עבודת הגרשוני קכב

המשועבדי' ולכך כתוב טעם דנראה לנו דהוא סובר נמי כהרא"ש זה נ"ל ברור גרשון אשכנזי. שאלה קיד שלו' לאהו' מחותני המופלא הגאון מהרר"מ שטערין יצ"ו ע"ד מ"ש מכ"ת במ"ש הטור ח"מ סי' רמ"א בשם הרמב"ם וז"ל כתב בטור ח"מ סי' רמ"א כתב הרמב"ם כשם שהמוכר צריך לסיי' הממכר כך הנותן כו' ובש"ע הביאו ג"כ דעה ראשונה ומשמע שדעתו לפסוק כן כי כן דרכו בש"ע כמ"ש בתשו' מ"ע בעל ע"מ כו' עכ"ל דמר: תשובה הנה במחילה מכבודו מכ"ת לא כיון יפה האמת הוא שכן כתב בתשו' מ"ע סי' צ"ז וז"ל דע כי המחבר ההוא רבן של כל בני הגולה וזה דרכו בש"ע הקבוע להוראה להביא תחילה הדעת היותר מוסכמת והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם א"כ מה שסתם תחלה כדעת הגאוני' להתיר הוא פסק גמור כו' עכ"ל אבל האמת יעשה דרכו שאין כוונתו כי אם שכן דרכו של הש"ע להביא תחלה הדעה היתר מוסכמת בסתם ואח"כ מביא דעת אחרת דאיכא למיחש לה ג"כ בשם י"א וכמו דאית' בנדון ההוא בשבירת עצם האמצעי למעלה מצומות הגידין. אבל כשמביא גם הדעת הראשונה בשם י"א כמו בנ"ד ואח"כ כתב ויש חולקין נראה יותר שאין דעתו מסכמת עם הדעה הראשונה דאל"כ ה"ל לסתום ולא לפרש י"א זה נ"ל לע"ד פשוט וברור: ואעיקרא דדינא של הרמב"ם האמת אגיד ולא אכחד שאין מדרכי למיחת נפשי לפלוגת' כת של קודמים כגון זו שמחלוקת ישנה היא וכבר כל האחרוני' רדפו והשיגו את הרמב"ם בזה ואף גם זאת אם נמצא עוד באיזה מקום בש"ס דמשמע דלא כוותי' מה יתן ומה יוסיף אטו כי רוכלא למני וליזל כל המקומות שנראי' סותרי' את דבריו ולולא שמסתפינא הייתי אומר שדעתו הוא גבי מתנה כמו גבי מכר. וגבי מכר היינו טעמא משום דלא סמכה דעת הלוקח כמ"ש בפ' כ"א מהל' מ"ו ה"ה נמי הוה הטעם גבי מקבל מתנה דלא סמכה דעתו. והיינו דוקא היכא שסתם ביותר כגון שלא פרט ולא ייחד לו מקום כלל אבל היכא שאמר בית בבתי אני מוכר לך שייחד לו עכ"פ בית אעפ"י שלא ייחד איזה בית. וכן דקל שבדקלים שסיים לו עכ"פ קצת. שבית בבתי' הוא דבר מסוים סמכה דעת המקבל וקנה ובזה הלכו להם כל הראיות לסתור דברי הרמב"ם ונכון הוא בעיני שזה הוא דעת הרמב"ם ולכן דקדק הרמב"ם וכ' כיצד הכות' לחבירו קרקע מנכסי כו' ולא כ' כיצד הכותב לחבירו שדה מנכסי קנויה לן וכו' אלא לארויי בא דוקא קרקע לא הוה דבר מסוים אלא דבר כללי יותר משדה כמ"ש הטור ח"מ סי' רי"ח אבל שדה דלא הוה דבר כללי מקרי דבר מסוים לענין זה דסמכא דעתי: ואין להקשות מדכתב הרמב"ם אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלוני' הואיל וסיים השדה וכו' ולא קאמר אבל אם אמר שדה מנכסי או משדותי נתון לך נוטל הפחות שבשדות משמע שאם אמר שדה משדותי נתון לך לא קנה כלום. י"ל לעולם ה"ה אם אמר שדה משדותי כו' קנה הפחות שבשדות והא דכתב אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלוני כו' היינו משום שזה הוא משנה בפ' בית כור ומשם יצא לו החלוק הזה לכן נקט לשון המשנת כדרכו תמיד: חדא ועוד קאמינא שאפשר שלרבותא נקט הרמב"ם דין זה כי יש ודאי אלו אמר בית בבתי או שדה משדותי קנוי לך פשיטא שקנה וסמכה דעתי' כיון שחלקו שיהי' לו הוא עומד בפני עצמו ואינו צריך לחלוף כלל אעפ"י שאין אנו יודעים איזה בית או שדה הוא שלו מ"מ כשיוודע איזה הוא הרי הוא עומ' בפני עצמו משא"כ בחלק כך וכך בשדה פלוני שאין חלקו מבורר ועדין צריך לחלוק ה"א דלא קנה דלא סמכה דעתו קמ"ל. וא"כ הוא דעת הרמב"ם לא קשה כלום עליו מהא דאמרינן פ' מי שהוציאה (דף מ"ט ע"ב) מי שבא בדרך וחשכה לו והי' מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום ואם אמר שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו עד עיקרו כו' וק"ל' אמנם מאחר שה"ה הביא כמה ראיו' לסתור דברי הרמב"ם ולא נחית לחלק כמ"ש ואפ"ה לא הביא הראיות של מכ"ת. צריכין אנו לומר שאין משם לא ראי' ולא סתירה לדברי הרמב"ם כי מה ענין קנין שבית' לקנין מתנה או מקח שמקח או קנין שתלוי בדעת אחרים י"ל שלא קנה אם לא דבר מסוים וה"ה איפכא כשיש דעת אחרת מקנה קונה יותר וק"ל. ותמהני על מכ"ת לפי סברתו שמדמה קנין שביתה לקנין מקח ומתנה ה"ל להקשות מכ"ש אשארי פוסקים דחולקי' על הרמב"ם וס"ל שמקח ומתנה נקנין אעפ"י שלא סיים המקו' כ"כ דהיינו אליבא דרבה דמפרש טעמי' דרב משום דלא מסיים אתרי' אבל האמת יעשה דרכו שאין קנין שביתה וקנין מקח ומתנה דומין כעוכלא לדנא כן נ"ל ברור גרשון אשכנזי: פלפול יפה מחידושי רשב"א שאלה קטו הנה צריך אני להעתיק הגמרא חולין (דף ט"ז ע"ב) וגם דבור תוספ' ואח"כ נבוא לבאר חידושי הרשב"א וז"ל הגמרא בעי רבא תלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה מאי ת"ש היה צור יוצא מן הכותל או שהיה קנה עולה מאליו ושחט בו שחיטתו פסולה הכא במאי עסקינן בכותל מערה דיקא נמי דקתני דומיא דקנה עולה מאליו ש"מ ת"ש נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה שאני סכן דלא מבטל לה. ת"ש במחובר לקרקע שחיטתו כשרה דלמא פרושי קמפרש לה מה מחובר לקרקע סכין דלא מבטל לה. אמר מר נעץ סכין בכותל ושחט בה שחיטתו כשרה אמר רב ענן אמר שמאל לא שנו אלא שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אבל סכין למטה וצואר בהמה למעלה חיישינן שמא ידרוס והא קתני בין שהסכין למטה וצואר בהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה אמר רב זביד לצדדין קתני סכין למטה וצואר בהמה למעלה בתלושה סכין למעלה וצואר בהמה למטה במחובר רב פפא אמר בעופא דקליל. עכ"ל הגמרא: תוספת תלש ולבסוף חיברו לענין שחיטה מאי תימא מאי קמבעי' לי' הא אסיקנא לעיל דלר' דיעבד כשר ולר' חייא כשר נמי לכתחלה ואי לא ידע הנהו ברייתו' מ"מ על כרחך יש להוכיח ממתני' דתלוש ולבסוף חברו בדיעבד כשר ולא לכתחלה דאפי' מוקי מתני' במחובר מעיקרו ואסור לכתחלה שמא ידרוס הכי נמי תלוש ולבסוף חיברו יאסור לכתחלה מהאי טעמא וי"ל דאליבא דר' מיבעי' לי' דדלמא הוה כתלוש וכשרה כדאמרינן לעיל או שמא לר' אין חלוק בין תלוש ולבסוף חברו למחובר מעיקרו ופסולה ומתניתן דמכשיר דיעבד כר' חייא ולכתחלה לא שמא ידרוס ובריית' דמכשיר לכתחלה בעופות דקליל כדמשני לקמן אעג"ב דקתני בה בהמה. א"נ כר' זביד דאמר לצדדין קתני ובצוא' בהמה למטה שרי לכתחלה אפי' במחובר מעיקרו וכשצוא' בהמה למעלה אסור לכתחלה שמא ידרוס ובכל מחובר איירי וקא בעי למיפשט מברייתא דהיה צור יוצא מן הכותל דשחיטתה פסול וע"כ רבי היא אבל קשה דהיכי מצי לאוקמי' מתני' כר' חייא הא פסיל צפורי במחוברת במתני' אפי' דיעבד ואמאי דהוה בעי לאוקמי לעיל מתני כר"ח ל"ק דלא קיימי מסקנא הכי עכ"ל התוספת הצריך לענינו: והקשה בחדושי רשב"א איך הבין הפשטן דברייתא בלא בעיית רבא הלא קשיא רישא ומציעת' לסיפ' ולמה סירס בפשטות והבריית' והנה נלע"ד לתרץ שהפשטן ידע שפיר לתרץ הבריית' הא דאית' ששחיטתו כשרה בדיעבד היינו לא בטלו וסיפא איירי בבטלו והוא הבין שמבעי' ליה לרבא היכא שבטלו לכן רוצה לפשוט לו מסיפא ורבא דחי שהסיפא מיירי בכותל מערה והצור יוצא ממנו מתחלה לפיכך שחיטתו פסולה ודיקא נמי וכו' אבל היכא שהיה תלוש מתחלה ואח"כ חברו ובטלו קמבעי' ליה ולפ"ז קשה ליה להפשטן הלא לפי זה ג"כ בעיותך נפשטת להיתר כי איכא למידק למה נקט התנא כותל מערה דוקא למה לא נקט כותל בנין ובטלו אלא עכ"ל שאפי' בטלו שחיטתו כשרה בדיעבד ממילא נפשט בעיותך אלא עכ"ל לפ"ז שהתנא אתא לאשמעינן שבכותל מערה אפי' חישב לתולשו מ"מ כל זמן שלא תלשו הרי הוא כמחובר וא"כ הוא איכא למידק מדיוקא דוקא בכותל מערה לא מהני מחשבתו אבל בכותל בנין מהני מחשבתו ולכן אמר ת"ש נעץ סכין בכותל כו' ולפי דבריך הוה זה משנה יתירה כי סתם סכין מחשבתו לחזר וליטלם משם בשלמא בלא דחיית הבעל האבעי' היה אפשר לומר שאין זה משנה יתירה כי אלו לא נשנה המציע' הוה אמינא שהסיפא מיירי בתלוש ולבסוף חברו ודעתו לחזור ולקחנו משם ואפי' הכי שחיטתו פסולה שאינו דומה לויקח את המאכלת ע"כ תנא מציעת' שבדבר שדעתו לקחנו משם שחיטתו כשרה ממילא ידעינן שהסיפא איירי כשבטלו אבל לפי הדחיי' שקאמר דיקא נמי וכו' אין מקום לטעות בסיפא א"כ קשה הלא המציעת' הוה משנה שאינה צריכה ואין להקשו' גם לפי דעת הפשטן מתחלה קשה הלא הרישא הוא משנה שאינה צריכה י"ל שהפשטן סבר שבאמת יש ג' מיני מחובר בתלוש מעקרא א' כשאמר להדי' שהוא רוצה לחזור ולתלשו וב' בסתם שלא אמר ולא מידי ג' שאמר בפירוש שהוא מבטלו וכשאמר בפי' שהוא מבטלו אזי שחיטתו פסולה ובשנים הראשונים לכתחלה לא ישחטו ואם שחטו שחיטתן כשירה ואם לא תנא אלא הרישא או המציעת' ה"א שזה איירי כשאמר להדיא שאינו מבטלו אבל מן הסתם ה"א שאפי' בדיעבד שחיטתו פסולה לכן נקט בתרתי ששחיטתן כשירה ממילא מוכרח שהסיפא מיירי כשביטלה בפי' אבל לפ"ד הדחיי' שאמר דיקא נמי כו' א"כ קשה הלא האבעי' נפשטת ממילא להיתר בדיעבד. דאל"כ ה"ל לאשמעי' רבותא אפי' בכותל בנין שחיטתו פסולה אלא עכ"ל דאפשר לומר דהסיפא מיירי בכותל מערה אעפ"י שדעתו לתולשו וזה אינו בכותל בנין כי אם דעתו לתולשו שחיטתו כשירה א"כ קשה נעץ בכותל כו' למה לי הלא מדיוקא דסיפ' שמעינן לי' ודו"ק: רב פפא אמר בעופא דקלילא. נלע"ד דה"ק בין שהסכין למעלה וצואר בהמה למטה היינו אפי' במחובר או שהסכין למטה וצואר הבהמ' למעלה ג"כ במחבר אבל איירי בעופא דקלילא משא"כ הריש' דמיירי אפי' בבהמה ובזה א"ש דנקט בהמה בסיפא אעפ"י שאיירי