עבודת הגרשוני קיד

יכול לבוא לידי אסור דאורייתא אפי' ר' מודה דגזרו עליו בין השמשות כדאמרינן לקמן גבי קנה דרכיך דגזר שמא יקטום עכ"ל וכיוצא בזה כתבו התוספות בדף ל"ד ע"א ד"ה ואמאי נימא כו' לענין טלטול פחות מד' אמות יעוין שם הרי קמן שאעג"ב דר' ס"ל כל מה שהוא משום שבות לא גזרו ביה ביה"ש היינו דוקא כגון להוציא מכרמלית לרה"י או לר"ה או להשתמש באילן וכיוצא בזה שאין בנקל הוא בא לידי אסור דאורייתא משא"כ בפחות פחות מד"א או בא' עוקר וזה מניח ה"ה יש לנו לומר כן לרבא דס"ל דלא גזרו גזירה לגזירה באיסורא דשבת היינו היכא שלא בנקל יוכל לבוא לידי אסור דאורייתא אבל בנ"ד כגון א' עוקר וא' מניח מודה רבא שאפי' בכרמלי' אסור אבל לעד"נ שאין הנדון דומה לראיה מלבד שדברי התוספת אינם מובנים לי כלל כי לע"ד הקלושה קושית התוס' מעיקרא לית' מה שמקשי' שמשכחת לה שיוכל להביא העירוב אצלו שלא בחיוב ע"י א' עוקר וא' מניח כי כללא הוא שאין עירובו עירוב אלא כשהוא בעצמו יוכל להביאו אצלו משא"כ כשזה עוקר וזה מניח דא"א לו לבדו להביאו אצלו אלא ע"י אחר ע"כ אין עירובו עירוב ותדע שכן הוא שהרי במשנה שלימה שנינו שת"ק דמתני' ס"ל שאין מערבין לכהן בבית הקברות משום שאינו יוכל לילך שם ואפי' ר"י לא שרי אלא לפי שאפשר לו לילך לשם ע"י שידה תיבה כו' הא לא"ה לא אעג"ב שאחר שאינו כהן יוכל להביאו שם ונ"ל ראיה ברורה מהא שהרמב"ן ורוב הפוסקים פסקו שמותר לטלטל ע"י אנשים הרבה זה נותן לזה וזה נותן לחבירו דרך ר"ה כו' והרב המגיד כתב בפ"ו מה"ע בשם הרשב"א אם הניח עירובן בר"ה והוא רחוק ממנו שמנה אמות אין עירובו עירוב שאין מתירין לו להביאו דרך ר"ה פחות פחות מד"א ששבות הקרוב למלאכה גמורה היא ולא התירו וקרוב לזה יתבאר בדין נתנו בראש הקנה עכ"ל וקשה אמאי אין ערובו עירוב כשהוא רחוק ממנו ח' אמות הלא כל הפוסקים זולת הרמב"ן פסקו הילכתא כר"י דאית ליה נותן אדם חבית לחבירו וחבירו כו' א"כ אפשר להביאו אצלו ע"י אחרים ול"ל יהא עירובו עירוב אלא עכ"ל שאין עירובו עירוב אלא כשהוא בעצמו יוכל להביאו אצלו והכי משמע כל הסוגיא זה מה שצ"ע לע"ד בדברי התוס' אמנם אף לדברי התוס' נ"ל שאין ראיה לנ"ד כי ע"כ לא קאמרינן הכי אלא בבין השמשות שהוא חמור טפי משבות אחר אבל בשני שבותים אחרים אע"פ שא' הוא קרוב למלאכה גמורה ובנקל יוכל לבוא לידי אסור דאוריית' מ"מ לא גזרינן גזירה לגזירה ותדע שבין השמשות הוא חמור משבות אחר כי בבין השמשות לא התירו שום שבות אלא במקום מצוה קצת כדאי' בטור א"ח סי' שמ"ב אפי' שבות כל דהוא ואלו גבי מילתא דהוא גזירה לגזירה מתירין אותו לכתחלה אף שלא לצורך מצוה כגון עומד אדם ברה"י ושותה בכרמלית אלא עכ"ל דוקא בביה"ש שהוא ספק יום ספק לילה חמיר טפי ונ"ל להביא ראיה ברורה דאל"ה קשיא אמאי לא מקשה לרבא מהא דתנן בפ"ב דשבת דף ל"ד ספק חשיכה ספק אינו חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלי' כו' ופיר"שי אע"פ ששבות הוא קסבר גזרו על השבות אלא ודאי גזירה לגזירה אין לה שייכות עם ביה"ש כי חששא דבין השמשות פשוט הוא וחשו בה רבנן טובא בכמה דוכתא כמ"ש בת"ה סי' רמ"ה ע"ש ע"כ חש רבא ג"כ בשבות אשר בנקל יוכל לבא לידי אסור דאורייתא אבל לא בשני שבותים אחרים ועוד כי לע"ד אין החשש קרוב יותר לחוש שבנקל יעשה כל המלאכה אלא השותה בר"ה והוא עומד ברה"י כי בנקל יכניס הכלי אצלו ואפ"ה י"א וחששו בכרמלית וכן כתבו התוס' דף צ"ח ד"ה אלא אמר אביי ה"ה בא' עושה עקירה וא' הנחה או פחות פחות מד"א זה היה נראה לע"ד ברור אמנם ראיתי בש"ע בסי' שמ"ט בסופו שכתב וז"ל אסור להוליך חפץ פחות פחות מד"א אפי' בין השמשות ואפי' בכרמלית עכ"ל משמע שהשוה מדותיו ולא חילק בין ביה"ש ובין הכרמלי' והוא תמוה בעיני כי מנין לו זה איברא בספרו הארוך בב"י לא הזכיר כרמלית כלל רק בין השמשות ע"ש דברי ש"ע צ"ע היטב נ"ל גרשון אשכנזי: שאלה קה ברך לקחתי וברך אשיב לשואל כענין ומשיב דברים נכוחים אלקים ואנשים משמחים. ערבים כעולות מחים ילך בני עמו כפתורים ופרחים ה"ה אהו' כתני ידידי וחביבי כבני הרב המופלא הפלא ופלא עתיק מלא על כל גדותיו מחודדים שמעתותיו חד חד נחית לעומקא דדינא בדוק ומנוסה מלא דעה כמים לים מכסה כ"ש מהר"ר מנחם מענדל נר"ו לא יכבה מחול ימים ירבה אהו' ידידי אין אתי לחדש דבר רק לבשר שלום ולגלות את אזניו שג"י הצהירים אשר כוננו ידיו אמונה. האירו אל מול עבר פני ביום ש"ק העבר וקראתי לשבת עונג וברכתי עליהם ברכת הנהנין להשלים מאה ברכות וע"ד מה שהשיב במכ"ת על מה שכתבתי להורות כבר בענין חמץ שעבר עליו הפסח ובענין אם חליפין נקרא מכר: תשובה עתה באתי להעמיד דברי ע"פ אמתתה של תורה ואחר אחרון אני בא שנלע"ד שחליפין נקרא מכר מלבד הראיו' ברורות שהביא המרדכי פרק המקבל אני מוסיף נופך משלי והוא זה דאיתא בפסיקתא ורש"י בחומש מביאו וז"ל חלק כחלק כו' ת"ל לבד ממכריו על האבות חוץ ממה שמכרו האבות בימי דוד ושמואל שנקבעו המשמרות ומכרו זה לזה טול אתה שבתך ואני אטול שבתי עכ"ל הרי מבואר נגלה שהחליפין נקרא מכר ומי שמפקפק בזה לע"ד אינו אלא מעקש על האמת וא"כ הוא מוכרח אנו לומר הא דמעטינן חליפין מן אונאה היינו משום יתורא דקרא ומה שהקשה מכ"ת ממ"ש התוספ' בב"מ דף נ"ו וז"ל גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות עכ"ל וכתב מכ"ת וז"ל מזה יש סתירה לפירושו של מ"ו חדא מ"ש מ"ו ממכר הוא מיותר ובא למעט חליפין הרי התוס' כתבו דבא לרבות שכירות וא"כ אינו מיותר ועוד אי ס"ד כפי' של מכ"ת דחליפין נקרא מכר א"כ מנ"ל למעט חליפין אדרבא נאמר שבא לרבות חליפין כו' עכ"ל ואני תמה עליך מה מקשה מכ"ת דילמא שבא לרבות חליפין הלא לפי סברתי שאני סובר שחליפין נקרא מכר א"כ כשנכתב כי תמכור לעמיתך גו' הוה ממילא חליפין בכלל א"כ א"א לומר מה שכתוב בתורה כי תמכרו ממכר בא לרבות חליפין הלא בלא ממכר הוה חליפי' בכלל מכירה: אלא ודאי ממכר בא למעט מכירה וא"ל דילמא לעולם חליפין הוה בכלל מכירה. ומה שכתב ממכר בא לרבות שכירות דלא הוה בכלל מכירה סתם כיון דלא הוה לעולם. (משא"כ חליפין) ע"כ בא הכתוב לכתוב ממכר יתירה להורות כיון שלא אמר הכתוב ממכר עולם ש"מ דשכירות הוה בכלל אונאה ז"א דא"כ לכתוב רחמנא כי תשכיר לעמיתך גו' והוה ידעינן שחליפין שהוא לעולם הוה מכר במכ"ש משכירות שאינו לעולם אלא ליומיה אלא עכ"ל שממכר בא למעט חליפין וה"ל כמו ריבוי אחר ריבוי ומדלא כתב ממכר עולם אנו מרבין שכירות וק"ל ועוד מה שהקשה מכ"ת וז"ל מה חזית למעט חליפין ולרבות שכירות נימא להיפך נרבה חליפין שהוא ממכר לעולם משא"כ שכירות כו' נלע"ד שאין מקום והתחלה לקוש' זו לפי שהסברה פשוטה היא שלא יהיה דין אונאה בחליפין כי זה רוצה במחט וזה רוצה בשריון כמ"ש הרמב"ם ומוכרחים לומר כן לפי דברי תלמידי הרשב"א שכתבו שטעם הרמב"ם הוא דס"ל שאין בחליפין דין אונאה דממכר כתיב וקשה א"כ ל"ל הטעם שזה רוצה במחט כו' אלא שצריך הרמב"ם לסברא זו כדי שלא תקשה מה חזית כו' וק"ל: וע"ד מה שהקשה מכ"ת על מה שכתבתי חמץ שעבר עליו הפסח ופי' הירושלמי בע"א ממה שפרשתי אני אותו ונ"מ לדינא ויסוד דבריו דס"ל למר שגם ר' יוחנן ס"ל אם יש עדים שביטלו קודם פסח שהוא מותר לאחר הפסח. ולעד"נ שהיסוד הזה הוא יסוד הנופל איברא שלכאורה מלשון הרא"ש משמע כן אבל המדקדק בלשון יראה ראי' שכלית שנהפך הוא. וז"ל הרא"ש וישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח מן הדין הוא מותר דכיון דבטלו לא עבר על בל יראה וליכא למיקנסיה ובירושלמי פליג ביה כו' ר"י חייש להערמה ר"ל לא חייש להערמה כלומר שמא לא יפקרינו ויאמר הפקרתיו עכ"ל והנה מלשונו מתחלה ועד סופו משמע שאליבא דר"י אע"פ שיש עדים מ"מ אוסר. חדא שכתב מן הדין הוא מותר דכיון שבטלו כו' משמע שהוא ידוע שבטלו חדא ועוד קאמינא שכתב שמא לא יפקירנו כו' מדלא כתב שמא לא הפקירו ויאמר הפקרתיו משמע שר"ל כשבא מעשה לפנינו שיש עדים שהפקיר החמץ ובנדון זה אין לחוש להערמה ומ"מ אסור ר"י כי יש לחוש שמא פעם אחר לא יפקירנו כו' וטעמא דידיה משום לא פלוג רבנן כדאשכחן טובא כיוצא בזה בתלמוד ועוד יש טעמא רבה שאין לסמוך על העדים כמ"ש הר"ן ריש פסחי' וז"ל אלא כך הוא עיקרן של דברים כו' ולפיכך כל מי שאינו מבטל חייב לבדו' כו' אבל למי שביטל סגי בהכי אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות ואפשר שיקילו בכך ולא יוציאוהו מלבן לגמרי ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור שהוא מספיק ג"כ מן התורה כו' עכ"ל הרי קמן אע"פ שאנו יודעים בבירור שביטל החמץ מ"מ איכא למיחש שמא לא הוציאהו מלבו לגמרי ע"כ ס"ל לר"י אע"פ שיש עדים שביטלו יש לחוש שמא לא הוציאוה מלבו לגמרי וע"כ אסר ר"י בכל ענין כי אין העדים בתוונא דלבא יתבי כללא דמלתא שנלע"ד ברור שס"ל לר"י שיש לחוש שמא לא הפקירו יפה בלבו אע"פ שביטלו בפני עדים ומ"ש מכ"ת שמצא בס' שיורי כ"ג כדבריו בשם פסקי רקנ"ט אהו' ידידי ס' שיורי כ"ג אינני מכיר ולא ראיתיו עד הנה ע"כ אינני אוכל להשיב עליו אמנם פסקי רקנ"ט יש אתי ויעיין מר שם ויראה מכ"ת שאינו כן כמו שהבין מכ"ת כי לפי הבנתך יש ראיה מן הירושלמי שהוא נאמן לומר הפקרתיו אף על פי שאין לו עדים עיין בפירוש הר"ש בפרק טי"ת דשביעית משנה חי"ת שמבאר שם דברי הירושלמי ולא חיישינן שהוא משקר א"כ הדרא קושי' לדוכתיה למה אסר ר"י וחייש שמא לא יפקיר. אלא ודאי צריכין אנו לומר שכוונת הרקנ"ט כך הוא לדינא ואתא לאשמעינן שאם הפקיר הפקר גמור אע"פ שדעתו היה לחזור ולזכות בו לאחר מכאן מ"מ הוה הפקר ומותר לו כיון שהוא יודע האמת שהפקיר אבל אם אנו יודעי'