עבודת הגרשוני קיט

על הרמב"ם וה"ה בנ"ד דשמא בתוך ג' ימים חד ספק הוא. ואע"ג דאיכא למימר שהרגיש בזה וכתב דהוי כעין ס"ס ולא ס"ס ממש מ"מ יותר קשיא עליו דדבריו אלו סותרין לדבריו דח"ב סי' י"ג ואף לדברי מהרא"י בסי' ק"ל בפסקיו דאם ילדה העז זכר ונקבה ומספקא לן איזה נפיק תחילה דחשיב שפיר ס"ס שמא ילדה כבר העז קודם שבא ליד ישראל ואת"ל דלא ילדה דלמא נקבה יצאה תחילה. (וכתו' דהביא ראיה לדבריו ולא הביא שם ראיותיו) מ"מ נראה דאינו חולק על תוס' הנ"ל ומשום דיש לחלק דבספק ראשון א"צ רק שמא ילדה כבר אף מה שילדה כבר היה זכר אבל בספק הב' צריכים שתלד נקבה וזכר ולספק שמא נקבה יצאה תחלה אבל ב' זכרים לא כמו שכתב הוא אף באם ילדה כבר נקבה זה הבא אחריו אינו בכור וכיוצא בזה כתוב הרב המגיד מהל' א"ב וז"ל הקשו לדבריו א"כ קיבל אביה קידושין כבר שית כבר שבע תתסר דחד ספיקא הוא ותירצו קודם שנתארסה אי אתה צריך לטענת אונס כלל (המעיין בתשובה זו יעיין הדק היטב ויובן) דאפי' את"ל דפיתוי קטנה רצון הוא אפ"ה שריא עכ"ד ומ"מ נלפע"ד דאין זה סתירה לדבריו מה שכתב בח"א סי' ז' דהתם קא סמיך על אותם המקילים מפני שרבותא נפישי טפי מן המחמירים ונוסף לזה על המנהג שנתפשט להקל. ולא כתב כן רק לרווחא דמילתא שיכול להיות שאף המחמירים יודו בנדון דידי' דהלא הרשב"א בתשובה סי' ת"א דעתו נוטה דס"ס מהני ואפילו דהיכא דיש חזקת איסור. ועוד דנ"ד יש כאן עוד ספק דלמא הלכה כדעת המקילין. אף את"ל דהלכה כדעת המחמירין יש עוד תרי ספיקו' וכן משמע בדברי המרדכי בפ' החולץ דלא כתו' אלא דס"ס דאורייתא הוי כגון חד ספיקא דרבנן משמע היכא דיש עוד ספק יש להקל וכן כתבו האחרוני' בהדיא ובנדון זה גם הרשב"א מסתפק בזה כמו שכתב ה"ה בפי"ג מהל' גירושין בשמו סי' ך"א. ואף שכת' דלישנא דמתניתן מכריע לחומרא דקתני אין מעידין אלא עד ג' ימים ולא קתני כל שעברו עליו ג' ימים אין מעידי' מכל מקום הניח הדבר בצ"ע. ועוד שהעיד הנ"י שיש עוד נ"א בלשון זה כל שעברו עליו ג' ימים אין מעידים. וגם מהררי"מט בתשובה לא"ה סי' ל"ה כתב שיש נוסחאות בלשון זה אין מעידין אחר ג' ימי' וכן במדרש רבה קהלת וכן איתא במדרש רבה פ' ויקרא פי"ח. ועוד יש בנדון זה עוד ספק אף באת"ל דהוא אחר ג' ימים. דלמא הלכה כר"ת. היכא דגופא שלם שמעידין עליו אפי' אחר ג' ימים. וכ"כ ספר פני משה בתשובה שכבר הסכימו רוב האחרונים להקל. וגם כתו' ס"ס זה ספק אם הלכה כמ"ד דעל הסתם תלינן שבתוך ג' ימים הוא ואת"ל דלא אכתי איכא ספק אחר היכא דלא נחבל בפניו. דלמא הלכה כמ"ד שמעידין עליו אפי' לאחר ג' ימים וכתו' שכ"כ הרבנים מוהרר"א ומהרי"מט וגם בדברי ריבות סימ' י"ד כתו' להקל ואע"ג דכתב בש"ע סי' י"ז סך"ח דלא נתחוורו דברי ר"ת בזה בעיני האחרוני' וכבר כתב מהריב"ל בח"א בתשובה סי' ט"ו בסופו דלא נחשב לס"ס הואיל שרבו הפוסקים בחכמה ובמנין להחמיר מ"מ בנ"ד נחשב לספק דהלא מי יאמר נגד ר"ת שרבו בחכמה ועוד דלא כתו' רק דלא נתחוורו דבריו להם ולא כתב כמו שכתב לעיל סעיף ך"ה היכא דכל גופו שלם אפילו אין שם פרצוף וכו' כי שם כתב שחלקו עליו כל האחרונים. והנה בתשובה אחר כבר כתבתי דמשמע מדברי התלמוד שילהי יבמות גבי פיסקא ר"י אומר וכו' כר"ת משום דרצה לפשוט דר"י לקולא פליג מהא דאנסבוה רבא לדביתהו בתר ח' יומי וכו' ודחה תלמודא דשאני מיא דצמתי והא אמרת מיא מרזו מכה וכו' ויש להקשות מכה מאן דכר שמיה ודקארי מאי קארי ליה אלא ודאי דידוע להגמרא דעובדא דהתם מיירי שנחבל בפניו דאל"כ קשה איך הי' רוצה לפשוט מההוא עובדא דר"י לקולא הלא באין לו מכה אפי' רבנן סברו דמעידי' אפי' אחר ג' ימים. וגמרא דמשני הני מילי היכא דאיכא מכה ר"ל מקום מכה מרזו אבל צדדים מכה צמתו ועדיין יכולין להכיר בו שהוא הוא וכן משמעות רש"י שם ע"ש. וכן מצאתי בדברי ריבות בתשובה ט"ו כדברי שדקדק כן מדברי רש"י וא"כ הוי שפיר ספק ויכולי' אנו לצרף לספקות הנ"ל: ועיקור העדות שיש לסמוך עליו בנ"ד הוא העדות מכמר מאסל כמו שכתב מר ג"כ אך דלכאורה יש לפקפק דמחמת הנאתו אומר כן כדי שיתנו לו טובק אמר שלא הרע לשום יהודי ולא עוד אלא שעשה טובה לאהרן. לכן סיפר שעשה לו טובה וביקר אותו והמתין עליו וגם הוה לוקח אתו עמו רק שהסיבה היה שמת והיכא דשייכי בה חיישינן דשקורי משקר כההיא דנטל אספסת' בשבת' וכו' אך נלפע"ד דהתם שאני דהנאה תליא במה שאומר שהרג לפלוני על שלא שמע לו לקטול אספסתא בשבת דמחמת זה יתיירא היהודי לנפשו שלא יהרג ויקטול ליה אספסתא בשבת. אבל נ"ד אין שום הנאה יגיע לו מחמת שאמר שמת רק מה שהטיב עמו ולא אמר שהטיב עמו לאחר מיתה רק כשהי' בחיים וא"ל שירא לנפשו שלא יגיע לו הנאת נתינת הטובק אם לא יאמר כן שמת משום שישאלו למה הניח אותו מושכב תחת האילן ולא לקח אותו עמו זה אינו דהלא נתינת הטובק אינו כל כך הנאה גדולה ולאותו הנאה מועטת סגי הי' במה שאמר שהטיב עמו בזה שביקר אותו שהמתין עליו יום אחד א"כ לא מוכחא כלל וקושטא קאמר: ומה שמכחישי' הבעלי מלחמות זה את זה דמזה נראה שמת בחולי ומהב' נראה שמת מחמת דריסות רגלי הסוסים. ראיתי שפשוט בעיני מר לסמוך על דברי ש"ע באה"ע סי' י"ז ס"ט והם דברי הטור שכתב בשם תשובת הרא"ש וממשנה ערוכה דיבמו' היכא דאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דסברי ר"י ור"ש הואיל שזו וזו מודים שאין בעלה קיים הרי אלו נישאו וכבר ק"ל דהלכה כר"י ור"ש נגד ר"מ מ"מ יש לדחות דלמא דוקא בנשים צרות דינא הכי אבל לא בשאר עדות וביותר נלפענ"ד לכאורה עדין צריך תלמוד דהלא הא דקי"ל דבעדות אשה א"צ דרישה וחקירה משום דפסקינן כר"ע בשלהי יבמות דסבר דלדיני ממונות מדמינן. א"כ היכא דמכחישין זה את זה בחקירות אפי' בדיני ממונות עדותן בטילה כמבואר בטור ח"מ סי' ל' בש"ע ס"ב א"כ לדברי הרמב"ם דכתב בהל' עדות פ"ב ופ"ג דהכחשה בגוף המעשה חשוב כהכחשה בחקירו' ועדותן בטילה והובא בש"ע בסעי' הנ"ל וא"כ לפי דבריו ג"כ בנ"ד עדותן בטילה וממתניתן הנ"ל אין ראיי' משום דצרה שאני אע"ג דב"י תמה בסי' ל' וגם בכ"מ פ"ב הניח בצ"ע למה עדותן בטילה הא אין העד' ניזומי' על ידה. כבר נתן הלחם משנה שבח לטעם הנ"ל לתרץ דטפי עדיף חקירות שכתב רבינו שהם בגוף המעשה כיצד הי' מחקירות זמן ומקום שהם חוץ מהמעשה וכו'. ובהני חקירות שכתב הרמב"ם שהם בגוף המעשה בדין הוא ודאי שאם אמר אינו יודע שעדותן בטילה ולא הוצרכו בגמרא לתת טעם גבי חקירת מפני דשייך בהם הזמה אלא הואיל והם דברי חיצוני' למעשה כמו הבדיקה הוצרך הגמר' לתת טעם על כך. והנה מצאתי בספר חלקת מחוקק על הא"ע שהרגיש גם בזה ומתמי' בתמי' קיימת על הרמב"ם והרא"ש וגם על הב"ח שהפריז על המדה אך לפענ"ד נראה דלדברי ר' יוחנן דאמר שם דף קי"ח ע"א רישא אפילו תימא ר"מ ובהא אפי' ר"מ מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא וכתבו תוס' שם דיש לפרש בצרות דוקא איירי וטעמא דלא מת דלא הויא הכחשה שמכחיש צרתה ואין לנו להאמינה ולכך תינשא אבל זו אומרת מת וזו אומרת נהרג הויא ודאי הכחשה כיון ששתיהן באו להתיר עצמן. ואין מכוונות דבריהם דאמר' בדדמי ואין יודעת אמתת הדברים עכ"ל ומדסברו ר"י ור"ש דינשאו אע"ג דהכחשה בגוף המעשה ע"כ לומר דבכה"ג גבי עגונה הקילו. משום דשוב אין לחלק בכה"ג בין צרה לשאר עדות (אף לדברי ר"מ דאמר שם דברישא נמי פליגי. א"כ סבר שאין לחלק בין רישא לסיפא) ולעולם לא שייך ה"ט הואיל דצרה היא אין לנו להאמינ'. אבל היכא דע"א אומ' מת ועד א' אומר נהרג דהוי הכחשה בגוף המעשה עדותן בטילה. ולא שמעינן ממתניתן משום דאיכא למימר צרה שאני. וכדי דלא תימא דהלכה כר"א הואיל דר' יוחנן נשאר מוקשה דאליב' מתניתן בתרא אתיא דלא כמאן וכו' (וכבר האריך בזה הרא"ש בפסקיו לתרץ דמ"מ קי"ל כר"י משום דלסברת המקשה דסבר דע"כ דאשה אומרת לא מת מיירי אפי' בצרה: דאי לאו הכי היינו רישא עד א' אומר מת ועד א' אומר לא מת ושם הקשה תלמוד'קשיא ע"ש אבל ר"י לאותה קושי' לא חש דמוקי מתניתין באשה דעלמ' ומתניתין נקט בין בעד כשר ובין בעד פסול) לכן בא לאשמעינן הטור בזה בתשובה זו דלא תימא דהלכה כר"א וא"כ לא שמעינן ממתנית' דאחת אומרת וכו' להיכא דאומר עד א' וכו' משום דאיכא למימר דבצרה דוקא אמרינן הכי ולכן בא הרא"ש בתשובה לומר דהלכה כר"י דלא פליג ארישא. ובסיפא לא שייך האי טעמא הואיל דצרה היא. א"כ הכחשה הוי בגוף המעשה. ואפ"ה ר"י ור"ש סברו דבעגונה הקילו בכה"ג ותנשא אע"ג דלדברי הרא"ש הנ"ל דשם סיים דאי הלכה כר"א משום דר"י נשאר מוקשה מוכרח דהכחשת צרה הויא הכחשה כסתמא בתראה א"כ לפי זה נשמע מן הדא שכתב הטור בסי' הנ"ל דף מ"ח באו שתי צרות אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת וכו' דאומרת מת תינשא וכו' דהלכה כר"י ולא כר"א מ"מ כתב הטור נמי ההוא דתשובת הרא"ש הנ"ל כדי דלא לטעות לומר מחמת קושיא הנ"ל דעדות נשים לדיני ממונות מדמינן ובדיני ממונות היכא דהכחישו בגוף הענין עדותן בטילה ומחמת קושיא זו יעלה לומר דאף לדברי ר"י דלא פליג ר"מ ברישא ומחלק בין רישא לסיפא מ"מ ר"י ור"ש סברו דאין לחלק ביניהם ולעולם הצרה אפי' בכה"ג לא מהימנא קמ"ל דהרא"ש סבר דזה דוחק ומוכרחי' לומר כנ"ל וא"כ הרווחנו בזה לדברי הרב בעל ל"מ הנ"ל דחקירות בגוף המעשה עדיף טפי משאר חקירות וא"כ הואיל והקיל בזה מכ"ש בשאר החקירות כדברי הב"ח ולא מטעמי'