עבודת הגרשוני קיג

דעתי הקלושה אנושה כיילתי מחוקה ולא גדושה כדרכי להשיב לשואלי דבר ממני רק מטובו דמר קאמינא בדרך קצרה קאתינא ואומר בדבר שמכ"ת הוא מתמיה עלי כאלו דנתי בדבר חדש על שכתבתי בדרך החלט בעסק שנת חזרה של תקנת שו"ם דהיינו שמת אשתו של ראובן תוך שנה ראשונה לנשואין והיה לה בן שנגמר בסימניו ושעריו לתשע' חדשי' ואחר מיתת האם מת גם בנה כשהוא ט"ז יום על העולם והפלפול בניה' אם הבעל מחויב להחזיר כתקנת שו"ם וגליתי דעתי שהבעל מחויב להחזי' משום ספק חרם של ר"ת ורשב"ם רחמנא לצלן. והוכחתי בראיות ועל זה מתמיה מכ"ת ורצה לסתור דברי מכח סברות רפויות: תשובה מחייב אני במקומי ואומר שכבר בא שאלה זה לידי כמה פעמים ממש מכוון כזה ופסקתי ג"כ כזה והשבתי ג"כ בנדון זה לאחד מן הגדולי' זה עשרה שנים והסכים לדברי (עיין בשאלה ס"ח שם מבואר אותו תשובה באריכות) ומה שמתמי' מכ"ת בשביל זה אני אומר שהמתמי' הוא מן המתמיהין ודבריו דברי תימא. במה שהוא רוצה להוציא את הבעל מכלל ספק חרם וטעמו משום שהוא תופס במושלם שהחרם לא היה רק על מי שיעבור על התקנה לפי מה שעלה מתוכה מזולת החרם וכיון שהעלינו שאין לחייב הבעל להחזיר לפי הצעת לשון התקנה א"כ אין כאן חרם זה הוא כלל דבריו ואני אומר בטח שזה אינו ודאי אלו העלינו שאין לחייב הבעל להחזיר כלל משום שאין לשון התקנה סובלת לפרשה בענין שיהיה מחויב להחזיר אזי אין לחייבו ג"כ משום החרם כי אם חיוב פרעון אין כאן חרם אין כאן וכמ"ש הרשב"א בתשו' לענין הנשבע לשלם ועבר עליו השמיטה והובא במהרי"ק שורש פ"א ע"ש אבל בנ"ד שמ' שאין אנו מחייבי' להבעל להחזיר אינו משום דודאי חיוב פרעון אין כאן אלא משום דאין מוציאין ממון מספק ממילא ספק פרעון יש כאן א"כ ספק שבועה נמי יש כאן בלי ספק וזה ברור לע"ד ונראה לע"ד שיש לחוש לספק חרם אך אם הספקות בכוונת תקנו' ר"ת היו שוות דהיינו שיש לפרש כוונתו שנתכוון על ולד שנגמרו סימניו זהו נקרא זרע של קיימא כמו שיש לפרש שנתכוון על ולד ששהה שלשים יום. עאכ"ו שיש לחוש לספק חרם כיון דמסתבר יותר שנתכוין ר"ת בתקנתו דוקא על ולד ששהה ל' יום דאז לא יוסיף הנותן עצב אבל כ"ז שלא שהה ודאי יש עצב ועצב ור"ת חש בגזירתו לעצב הנותן כמבואר בתש' מהר"ם ע"ש הן אמת לא מפני שאנו מדמין נעביד עובדא להוציא ממון מן הבעל אבל מ"מ מידי חשש קרוב לחרם ודאי לא יצאנו: והנה לא נעלם מעיני מ"ש ר"י ן' לב בתשו' שהבאתי וז"ל ומה שיש להסתפק בזה הענין שאם כתב בכתובה שנשבע לקיים התנאי' נהי דמספיקא לא מפקינן ממונא ה"מ היכא דליכא שבועה אבל היכא דאיכא שבועה אית לן למימר ספק שבועה להחמיר הא נמי ליתא דא"ל למימר דלא נשבע זה האיש אלא לקיים מה שמחויב מן הדין וכו' ע"כ הרי לפנינו שכתב בפשיטות שא"ל למימר שלא חייב את עצמו אלא מה שהוא מחויב מן הדין הגמור ולא במה שיש בו ספק חיוב ובלתי ספק שעל דברים האלו סמך המתמי' תמיהתו אבל לעד"נ שאין הנדון דומה לראיה כלל. דאיכא למימר ע"כ לא כתב מהריב"ל כן אלא בנדון דידיה שהבעל עצמו הוא הנשבע להחזיר ע"כ איכא למימר שלא נתכוון להתחייב בשבועתו אלא במה שהוא חייב בחיוב גמור ומילת' דמסתבר ואומדנא דדעתא הוא שלכך נתכוון הבעל אבל בנ"ד שבאנו על הבעל מכח גזירת ר"ת מי זה הוא שימלאנו לבו לאמר דעתו הרמה של ר"ת וסיעתו במה נתכוונו ומכ"ש שיותר מסתבר שכוונתן היה שמחויב הבעל להחזיר כ"ז שאין להם זרע ש"ק בלי פקפוק דהיינו ששהה ל' יום כמו שכתבנו לעיל.. והנה בענין פרעון אין כאן שבועה אין כאן זכינו לדברי' הרבה ובפרטות בשתי תשובות הרא"ש דלכאורה סתרי אהדדי ואין כאן מקום להאריך: והנה מלבד שחלוק זה נכון הוא מעצמו ומוכרח מצד הטעם והסב' נלע"ד שאנו מוכרחים לומר שמהריב"ל לא החליט הדין לומר כן בכל הספיקות דאל"כ יהיו דברי מהריב"ל קשיא מניה וביה דהא כתב בתשובה חלק א' דף קמ"ח ע"ג וז"ל מ"מ יש להסתפק אם דומה לההיא דרשב"א מהלשון המסופק בחרם דכתבינן לעיל או אם נאמר כשאנשי הקהל' נתחייבו בחרם זה לא נתחייבו אלא לקיים עליהם מה שיהיה חייבים מן הדין ע"פ התנאי שהתנו ואלו לא היה כאן חרם ושבועה לא היו חייבים מצד הדין אפי' שהיו בו כל החיובים שבעולם כיון דהוה ספיקא ופלוגתא דרבוות' אי הוה תנאי אי לא וזוזי היכא דקיימו ליקמו א"כ גם השבועה והחרם לא חלה עליהם. ויש פנים לומר סוף סוף קבלו עליהם חרם ושבועה ולדעת קצת הפוסקים התנאי אינו תנאי ולדעתם החרם הוה חרם אע"פ שיש חולקים ספיקא מיהא הוה וספק חרם ושבועה להחמיר.. ואיברא כיון שיש פנים לכאן ולכאן הן ולאו ורפיא בידי וראוי להחמיר בספיקות וחרמות כאלו כו' ע"כ ובסוף התשובה חזר וכתב רחמנא ליצלן מספיקות כאלו ע"כ הרי קמן שכתב שאין להקל ולומר שאנשי הקהל לא נתחייבו אלא לקיים עליהם מה שהיו חייבים מן הדין ומצד הדין בלא שבועה וחרם היו פטורים לפי שיוכלו לומר ק"ל כאותן הפוסקים דס"ל שהתנאי הוא תנאי מעלי' ובתשוב' הנ"ל בחלק ג' כתב בפשיטות דאית לן למימר שלא חייב את עצמו אלא במה שהוא חייב מן הדין אלא על כרחינו לומר שיש לחלק בין הספיקות ולא כולהו בחדא מחתא מחתינהו ונלע"ד לכאורה לחלק דשאני היכא דהוה ספיקא משום דהוה פלוגתא דרבוות' מן היכא דהוה ספיקא מצד הענין וטעמא דמילתא היכא דהוה ספיקא משום דהוה פלוגתא דרבוותא איכא ודאי חד מ"ד שלפי דבריו ודעתו הוא נכשל בחרם ע"כ אין להקל אבל היכא דהוה הספיקא מצד הענין כמו בנ"ד שאין אנו יודעין אם היה הולד של קיימא אם לאו ליכא ודאי חרם לכ"ע ע"כ יש להקל ולומר שלא נתחייב הבעל א"ל במה שהוא חייב מצד הדין וק"ל אבל לע"ד אין סברא זו מוסכמת ונהפך הוא כי מהררא"י בפסקיו סימן נ"ג כתב וז"ל אבל מטעם זה אין לחייב משום דניזל לחומרא בפלוגתא דרבוותא במידי דצדקה דבפרק מ"ש בעי תלמודא הקדיש נכסיו כו' וכ"ש בפלוגתא דרבוותא כו' ע"ש משמע שיותר יש להקל בפלוגתא דרבוותא כיון שיש לו עכ"פ חד מ"ד דס"ל ודאי כוותיה מאשר שיש להקל בספיקא דתיקו שהוא ספק גמור כמו בנ"ד וק"ל (עיין ביש"ש ב"ק פ"ב סימן ה') ע"כ נלע"ד שיש לחלק בע"א והוא זה דבנדון של מהריב"ל בחלק ג' שהכל תלוי בדעת הבעל הוא הנשבע והוא יוכל לומר שהולד היה של קיימא ואין צריך להתלות בדעת אחר כלל ע"כ אית לן למימר שלא נתחייב כו' אבל בנדון שכתב בחלק א' צריך הנשבע לתלות בדעת אחרים הם הפוסקים דס"ל דלא הוה תנאי ע"כ אין להקל וא"כ הוא מכ"ש וק"ו הוא שאין להקל כלל בנ"ד מטעם שכתבנו לעיל איברא שיש לחלק עוד חלוקי' אחרי' דקי' כדי שלא יהיו דברי מהריב"ל סותרים אלו את אלו מ"מ איך שיהיה זכינו לדין שאין דבריו שכתב בח"ג הם כלליים אלא שיש לחלק בנושאים אף אנו נחלק כמו שכתבנו שהוא חלוק אמת ונכון כללא דמילתא שלע"ד נראה שאין צד להוציא את הבעל מידי ספק חרם כלל וכלל אם לא כענין מה שכתבתי בכתבי הראשון משום דהו' איסור' וממונא גם זה לא עלתה בידינו בלי פקפוק כמו שכתבנו שם ע"כ אני מחזיק בדברי הראשונים שהעיקור לעשות פשרה כמו שכתב רבינו יקר בספק א' שנפל בתקנת ר"ת הובא בתשו' מהרי"ל סי' פ' ולדידי יציית הבעל שאל ישמע לקול מלחשים שיאמרו לו אל תרא ואל תחת אין כאן חרם אין כאן שבועה כי סרה הם מדברים וחמירא סכנת' כי חרם נכנס ברמ"ח איברים ודידיה עביד רחמנא ליצלן. צא וראה מה שכתוב מהריב"ל בח"א הנ"ל בסוף התשו' אפי' בספק ספיקא דחרם כתב רחמנא ליצלן מספיקות כאלו הגם שיש לחלק בנדון ההוא כמ"ש מ"מ פירוקא לסכנתא ע"כ דעתי לעת מצוא ימציא הבעל את עצמו ויושיט ראשו וירכין לפשרה ישרה ואלו הי' ב"ד עומדים לפני כבר עשיתי פשר דבר ולא חצי דבר אפי' שלא מרצון הצדדים ואיש על מקומו יבא בשלום ושלום על דייני ישראל גרשון אשנזי: שאלה קד ילמדנו רבינו העני שעומד בחוץ בכרמלית ובעל הבית בפנינו בר"ה אי שרי ליה לכתחילה לפשוט ידו לפנים ויטול בעל הבית מתוכו או איפכא כי מה שאמרינן בריש שבת העני פשט ידו לפנים ונטל ב"ה מתוכו פטור אבל אסור היינו דוקא בר"ה אבל בכרמלית שרי אפי' לכתחלה או דלמא לא שנא תשובה הנה לפע"ד הקלוש' היה נראה להתיר אפי' לכתחלה מהא דאיתא בפ"ק דשבת דף י"א ובפ"ב דעירובין דף כ"ט אמתניתן לא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה כו' אבעיא להו כרמלית מה אביי אמר היא היא רבא אמר היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה ופסקו כל הפוסקים הלכתא כרבא הרי קמן שאין גוזרין גזירה לגזירה באיסורא שבת ה"ה נמי בנ"ד הוה גזירה לגזירה כי מה שאסור לעני לפשטו ידו לפנים ע"מ שיטול בע"ה מתוכו אינו אלא מדבריהם כי מה"ת אינו אסור אלא בעשות' כול' ולא מקצת' וכרלמית הוה מדבריהם א"כ אי אסרינן לעני לפשוט ידו לפני' וליטול ב"ה מתוכו אפי' בכרמלית ה"ל גזירה לגזירה לכן נראה שהוא מותר אפי' לכתחלה ואין לחלק ולומר לאו בכל השבותים אמרינן כן אלא דוקא כגון זו שיוכל לעמוד בר"ה וישתה בכרמלית או להיפוך משום שלא בנקל יוכל לבא לידי אסור דאורייתא משא"כ בנ"ד שבנקל יוכל לבא לידי אסור דאורייתא בזה גזרו גזירה לגזירה וראיה לחלוק זה ממה דאיתא בפ' בכל מערבין דף ל"ג אמתני' נתנו באילן למעלה מי' טפחים אין ערובו ערוב שאוקמי למתני' באילן הנוטה חוץ לארבע אמות כו' ומקשינן והא אי בעי מייתי לה דרך עליו ומשנינן כשרבי' מכתפים עליו כו' והקשו בתוספת בד"ה והא אי בעי כו' וז"ל אך קשה אכתי משכחת לה דאינו חייב כגון שזה עוקר וזה מניח כו' ותירצו כיון דבקל