עבודת הגרשוני יד

אע"פ שמן הדין לא היה צריך לאשהוי אבל לעד"נ אין משם ראי' כלל חדא דשאני התם דהו' חששא קרובה מאד ועוד שהרשב"א לא עשה סבר' זו כי אם סניף לעיקר הדין ולעשות ממנה כ"ש ק"ל ועוד ג' חדשים של הבחנה עדיפא מחש' מעוברת חבירו כמ"ש ב"פ החולץ: כללא דמילת' שלע"ד נראה שבנ"ד מותרת להינש' לו תוך כ"ד חודש וליכא למיחוש למידי כיון שהוא מודה שהולד ממנו כאשר בא בשאלה שהיא והוא מודים שממנו נתעברה וכן משמע מתשובת הרא"ש כלל י"ז ס"ז הובא בב"י בס"ס ע"א בקצרה ובסי' פ"ב בארוכה וז"ל רחל היתה מעוברת מראובן אח"כ קדש' וילד' בן כו' ע"ש שהאריך משמע שהיא מותרת להינשא לו כשהוא מודה שהולד ממנו (אם לא נאמר שקידשה ונשאה באיסור אבל זה אינו במשמעות) הגם שאין להביא ראי' מן הרא"ש שהוא אזיל לשיטתי' דס"ל שאין חוששין כלל כשם שזינתה כמו שכתב בכלל ל"ב סי"ו הובא בס"ס ג' בהג"ה ש"ע וז"ל. כהן שבא על פנויי' אלמנה וילדה ממנו בן מהו לכהונה והשיב נ"ל שהוא כשר לכהונה וכו' ואין לומר מדאפקרה נפשה לגבי' בועל אפקרה נמי נפשה לגבי' עלמא דלית הלכת' כאביי דאמר בשילהי אלמנה לכ"ג מגו דאפקרה נפשה כו' ע"ש. הרי קמן שהרא"ש לא חייש כלל לומר מדאפקרה גבי' דבועל כו' ודלא כמו שעלה על דעת מכ"ת שי"ל שגם הרא"ש מודה לדברי מהררי"ו) מ"מ לפ"ד בנדון ההוא בסי' י"ז אין אנו צריכין לכך כי בלא"ה א"ש דכיון שהודה שהולד ממנו וק"ל והואיל ואת' לידן תשובת הרא"ש הנ"ל נדייק בה למה הביאה מה"ר רמ"א בהגהותיו ס"ס ג' וז"ל כהן שבא על הפנויי' ומודה שהוא בנו הבן ההוא כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה נפשה לאחרים עכ"ל דמשמע כאן שהוא פוסק כדעת הרא"ש אפילו בשאינה מיוחדת לו ולקמן בסי' קנ"ו ס"ט לא הביא דעת הרא"ש אלא דעת המ"מ שס"ל שבמיוחדת לו דוקא לא חיישינן לומר כשם וכו' ונלע"ד ליישב ע"פ מ"ש לעיל בשם מ"ו ח"ז בב"ח שלענין תרומה דרבנן פסק הרמב"ם לקולא ותרומה בזמן הזה דרבנן כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' תרומת הכי נמי י"ל שמ"ש מהרמא"י הרי הוא כהן לכל דבר היינו כל דבר שהוא מדרבנן (ועיין בלבוש) וזכיתי עוד לדברי' הרבה בדינים אלו רק שאין הזמן מכיל כעת וכללא דמילתא בהא סלקי ובהא נחתי שענ"ד נוטה להקל בנ"ד ולהשיאה לכתחילה באשר שיש לחוש שתתפרד החבילה ולא ישוב אליו עוד ויבטל המצוה המוטלת עליו להכניסה כמ"ש מהררי"ק בשורש כ"ט אמנם בתנאי כפול אם דעתו דמר הרמה מסכמת עמדי בשריותא דא הן מטעמי דידי או מטעם אחר אבל אם אין דעתו מסכמת בטלה דעתי ואם דעתו מסכמת רק שלבו נוקפו קצת הלא יוכל מכ"ת לשאול עוד את פי מורי' אנשי השם אשר בארץ המה רק בקשתי שמכ"ת יודיעני אם דעתו מסכמת עמדי אם לאו ואם יהי' לו איזה פקפוקים עלי ועל דברי יודיעני אם אוכל לעשות סניגורי' לדברי ע"פ האמת והיושר מוטב ואם לאו אודה ולא אבוש לומר הדרני בי כי כן דרכי תמיד לקבל האמת ממי שאמרו מכ"ש ממכ"ת שדעתו רמה ובזה אצא ואומר שלום מאלהי הצבאות אחר כתיבתי כל הנ"ל ראיתי בתשובו' חמי הגאון מהרר"מ ז"ל שנכתב בפשיטו' בסי' ק"ד שאין לחוש מדאפקרה נפשה לגבי האי אפקרה נפשה נמי לגבי האחרינ' והביא ראיות מן תשובת הרא"ש שהבאתי לעיל ולא הרגיש שמהררי"ו לית ליה להאי סברא אע"פ שהזכיר תשו' זו של מהררי"ו לעיל בסי' נ"ה ואפשר ליישב דבריו כמו שכתבתי שיש חילק בין הודה שהולד ממנו ובין הודה שבא עליה אבל באשר שהביא ראיה מתשו' הרא"ש לא משמע הכי וצ"ע נ"ל גרשון אשכנז. שאלה ב למען ציון המצוין בהלכה שמורה וערוכה ה"ה הרב הגדול המובהק במהור"ר אפרים כהנא רבא יכהן פאר נר"ו. לא אחשה ואחוה דעתי הקלושה בענין החרם אשר גזר אומר הזקן הרב המובהק מהר"רף נר"ו בק"ק אובין שטאט וז"ל עכ"פ ראה ראיתי שאין טוב להם לקבל איזה רב אף שהוא הגון וכו' ויש לו בקהלה קרובים וצדדים כי אז יעשן אף המריבה יותר ויותר ואינו דומה שמיעה לראי' כו' ויש לחוש שלא יעמדו מתוך הקהלה איזה אנשים בגובה אפם וכו' מי אדון לנו למחות לנו לקבל רב שיש לו קרוב בקהל. ולומר כאשר דברו לדוד הננו עצמך ובשרך וכו' בכן יצאתי בגזירה שוה בחרם כו' להיות בשב ואל תעשה שלא יעלה על לב שום אדם לתת דעתם בקבלת הרב לקבל איזה קרוב שיש לו צדדי' בקהלה כו' עכ"ל החרם: והנה איזה שנים שעברו קבלו הקהל הנ"ל הרב המובהק הנ"ל והי' רחוק לכל בני הקהלה ולאחר מכאן נעשה קרוב ע"י התחתנות דהיינו שבנו של הרב הנ"ל נשא אשה שיש לה קרובים בקהלה והנה כהיום הזה בא איש א' והרעיש העולם באמרו שהקהל נלכדים במצודת החרם של מהר"רף הנ"ל והנה אשתקד בין כסא לעשור צעקת הרב המובהק הנ"ל בא אלי: תשובה בהיות שהימים ההם נזכרים ונעשים לחשוב עם קונהו חשבון של מצוה ע"כ לא יכלתי להשיב בארוכה רק מפני הכבוד השבתי לו בראשי פרקים והנה באמת מאז ועד עתה לא שקטנו וצרות רבות סבבונו בעו"ה וכל המאוחר קשה מהראשונים ואחרון הכביד שיצא הגזירה מן השמים ואנו טרודים מאד מאד ולבי וראשי בל עמי לכוין דעתי בכתב מ"מ לאהבת האמת והשלום ולכבוד הרב המובהק נר"ו אוציא מן הכח אל הפועל לברר דברי הראשונים בתוס' באור (תשובה זו נאבד רק מתוך תשובה זו האחרונה מבואר הטיב הראשונה) ואעבור עליהם ראשון ראשון וזה יצא ראשונה ושם נאמר שלדעתי הקלושה נראה אף גם אם נתקבל הרב הנ"ל באסור דהיינו שהיה לו אז בשעת הקבלה קרובים בקהלה מ"מ אין מקום לדחות הרב ולהורידו מגדולתו באשר שהלשון שלא יעלה על לב שום אדם לתת דעתו בקבלת הרב לקבל איזה קרוב שיש לו צדדי' בקהלה וכן בכל לשון החרם לא נזכר כי אם לשון קבלה ובשום מקום לא נזכר שלא יחזיקו רב שיש לו קרוב משמע שהחרם לא חל כי אם על הקבלה. ואם כבר עברו וקבלו איזה רב שיש לו קרוב עברו על החרם וצריכין התרה על מה שעברו. ודבר זה דומה ממש למ"ש הרשב"ץ הובא בב"י ס' ר"ח וז"ל על ראובן שנשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים ועבר ונשא אם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נישואין עמה ה"ל כנשבע על הככר וכו' אבל אם לשון שמשמעו שלא תהיה אשתו כו' עכ"ל ודבר זה דומה ממש לנ"ד והנה לא נעלם מעיני מ"ש הרשב"ץ בעצמו ובכבודו הובא בב"י בסי' רי"ח בעסק מי שנשב' שלא יעשה יין למכור וכו' ויש לו עכשיו קצת יין העשוי כבר קודם שנשבע כתב שנראה שאסור למכרו אע"פ שלא נשבע אלא שלא יעשה יין למכור וזה עשוי כבר משום דאזלינן בתר כוונת הנודר וכו' (הגם שדבריו האלו תמוהין ואין הנדון דומה לראי') וצריכין אנו ליישב דבריו כי היכא דלא יסתרי להדדי והוא זה מ"ש בענין ראובן שנשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים וכו' מיירי באופן שאין אנו יכולין לכוין דעת הנודר מה היה כוונתו ע"כ אנו הולכי' אחר משמעות הלשון משא"כ בענין עשיית היין למכור אנו יודעים כוונת הנודר ע"כ אנו הולכים אחר הכוונה וא"כ בנ"ד נמי שאנו יודעים כוונת הנודר יש לנו לומר שהכל בכלל בין הקבלה בין להחזיק הרב אחר הקבלה מ"מ אני אומר מזכאי אני במקומי שאין להוריד הרב מקדושתו רק צריכין התרה על מה שעברו ע"י ג' הדיוטת שעוקרים הנדר מעיקרו ולא שייך לומר שינהגו אסור בימים שנהגו היתר או לפחות שלשים יום כי לא נאמרו דברי' הללו אלא למי שעובר במזיד אבל אם לא בשוגג ובנ"ד אף היה הקבלה באסור מ"מ ניכרי' דברי אמת ששוגגין היו שלא זכרו בשעת קבלת הרב שמהרר"ף גזר חרם (או היו שוגגין בענין אחר כמבואר להבא) שכמה דינים יסדו חז"ל על לא שביק אינש התירא וקאכיל אסורא ואם היו זוכרים החרם היה יכולי' להתירם ע"פ רוב הקהל אלא ודאי שכחו החרם א"כ עברו בשוגג על החרם וגבי שוגג לא אמרי' שצריך לנהוג אסור אלא מתירין אותו מיד וראי' לדבר שאנו תולין לומר שמא שכחו מהא דאיתא בב"י סי' ע"ה על שמעון שנשבע ליתן מזכרת כל נכסיו לגבאי מס ולא הביא במזכרת חוב פלוני וכתב דשמא שכחו. והנה באמת לא נעלם מעיני תשובת הרשב"א הובא בב"י סי' ל"ד על א' שהעידו עליו שעבר על שבועתו וכו' עד וטען שוגג הייתי אינו נאמן להכשיר עצמו לומר שוגג הייתי ושכחתי אך אין הראי' דומה לנדון והמשכיל יבין את זאת מעצמו ואינו מהצורך להאריך כי אדרבא משלילת לשונו ג"כ מוכח שם ששכחה הוי שוגג וא"ל מאן לימא לן דשכחה הוה שוגג דלמא שכחה הוה מזיד גבי אדם כדאמרי' גבי שומרי' כל לא ידענא פשיעות הוא. הא ליתא דהא אית' בפ' כיצד הרגל אמר רבא היתה אבן מונחת לו בתוך חיקו והכיר בה ושכח לענין נזק חייב לענין ד' דברים פטור ופירש"י לענין ד' דברים פטור אע"פ דהכיר בה הוה שכחה שגגה ולא פשיעה הרי קמן ששכחה הוה שגגה. ויש לחלק בין שומר שאמר לא ידעתי אנה הנחתיו ובין שארי שכחות וק"ל: כללא דמילת' שלכאורה נראה פשוט שאין להוריד הרב מקדושתא רק הקהל צריכין התרה על מה שעברו ונעקר הנדר מעיקרו וממילא יכולי' להחזיק הרב כל משך זמן שקבלו אותו ואין הקהל צריך לנהוג אסור כלל כי נכרים דברי אמת ששוגגי' היו ששכחו החרם של מהרר"ף אבל לבי מהסס לומר שכחה גבי הרבה בני אדם שהם במעמד א' דהוה שוגג (ולא דמי לנדון של הרשב"א שהי' יחיד) וראי' לדבר מהא דאי' בפ"ק דשבת משלשלין את הפסח וכו' ומפרש בגמ' מ"מ בני חבורה זריזין הם ופירש"י זריזין הן ומדכרי אהדדי וכן בפ' חבית אבל עשרה בני אדם וכו' מביאי' בידם ופירש"י הואיל מרובין הן מדכרי אהדדי שמעינן מני' שגבי רבי' שעושין דבר א' בפ"א לא חיישינן שישכחו כולם ודאי אם רבים יעשו דבר א' זא"ז איכא למיחש לשכחת כל א' וא' בפני עצמו אבל לא כשיעשו דבר א' בפ"א (ובסבר'