שיבואו לביתם ואח"כ יתן כל א' וא' חלקו וראי' לדבר שיוכל אדם לתרץ דבורו נגד הבנת השומעים ממה שכתב הרשב"א בתשו' והב"י מביאה בי"ד ס"ס רכ"ח וז"ל נ"ל הדברים ברורים שכל שנדר ובא ואמר ע"ד כן נדרתי נאמן ואע"פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפי' תלה הנדר לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהפך מה שאומר עכ"ל ע"ש הרי קמן שיוכל אדם לתרץ דבורו הפך כוונת השומעים וא"ל לעולם אמרינן כל מה שמבינים השומעים ה"ל כאילו פירוש בהדיא ואינו יכול לפרש דבריו להפך הבנת השומעים והא דאמרינן גבי נדרים שיוכל לפרש דבריו הפך הבנת השומעים היינו טעמ' משום דגבי נדרים בעינן פיו ולבו שוים מה שא"כ בענין אחר דזה אינ' דהא דק"ל גבי נדרי אונסי' דלא הוה נדר היינו דוקא כשהוציא בפיו דבר שאינו בפירוש נגד מה שבלבו אבל כשהוציא בפיו דבר שהוא בפ' נגד מה שבלבו הוה נדר ואם הוה מה שכיוונו השומעים כאלו אמר בפי' אותו הכוונה אין לנו לקבל מה שפי' הנודר הפך דעת השומעי' אלא עכ"ל כיון שאיכא לפרש דבריו הפך דעת השומעים שומעין לו ולא הוה כאילו אמר בפי' הבנת השומעים ה"ה נמי בנ"ד שומעין לו לשמעון לפרש דבריו הפך דעת השומע הוא העד הא' שאמר שהוא הבין ששמעון מחויב להניח חצי המעות: והנה לא נעלם מעיני מ"ש הריב"ש בסי' קצ"ה (הובא בש"ע י"ד סי' רי"ח ס"א) וז"ל ולא דמי לההיא דתנן בפ' הנודר מן הירק טען והזיע והיה ריחו קשה ואמר צמר ופשתן עולה עלי מותר לכסות ואסור להפשיל לאחוריו כו' וכן ההוא דפ' קונם יין הי' מסרבין בו לישא את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי מותרת להנות שלא נתכוון אלא לשם אישות וכן היה מסרב בחבירו לאכול אצלו ואמר קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם מותר לכנוס לביתו ולטעום לו שלא נתכוין אלא לשם אכילה ושתי' כו' ועוד דכל הני הוה בנדרי' שנודר אדם בינו לבין עצמו והולכין אחר כוונתיו משום דבעינן פיו ולבו שוין אבל מי שנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו עכ"ל א"כ משמע שמה שאדם מתחייב נגד חבירו הולכין אחר מה שהלשון כולל וה"ה בנ"ד נמי י"ל שיש לנו לילך אחר הלשון שהוא כולל יותר כן משמע לכאורה אבל כד מעיינן שפיר בדברי הריב"ש נראה שעד כאן לא קאמר הריב"ש שיש לילך אחר הלשון שהוא כולל אלא כמו בנ"ד שבלשון המתנה לא היה ספק כלל אלא שהקהל רצו לבטל הלשון ולילך אחר אומדנא דלא מוכח כמו שאזלינן בתר אומדנא גבי טיפת צונן שאני טועם וכיוצא בזה ומבטלין הלשון לגמרי על זה כתב שאזלינן בתר הלשון הכולל יותר כיון שהוא מתחייב נגד חבירו אבל אם הלשון סובל פי' אחר אע"פ שלפי כוונת השומעים הוא להיפך מ"מ אזלינן בתר פירושו של הנותן או המתחייב וכלל גדול בדין המוציא מחבירו ע"ה (וכ"כ הט"ז בסי' רי"ח ע"ש) ואין לומר ע"כ לא אמרינן