עבודת הגרשוני קכ

ועוד בנ"ד יכולין לתרץ באופן שאינם מכחישי' זה את זה דהעד א' שאמר שמת בחולי טעה לומר כן הואיל דלא ידע ולא שמע מדריסות סוסים רק ידע שחולה היה ואח"כ מצא אותו מת ולא היה לו במה לתלות המיתה רק בחולי ולכן טעה לומר כן. אף דלא היה אמוד בעיניו שימות מחולי זה רק שסופו מוכיח על תחילתו מה שמצא אותו מת. ולא היה לו במה לתלות לכן טעה לומר כן. אבל השני שידע או שמע מדריסות הסוסים שדרסו עליו ולא היה אמוד בעיניו שלא ימות מחולי זה לכן אמר שדריסות הסוסים גרמו לו וזה מצא לטעות בו כמו דאמרינן בפרק היו בודקין דף מ"א היכא דעד אחד אומר שהיה ב' בחודש ועד אחד אמר ג' בחודש אמרינן דאחד מהם טעה בקביעא דירחא ובחד שיפורא אמרינן דטעה ולא שמע אף על גב דשופר עביד להשמיע שיתקדש החדש. מכל מקום אמרינן דלמא לא שמע מכל שכן דבר כזה בדריסות סוסים אינו עביד להשמיע פשיטא די"ל הואיל דלא שמעו לכן תליא המיתה בחולי אע"ג דיש כאן מקום עיון דמריש פ' סורר ומורה אמר דה"ט דאמרינן דטעי בקביעא דירחא משום דאזלינן בתר רובא ורובא דאינשי עבידי דטעו בקביעא דירחא משם משמע דלא מתרצין דברי העדים שלא יהיו כמוכחשים ואמרינן דחד מהם טעה אלא בדבר דרובא דאינשא עבידי דטעו וכן משמע מדברי הר"ן תשובה ל"ד שהביא ראיה זו הנ"ל אף דלנ"ד לא קשיא מידי משום דזה דבר מצוי מאד שלפעמים חולה לא אמוד בעיני הבריות שימות מחולי ואח"כ מת אמרו הכל דסופו הוכיח על תחילתו דמחולי מת. מ"מ לכאורה גמרא הנ"ל סותר לדברי מהרי"ק סי' קכ"א ואחרונים שהלכו בעקבות הראשונים וגם ריהטא דתלמודא דפסחים דף י"ב ע"א דפריך רבא אאביי ומה אילו דייקינן בהדי סהדי דהאי דקאמר שלש בתחילת שלש והאי דקאמר חמש בסוף חמש והוי עדות מוכחשת ומפירש"י שם וכי אפשר לומר שאין תולין שעות אלא משהו לר"מ ושעה ומשהו לר"י א"כ היאך אתה מצרף עדותן מי אמר לך שזה המקדים נתכווין לסוף שעה והמאוחר נתכווין לתחילת השעה כדי לקרבן זה אצל זה ולצרף עדותן שלא תהא ביניהן אלא שיעור טעות האדם ומה אלו דייקת בהני סהדי לחלק עדותן מצית למימר האי דאמר ג' בתחילת ג' והאי דאמר חמשה בסוף חמשה. ויש חילוק ג' שעות חסר משהו. וכיון דאין אדם טועה כ"כ בחלקת עדותן והויא מוכחשת ולא קטלינן ליה להאי ואנן ניקום ונקרב עדותן כדי שיהרג זה ע"כ הרי היכא דיש לומר כך שיהיו כמוכחשים אף די"ל איפכא אזלינן לחומרא לומר שהם מוכחשים. רק י"ל איכא למימר דשאני התם דפריך תלמודא ואנן ניקום וניקטול מספיקא ורחמנא אמר והצילו העדה את הרוצח דמחפשין זכותי' משמע היכא דלא שייך טעם זה שפיר מתרצין את דבריהם אף בכה"ג ולא חשבינן כמוכחשים ועוד י"ל דקי"ל כרבי חנינא דאמר דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול וכו' ומחמת זה אמרינן בתלמודא פרק אחד דיני ממונות דשטר שכתוב זמנו באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדים כשרים ואנו מתרצין למילתייהו בשמא אע"ג דאי בעי דרישה וחקירה לא הי' מתרצין בשמא. כדפריך תלמודא שם וא"כ דקי"ל עדות אשה לדיני ממונות מדמין ה"ה דמתרצין ומכשירים את העדים ומתרצין את מלתייהו אפי' בשמא משא"כ בדיני נפשות ואין מתרצין אלא דוקא היכי דעבידי דרובא דאינשא לטעות בזה וראיתי נמי למהר"ם מלובלין שכתב בתשובה סי' קל"ג והרגיש בזה מההיא דגמרא דפסחים ואמר שאין לו ראיה. ולפע"ד ראיה הנ"ל מספקת והשתא נמי אתיא שפיר הא בח"מ בש"ע כגון שאמר הא' בב' בחודש וכו' וטעו בעיבורא דירחא ע"כ ויש לדקדק אף דרובא דאינשי עבידי דטעו בעיבורא דירחא הלא שם בסי' רל"ב איפסקא הלכתא כשמואל דלא אזלינן בממונא אפי' בתר רובא אבל השתא ניחא דבעדות שאני ומתרצין מילתייהו אפילו בשמא משום נעילת דלת וכו'. ופשוט זה בעיני רק שראיתי בספר ש"ך על הח"מ סימן ל' שהרגיש בזה ולע"ד א"צ לפנים ועוד בנ"ד אינו אלא עכו"ם מסל"ת וכבר כתבו בשם הרשב"א דנאמן להתיר ולא לאסור. ועוד דבעל התרומות שער כ"ט והרמב"ן בתשובה סברו דגבי דיני ממונות אפי' הוכחשו בחקירות כשר ועוד אי דבר כזה הוי חקירות פליגו עליו הראב"ד ורש"י לדברי הב"י שכתב בסי' ל' וגם הרא"ש בתשובה הנ"ל א"כ כל הנ"ל ראוי להיות סניף להתירא ויפה כתב מר שיש לסמוך על האחרונים מהרי"ק ומהר"ם מלובלין לתרץ את דברי העדים שלא יהיו כמוכחשו' וגם יפה כתב מר מה שלא הזכירו מזה האח וגיסו דמלתא דלא רמי' אאינש לאו אדעתיה וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל כ"ט ומה שפלפול שם אינו שייך כלל בנ"ד. לכן דעתי מסכמת עם דעתו דמר להתירא לכל גבר דיתצביין ומה שנראה לפע"ד כתבתי נ"ל גרשון אשכנזי. שאלה קיג אהו' מעכ"ת עיין במה שכתב רבינו בסי' ע"ג ס' כ"ה והוא מדברי הרמב"ם וז"ל המלוה לחבירו על המשכון ומת הלוה ומלוה בין שמת לוה תחילה בין שמת מלוה תחילה הואיל ונפרע ממה שתחת ידו וכו' הרי זה נשבע בנק"ח ונוטל עכ"ל עיין בב"י שהקשה על דברי רבינו שהרי היורשים אינם צריכין לישבע אלא שלא פקדנו ותירץ שמה שאמר הרי זה נשבע בנק"ח קאי על המלוה והיורשים נשבעים שלא פקדנו ע"ש והנה לכאורה משמע ונראה שיש להקשות על הב"י שהקשה על רבינו שהרי היורשים נשבעים שלא פקדנו ובאמת טעמו ונימוקו עמו שאף את"ל שמה שכתב רבינו הרי זה נשבע קאי על היורש שפיר שהרי דין ערוכה בסי' ק"ח ס"ח וסי' י"ז שהשבועה שלא פקדנו היא בנק"ח וליכא שום חולק עליו וגם הב"י בעצמו בספרו הש"ע בס"ה כ"כ שהשבועות היורשים היא בנק"ח א"כ מן התימה על הב"י על שהקשה על רבינו אלא דהל"ל שמה שכתוב רבינו הרי זה נשבע בנק"ח קאי על היורשים והיינו שלא פקדנו שהיא בנק"ח אע"פ שאין הלשון של בנק"ח מורה על שלא פקדנו דא"כ ה"ל לכתוב סתם הרי זה נשבע שבועות היורשים וממילא אנו ידעינן שהיא בנק"ח מ"מ לא ה"ל לב"י לתקן הלשון מפני קושיא זו אלא לדחוק ולפרש דהיינו שבועות היורשים שהיא בנק"ח אלא ע"כ לומר שהב"י סובר שהשבועות היורשים אינה בנק"ח אלא בשבועות היסת א"כ מן התימ' שיהיו דבריו סותרי' למה שכתוב בסי' ק"ח שהשבועו' היורשי' היא בנק"ח כך היה מרגלא בפומי להקשות את זה והנה כאשר ראיתי בפירוש ב"ח שחיבט בפירוש דין זה מפני אותו קושיא שהקשה ב"י על דברי הרמב"ם ופירש הוא נמי על ענין שמה שכתוב הרי זה נשבע קאי על המלוה. והיורשי' נשבעי' שלא פקדנו. א"כ נמי משמע מדבריו שהשבועו' היורשי' בהיסת אמרתי איך אכניס ראשי בין הרים גדולים שזה הוא פשוט שבדעת' כתבו זאת ולא היה טועים בדין ערוכה. ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתם. אבל עתה שחזרתי פעמי' וגם שלשי' ועיינתי להתישב זה וה' נתן לי לב לדעת את זה ופשוט שגם זה דעתם והנה אקדי' מה שתמי' לי על דברי רבינו לפי מה דסלק' דעתו של הב"י שמה שכתו' רבינו ה"ז נשבע בנק"ח קאי על היורשי' קשיא לי טובא חדא האיך כתב רבינו בין מת לוה תחיל' הא אם מת לוה תחיל' הי' המלוה צריך לישבע והיאך נוטלי' היורשי' בשבועה הרי אמרו חכמי' אין אדם מוריש שבועה לבניו ועוד שהמעיין בזה יראה שדברי רבינו סותרים למה שכתוב בסי' ס"ט סי"ד והוא דשם כתב וז"ל וכתב ב"ה ונשבעים היסת שלא אמר להם אביה' וכו' ולא נהירא מה שכתב ונשבעים היסת שלא אמר להם אביהם שלא מצינו שבועות היורשים אלא לגבות שטר שהניח להם אביהם אבל לפטור אין צריכין שבועה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בתשו' והא דנשבעי' היורשים שבועה שלא פקדנו היינו כשבאים לגבות בשטר אבל להחזיק במה שתחת ידם אפילו שבועה לא בעי עכ"ל הרי לפניך דמבואר בדברי הרא"ש דאם באים להחזיק במה שתחת ידם אפילו שבועה לא בעו עכ"ל הרי לפניך דמבואר בדברי הרא"ש דאם באים להחזיק במה שתחת ידם אפילו שבועה לא בעי והיאך כתב רבינו דין זה שכתב הרמב"ם דהיורשים נשבעים דהרי הכא נמי מוחזקים שהמשכון בידם ובאים לפרוע מהמשכון ולא באים לגבות שלא בעי שבועה כלל ועוד קשה לפי מה שכתבתי למה השיג רבינו על הבע"ת שכתוב ונשבעי' היסת שמן הדין אינם צריכין כלל שבועה ולא השיג נמי על שכתוב ונשבעים היסת שמשמע שהשבועות היורשים היא בהיסת ואינו כן אלא בנק"ח כמו שכתבתי אלא שגם רבינו סבר שהשבועות שלא פקדנו היא היסת אלא דאינם צריכין לישבע כלל אבל אם היו צריכין לישבע היו נשבעים שלא פקדנו בהיסת וא"כ ק' הא כתב כאן בסי' ע"ג ובסי' ק"ח שהשבועות היורשים היא בנק"ח כך היה נראה להקשות אבל לפי ע"ד נראה שיש לתרץ קושיות אלו וזה נ"ל ברור בלי ספק ובלי פקפוק שמה שכתוב רבינו בסי' ק"ח שהשבועות היורשים הוא בנק"ח מיירי שהם באים לגבות בשטר מהמלוה או מהיורשים אם מת מלוה תחיל' ואינם מוחזקים אז צריכין לישבע בנק"ח כדין נשבע ונוטל אבל בסי' ס"ט דבאים לפטור ובאים להחזיק ממה שתחת ידם פשוט לבעה"ת או לרבינו במה דסלקא על דעתם דאם היו צריכין לישבע היו נשבעים בהיסת לפי שלא באו לגבות ומה שקשיא לי על רבינו שפסק בסי' ס"ט דאם היו מוחזקים פטורים בלא שבועה אפילו שלא פקדנו שהוא היסת אינם צריכין לישבע והכא בסי' ע"ג פסק לפי מאי דסלקא דעתו של ב"י שנשבעים בנק"ח ולפירושו מיהו שלא פקדנו צריכין לישבע והא היו מוחזקים ואינם צריכין לישבע כלל באמת לולי דמסתפינא להכניס ראשי בין ב' הרים גדולים היה נראה לפרש דברי רבינו לא כפי' הב"י ולא כפי' הבעה"ת אלא דנלפע"ד דמה שכתב הרי זה נשבע בנק"ח קאי על המלוה אבל היורש אינו צריך לישבע כלל הואיל ונפרע ממה שתחת ידו ולא בא לגבות כלל לפיכך היורשים אינם צריכין לישבע שלא נתקנה שבועה זו אלא לגבות אבל לא להחזיק ממה שבידם ומה שכתוב ואילו היה רוצה ר"ל אע"פ שאם היה רוצה היה אומר לקוח בידי והיה פטור בהיסת מ"מ צריך לישבע בנק"ח וכמו שכתב הרמב"ם בלשונו (ואכתוב בסמוך דאין אומרים מיגו לפטור מהשבועה) אבל מ"מ היורשי' אינם צריכין לישבע כלל לפי שבאים להחזיק ולכך תלה הרמב"ם במיגו שהי'