עבודת הגרשוני קכד

ר"ל שיש צד תפיסה לכולן ובהכי ניחא טפי לר"י לישנא דמקודשת ואינה מקודשת זה הוא תורף דברי רום מעכ"ת ומה מאד ישרו בעיניו עיני פקיחי עד שקילס את עצמו וכתב שכל הגדולים הניחו לו מקום להתגדר בו בענין זה: תשובה הנה באמת נכון היה לשמור פי מחסום ולא לגלות למכ"ת מה שנראה לע"ד כיון שאני לא נקראתי לחוות דעי מרחוק אם ישרו דבריו בעיני אך ורק לרוב האהבה עזה שבינינו לא יכולתי להתאפק ולגלות את אזני מכ"ת שבמחילה מכבודו הרב שלא כיון יפה מכמה טעמים וחד מתרי ותלת טעמים אנקוט והוא זה שהרמב"ם כותב בדין זה בעצמו וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום הרי זו מקודשת לשניהם מספק כו' עכ"ל ופשוט הוא שכוונתו שקדושי שניהם הוא קידושי ספק וא"כ הוא אין לומר שהרמב"ם ס"ל כר"י שודאי שיורי שייר אלא שר"י גופי' ס"ל שאינם קידושי ודאי משום דמספקא ליה אי שיור פוסל אם לאו דאי דעת הרמב"ם כך הוא הוה קידושי האחר קידושי ודאי ממ"נ דאי קידושי הראשון קידושין הם הלא שייר שגם קידושי שני יהיו קידושין וליכא מאן דאמר שאם קידושי ראשון הם קידושין בשיור שקדושי שני לא יהיו קידושין ואי קידושי ראשון אינם קדושין כיון שהם בשיור א"כ מכ"ש קידושי שני הם קידושין ודאי כללא דמלתא אם היה דעת הרמב"ם כמו שעלה על דעת מכ"ת שפסק מקודשת מספק לכולן משום דס"ל ששיור בקידושין הוה ספק קידושין התינח בבבא בתרא שקדושי כולן הוה שיור אבל בבבא קמא שבקידושי הראשון הוה שיור ובקדושי שני לא הוה שיור א"כ ה"ל לפסוק שקידושי ראשון הוה קידושי ספק וקידושי שני הוה קידושי ודאי חדא ועוד קאמינא שא"א לומר שהרמב"ם ס"ל כר"י שמעכשיו ולאחר שלשים יום הוה שיור שהרי הרמב"ם כתב להדיא בפ"ט מהל' גירושין דין י"ד וז"ל אמר הרי זה גיטך מעכשיו או מהיום לאחר מיתתי ומת הרי זו ספק מגורשת שמא אחר שאמר מעכשיו חזר בו מלשון מעכשיו וסמכה דעתו על לאחר מיתה שאין גט לאחר מיתה עכ"ל הרי שכתב הרמב"ם הטעם גבי גט משום שמא חזר בו מלשון מעכשיו ואי ס"ל כר"י מוכרחין אנו לומר שהטעם הוא משום גזירה דאם מתי כמו שמפורש להדיא בסוגיא דפרק האומר וזה הוא לע"ד הוכחה שאין עליה תשובה שאין דעת הרמב"ם כמו שעלה על דעת מכ"ת ותמהני על מעכ"ת שהוא מתון ומסיק שלא עיין כלל בדברי הרמב"ם בהל' גירושין ובטוח אני במכ"ת שיודה ויאמר אמת שא"א לפרש כן דברי הרמב"ם כמו שעלה על דעתו הרמה כי כן מדת טובו לקבל האמת ממי שאמרו ואם לא למעני יעשה למען כל הגדולי' שלא רצו ללכת בדרכי מכ"ת ויפה עשו הגדולים כן נ"ל גרשון אשכנזי: שאלה קיט אהו' ידידי תלמידי חביבי האלוף המרומם התלמודי המופלא והמופלג כל סתום מלבן כשלג הרב הגדול כמהור"ר דוד אופנהיים יצ"ו אין הזמן מסכים עמדי לטייל עמו בארוכות ואפי' בקצרות אין לי פנאי רק באשר שדבריו דברי דודים חביבי' עלי ביותר אמרתי אפנה ואשנה וארוץ להשיב למכ"ת מפני הכבוד על שאלתו שאלת חכם מה שכתב מכ"ת בתמיה קיימת על מה שכתב מור"ם בהגה' סי' צ"א סעיף ג' מי שהוציא הוצאות וכו' נשבע ונוטל ופי' רבינו בעל הסמ"ע שבועה זו היסת כיון דידוע דהוציא ואינו יודע כמה הוציא מ"ה סגי גם אליבייהו בהיסת וקשיא למכ"ת דהא דין זה מיוסד ומבונה מהמשנה הבעל שהוציא והוא מדברי המרדכי ושבוע' זו שבועת המשנה ולא היסת ועוד קשיא ל"ך על שכתבו בלשונם מהרי"ק ומור"ם מי שהוציא הוצאות ברשות חבירו דמשמע דוקא ברשות חבירו אבל שלא ברשות צריך לברר וקשיא למכ"ת הא לשם משמע דהא דקתני ישבע כמה הוציא ויטול איירי שלא ברשות דהא הבעל אליבי' דהפוסקי' שלא ברשות הוא עכ"ל מכ"ת: תשובה נ"ל דכל חד קושיא סתירה של השני והמשך הפירוש כך יהיה דאדרבא כיון דמתניתין איירי שלא ברשות וקתני ישבע דהיא שבועת המשנה ע"כ דוקא שלא ברשות הוא דישבע אבל ביורד ברשות ליכא שבועה כלל אלא לאחר שתיקן היסת תקנו דגם ביורד ברשות דיהא נשבע היסת והיינו טעמא לפי סברת מהרש"ל דתולה הדבר בידוע שהוצי' יהיה סברת המשנה דאיירי שלא ברשות דוקא שלא ברשות והיינו טעמא דכיון דיורד שלא ברשות מסתמא אינו ידוע שהוציא וגם אפשר נמי דאיירי מתניתין בשאינו מבורר וידוע שהוציא והא דקתני ישבע כמה הוציא דמשמע דאיירי בשידוע י"ל הא דקאמר דאיירי מסתמא שאינו מבורר פירושו כך הוא שאף שמברר שהוציא כיון דמסתמא אינו מבורר לא פלוג וישבע שבועת המשנה אבל ביורד ברשות אין צריך לישבע כלל וטעמא דכיון דיורד ברשות מסתמא מבורר שהוציא וכיון דלא מפורש דישבע נמי שבועת המשנה הבו דלא לוסיף עלה ותקנו דנשבע היסת והיינו טעמא דמהרי"ק ומור"ם שכתבו שם מי שהוציא הוצאות ולא כתבו בפירוש דידוע שהוציא אלא דלא כתבו כן מפני שכתבו ברשות חבירו ובאם דיורד ברשות מסתמא דידוע שהוציא וזהו סברתם בפשיטות דשבועה זו היסת. ואפשר דאוקמתא דהווי' דאביי ורבא נמי משמע כן.. וכדי לברר את זה הוא בהכרח להביא את הווייתן. וז"ל הגמרא א"ר אסי והוא שיש שבח כנגד הוצא' ופריך בגמרא למאי הלכת' אמר אביי שאמר היתה שבח יתר על הוצאת נוטל את הוצאה בלא שבועה. אמר ליה רבא א"כ אתי לאיערומי אלא אמר רבא שאם היתה הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה כשיעור שבח ובשבועה עד כאן לשונו. ונראה לי דפשוט הוא הא דקאמר אביי נוטל בלא שבועה ולית ליה החשש משום. שמא יערים ע"כ צ"ל דנוטל בלא שבועת המשנה אבל היסת מיהא בעי משום שמא יערים תקנו דיהא נשבע היסת וסבר אביי דמשום חשש שמא יערים לא אמרו חכמים דיהא נשבע שבועת המשנה. וכה"ג אמרינן גבי פוחת שטרו דאיכא למיחש שמא יערים א' לומר פחות כדי שיהא נוטל בלא שבועה ואפילו הכי לא תקנו חכמים דיהא נשבע שבועת המשנה וטעמא דמשום דאיכא למיחש שמא יערים א' יתקנו חכמים לכל העולם שבועה והא לא סגי דלא יהא אחד דלא יערים ולכך לא תקנו חכמים שבועה זו וה"ה ה"נ דכוותא דסבר אביי דמשום דאתי לאיערומי לא תקנו חכמים שבועה אבל מ"מ היסת מיהא בעי משום חשש זו. ואע"ג דהא דאמר אביי גבי דאם היתה שבח יותר על הוצאה דנוטל בלא שבועה משמע דוקא בכי האי גוונא היינו דלא בא לאשמועינן אלא היכא דדוקא דשבח יתר על הוצאה דהוה כמו ביורד ברשות חבירו דכיון דשבח יתר על הוצאה פשיטא דניחא לי' בהוצאה זו והוי היא היא כמו דיורד ברשות וידו על העליונה ואינו אלא חשש שמא יערים לכן לא תקנו אלא היסת צריך לשבע. אבל בהאי דמוקי רב אסי למתניתן בדשבח נגד ההוצאה וא"כ לא ניחא לי' בהוצאה והוה כיורד שלא ברשות אז צריך לשבע שבועת המשנה. ולזה כתב הסמ"ע דביורד ברשות א"צ לשבע אלא היסת. הא לך בפי' דפירושו מ"ש דנוטל בלא שבועה היינו דהיסת מיהא צריך לשבע. ואע"ג דאסיקנא הלכתא כרבא ורבא הוא דאמר דאפילו באם שבח פחות מהוצאה אינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח ובשבועה וסבר דתקנו חכמים משום חשש הערמה היינו ע"כ דלא פליג רבא אאביי ביורד ברשות אלא דפליג ואמר דמתניתין דאיירי שלא ברשות וכל גוונא דאפילו דאם היתה שבח יותר על הוצאה זו נמי יורד שלא ברשות היא אע"פ דניחא לי' בהוצאה זו דלא פלוג וחייב לישבע שבועת המשנה אבל ביורד ברשות ליכא מאן דפליג דלא איירי מתניתין בזה וכיון דלא איירי מתניתין אלא שלא ברשות ע"כ אפילו רבא מודה דדוקא ביורד שלא ברשות דאינו מבורר שהוציא צריך לישבע שבועת המשנה אבל ביורד ברשות אז ידו על העליונה ונוטל בלא שבועה וכדאמר רב חסדא גבי קטנה כמוציא בנכסי אחר דמי. ופירוש הרי"ף והביאו הנ"י בא"ה סי' פ"ח דהאי כמוציא בנכסי אחר דמי פירוש כיורד ברשות דמי ושמין לו כאריס וידו על העליונה ומפורש בסי' שע"ה היינו דנוטל דאם השבח יותר על הוצאה נוטל את השבח. והיינו דאמר אביי דנפקא מיני' דאם השבח וכו' ר"ל דכיון דיורד ברשות נטל את היותר ואם בא ליטול הפחות אז נוטל בלא שבועה והטעם שהיורד ברשות נוטל בשבועת היסת כמו שכתבתי לעיל: מפני דביורד ברשות מסתמא מבורר שהוציא ואינו יודע כמה הוציא ה"ל כמו שאמר הלוויתך והלה אמר אינו יודע אם פרעתיך. דמן הדין דנוטל בלא שבועה אלא שחכמים תקנו היסת ע"כ אין צריך לשבע אלא היסת נמצא הא לך סברת מהר"ריק ומור"ם שכתבו כך דבאו לאשמעינן מיהו היסת צריך דה"א דאפילו היסת אינו צריך קמ"לן ולא כמו שכתב מכ"ת דמשמע מהא דכתבו ברשות חבירו אתי לאשמעינן דיורד שלא ברשות צריך לברר. ז"א אלא כדכתבתי דה"א אפילו שבועת היסת לא צריך קמ"ל דצרך: ועוד דמשמע לי מלשונך דהא דתנן במתניתין ביורד שלא ברשות דישבע ויטול אתי לאשמעינן דה"א דאפילו בשבועה לא יטול אלא צריך לברר קמ"ל וז"א דהא הקשה ר"ח אמאי לא תני זה בהדי הנך דנשבעי' ונוטלים ותירצו וכתוב עוד ונ"ל דהתם לא חשיב אלא הנך משום דאי לאו דאשמועינן ה"א דלא יטול אפילו בשבועה קמ"ל וא"כ ולטעמיך קשה ה"ל לחשוב בהדי הנך דה"א אפי' בשבועה לא יטול אלא ודאי מדלא חשיב בהדי הנך מוכח דמה דכתב ביורד שלא ברשות דישבע ויטול משום דאי לאו שכ"כ ה"א דנוטל בלא שבועה כיון דהוציא קמ"ל דלא יטול אלא בשבועה. כן נ"ל: אבל באמת אפילו זה נמי ליתא דהא כתוב ר"ח (עיין שם) על דלא חשיב ההיא דיתומים גבי נשבעי' ונוטלי' כתב דאינו חשיב גבי הנך דלא יפרעו אלא בשבועה משום דשם לא חשיב אלא הנך דה"א דנוטל בלא שבוע' קמ"ל לא יפרע אלא בשבועה וא"כ דאתי מתניתין לאשמועינן דה"א דאפילו שבועה לא צריך ה"ל לכתוב בהדי'