עבודת הגרשוני קיא

ע"י ששים זהו משנ"ל לדעת הטור ולדעת הרא"ש ואין להקשות א"כ למה ליה להרא"ש למידק שרבא אוסר בכל שהוא מדסתמא קאמר ולא קא יהיב שיעורא ש"מ בכ"ש קאמר הא מוכח בראי' ברורה שרבא בכ"ש קאמר דאלת"ה שבזמנו אינו אוסר אלא בששים א"כ שלא בזמנו מותר הוא מותר לגמרי אפי' באכילה ולפי דבריו פירוש שלא בזמנו הוא בין משש ולמעלה בין לאחר פסח ומשש ולמעלה א"א לומר מותר ממש אלא ע"כ לומר מה שאוסר בזמנו הוא בכ"ש ושלא בזמנו מותר היינו כ"ש אבל לעולם ס' צריך די"ל לעול' הו"א לעול' לא אוסר רבא אלא בנ"ט ומה שהתיר שלא בזמנו התיר לגמרי וא"ת הלא אפי' ר"ש מודה שמשש ולמעלה אסור באכיל'עד ס' ומו' ולמעל' מיקרי בזמנו כמ"ש הר"ן אע"פ שאין הל' שלא בזמנו ובזמנו משמע כן ולפיכך דייק הרא"ש מדלא קיהיב רבא שיעורא וא"כ הוא אתיא כפשוטא דשלא בזמנו כולל הכל בין משש ולמעלה בין לאחר פסח ודעת הרמב"ם משמע נמי שאוסר בכל שהוא משש שעות ולמעלה שהרי הרמב"ם כתב הטעם שחמץ בפסח אוסר במשהו משום דהוה דבר שיש לו מתירין וא"כ הוא ל"ש בתוך הפסח ל"ש משש שעות ולמעל' וכ"כ ה"ה בשם י"א. בפ"א מהל' חמץ ומצה דלטעם זה אפי' משש שעות ולמעלה אסור בכ"ש ואף אם נאמר שאין זו ראיה דיש לומר דל"ד טעמו של הרמב"ם הוא משום דבר שיש לו מתירין שהרי אוסר אפי' בשאינו מינו ודשל"מ אינו אוסר אלא במינו וכתב הרמב"ם בעצמו טעמו של דבר משום חומרא דכל מחמצת גו' והא דכתב משום דהוה דשל"מ אינו אלא סניף לחומרא דכל מחמצת גו' וכן משמע מכ"מ שכתב ליישב קושי' הר"ן בפ"א מה' חמץ ומצה ע"ש מ"מ נ"ל טעם אחר שהרמב"ם ס"ל שחמץ משש ולמעלה אסור במשהו שהלא כבר כתבנו למעלה שלדברי הרא"ש מוכרחים אנו לומר מ"ש רבא חמץ שלא בזמנו כולל בין משש ולמעלה בין לאחר פסח וזהו הטעם של הטור שכתב שלאחר הפסח צריך ס' לבטלו אבל מתוך דברי הרמב"ם משמע שמותר אפי' בלא ששים ומ"ש רבא שלא בזמנו מותר לגמרי קאמר וא"כ איך אפשר לומר שמשש שעו' ולמעלה אין צריך ששים הלא מוכח שאפי' ר"ש מודה שאסור באכילה משש שעות ולמעלה וממילא שאוסר עד ס' אלא עכ"ל שהרמ"בם ס"ל כמ"ש הר"ן שלא בזמנו אינו כולל כ"א לאחר הפסח ולא משש ולמעלה אלא משש ולמעלה בזמנו מיקרי א"כ מוכח שס"ל שמשש שעות ולמעלה אוסר במשהו כבתוך הפסח ממש הרי לפנינו לדעת הר"אש חמץ משש שעו' ולמעלה אינו אוסר אלא בנותן טעם ולדברי הר"ן מפורש שאוסר במשהו וגם מדברי הרמ"בם משמע שס"ל שאוסר במשהו וא"כ אי ס"ל להרש"בא כהר"אש בזה א"כ ה"ה נמי שאינו אוסר חד בתרי ביבש לאחר שש ואי ס"ל כהר"ן והרמב"ם שאוסר במשהו ה"ה שאוסר חד בתרי ביבש כי זה בזה תלי' וצ"ע נ"ל גרשון אשכנזי: שאלה ק' אהו' ידידי תלמידי האלוף התורני התלמודי המופלא והמופלג כל סתום מלבן כשלג כמה"רר משה סג"ל נר"ו אין הזמן מסכים עמדי לטייל עמו בארוכות ואפי' בקצרות אין פנאי רק באשר שדבריו דברי דודי' חביבי' עלי ביותר אמרתי אפנה ואשנה וארוץ להשיב למכ"ת מפני הכבוד על שאלתו שאלת חכם מה דעתי בענין הא דק"ל בע"א פוטר הנתבע משבועה וזה נלמד מק"ו וע"א המחייבו שבועה וז"ל מכ"ת ויש לשאול אם אחר ימים רבים שכבר פטרו הב"ד את הנתבע משבועה ע"פ עד המסייעו חזר התובע ותפס שלא בעדים משל הנתבע אם יש לומר כמו שאם הנתבע נשבע ואח"כ תפס התובע משלו שלא בעדים שישבע התובע כמבואר הכל בסי' פ"ז רק שמה ישבע התובע היסת וכאן ישבע התובע שד"א נגד העד שהביא הנתבע בראשונה או מאחר דעד המסייע שפוטר נלמד מק"ו מע"א המחייב שהיא א' מי"ג מדות ועד המחייב הוא מפורש. ע"כ נאמר כל מקום שהאמינה התורה עד א' הרי הוא כשנים כמבואר זה בכמה מקומות והכי ק"ל אפי' גבי אסור א"א בא"ע סי' י"ז כו' כמו שכתב ה"ריף בפ' החולץ גבי עדות קרוב ואשה לגלו' על היבם ויבמה שהן הנה כו' עכ"ל מכ"ת: תשובה הנה במה דסיים מכ"ת אפתח מה שמביא מכ"ת ראיה שבכל מקום שהאמינה התורה לע"א הרי הוא כב' מן מה דאית' בא"ע סי' י"ז גבי א"א במחילה לא דקדק מכ"ת יפה דהתם הוה טעמא משום עגונא הקילו גם משום חומרא שהחמירו עליה בסופ' הקילו עליה בתחלה וזה מבואר גם מ"ש מכ"ת ממה שכתב הרי"ף גבי עדות קרוב ואשה לגלות על היבם כו' התם נמי טעמא אחרינא אית ביה משום דהוה מילת' דעבידי לאגלויי ומכ"ת שהוא בעל נפש יעיין בריב"ש סי' קנ"ה וקפ"א כי הוא מברר דברים הללו כשמלה וע"ד מ"ש מכ"ת או מאחר דעד המסייע שפוטר נלמד מק"ו מע"א המחייב שהוא א' מי"ג מידות אהו' ידידי ידוע תדע שאין זה מוסכם וברור כ"כ שעונשי' ממון מן הדין ועיין בס' כריתות בבתי מידות ק"ו דף ה' ע"ב ובתוס' בפ"ק דב"ק ונניח מפרטי הדברים ונבוא לעיקרא דדינא נלע"ד שיוכל התובע לחזור ולתפו' משל הנתבע וישבע להכחיש העד ואין שייך כאן כלל כיון שהאמינ' התורה וכו' כי מעולם לא האמינה התורה לעד א' כי אם לפטרו מן השבועה אבל לא לפטרו ממון ודבר זה מוכרע מכמה מקומות בפוסקים רק אין הזמן מסכים להאריך רק אנקוט בידי א' והוא לע"ד ראי' שאין עליו תשובה ממ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ בפלפולא אם ע"א פוטר משבועה אם לאו וז"ל ויש מקשים הבל מהא דאמר לקמן שומר שמסר לשומר חייב דא"ל את מהימנת לי' כו' ואמאי חייב יפטרנו השומר השני בעדותו משבועתו כו' ולא קשה הוא דמאי חיובא דראשון בשביל דאין יוכל לישבע כו' ונתחייב לו הראשון ממון ואין ע"א פוטר מחיוב ממון עכ"ל (ועיין בת"ה סי' של"ד ותמצא פירושו) ונלע"ד שנ"ד כ"ש וק"ו הוא אם אין ע"א נאמן לפטור ממון שהוא מוחזק בו מכ"ש שאין ע"א נאמן לחייב ממון ולהוציא מן המוחזק וק"ל אעפ"י שיש לחלק קצת ולומר שאני התם שלפי האמת השומר הראשון לא יוכל לפטור את עצמו בשבועה ע"כ אם יפטרנו העד יפטרנו מממון ואין ע"א פוטר מממון משא"כ בנ"ד שמתחלה הי' הנתבע יכול לפטור את עצמו בשבועה והעד יפטרו משבועה כי ס"ס אם נאמר בנ"ד דלא מהניא תפיסת התובע הרי ע"א פוטר את הנתבע מממון וק"ל ונלע"ד להביא ראי' לדברי הרא"ש (אעפ"י שאיננו צריך לדידי) מהא דאית' בפ' שבועות העדות דף קל"ב ע"ב הכל מודי' כשכנגדו חשוד על השבועה כו' אלא כגון ששניהם חשודים דאמר מר חזרה שבועה למחויוב לה ומתוך שיל"מ כו' ע"ש ויעיין בתוס' שם וקשה אי איתא שע"א פטור במקום שאמרינן משיל"מ הל"ל הכל מודים באומר חמשין ידענא וחמשי' ל"י וע"א א"ל ידענא דלא חייבת ליה רק חמשין והלוה השביע לאותו העד שיבא ויעיד לו ולא הגיד הכל מודים דהוא חייב שהרי אם הגיד היה פטרו מממון אלא ודאי ע"א איננו פוטר ממון בשום ענין ודוק והוא ברור גרשון אשכנזי ובאשר שמהר"ר משה הנ"ל כתב לי שנית על דברי כמבואר בכתבי בכן השבתי לו שנית וזהו: שאלה קא ברך לקחתי וברך אשיב לשואל כענין ומשיב דברים נכוחים. ערבים כעולות מחים ה"ה אהו' ידידי האלוף התורני התלמודי הרבני עסיס רמוני עדני עצני כמה"רר משה סג"ל נר"ו ולכל אל"ש עד בלי ירח אהו' ידידי אין אתי לחדש דבר מעתה רק לבשר שלום ולגלות את אזניו שג"י האירו אל מול עבר פני ותוכן דבריו הם לעשו' סינגורי' לדבריו הראשוני' וקטריגי' לדברי אשר השבתי למכ"ת: תשובה אני המזכה מזכי במקומי ואומר שהדין עם התופס וראייתי ראי' נכונה מן מ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ והת"ה מביאו בס"ס של"ד ומ"ש מכ"ת לסתור ראייתי והקשה לשאול וז"ל בקצרה א"כ גבי נסכא דר"א דמכח העדאו' ע"א נעש' זה האומר שלי חטפתי מחויב שבועה ואי"ל ומשלם כו' אני אומר במחיל' גם בזה לא דקדק מכ"ת כי מה ענין מתוך כו' לנ"ד כי מתוך כו' דאוריית' הוא כדילפינן בפ' כל הנשבעי' מן שבועת ה' וגו' משא"כ בנ"ד וק"ל ומ"ש לחלק בין היכא שהעד בא לפטרו מממון ובין אם בא לפטרו משבועה ואח"כ מסתעף ממנו פטור ממון ודאי חלוק זה אמת ומוכרח הוא אמנם מ"ש שבנ"ד ג"כ כיון שאין העד בא לפטרו מממון רק משבועה ומסתעף מזה דע"י שנאמר כ"מ שהאמינה כו' לא יועיל לו תפיסה להתובע אח"כ זה לא מקרי קם לממון עד כאן לשונו ז"א כלל כי לא מצינו בכל התורה שהאמינה התורה לע"א לענין ממון (ודלא כמ"ש מכ"ת שכל התלמוד והפוסקים מלאים מזה) כלל כי אם לענין מתוך כו' או לענין לפטרו משבועה ומסתעף מזה פטור ממון באלו דברים שייך שפיר שמסתעף בזה פיטור או חיוב ממון ממילא דכיון שע"א מחייבו שבועה ונאמן הוא ממילא א"א לו להיפטר אלא בשבועה ואם אינו נשבע או א"י לישבע ממילא צריך לשלם וכן בנדון של הגהו' מיימוני שהביא בש"ע לענין הפוך שבועה כיון שע"א מסייעו ופטרו ממילא נתחייב זה ממון וק"ל וכן לענין פטור משבועה אם הוא פטור משבועה ממילא אין כאן חיוב ממון אבל בנ"ד אע"פ שהוא נאמן כשנים לענין פיטור שבועה מ"מ לא יסתעף מזה שיהא הע"א נאמן להוציא ממון מן התופס וק"ל ומ"ש מכ"ת וז"ל ראשי' מ"ש אדוני שלא דקדקתי יפה במה שהבאתי ראי' מעדות אשה כו' דהתם משום עיגוני הקילו ומשום חומרא כו' ולא לענין ממון וודאי לא כ"כ אדוני למסקנ' כו' עכ"ל ואני אומר שכ"כ למסקנא ומ"ש מכ"ת ז"ל גם הפוסקי' קדמאי ובתראי מלא מזה שגם לענין ממון אמרינן הכי כו' ע"כ כבר כתבתי שז"א שלעולם לא מצינו שהאמינה התורה לע"א לענין ממון כ"א האמינו לשבועה ואם אי"ל מחויב לשלם ממילא ומ"ש לעשות סניגורי' לראייתו שהביא מדברי הרי"ף פ' החולץ במחילה מכבודו סבר היית להינצל מתפיסתי ונפלת ברבבן שפירשת דברי הרי"ף בדברים בדויים שלא עלו על לבו ולא על לב שום מעיין. ומ"ש מעלות כ"ת וז"ל מכל מקום צדקתי בדברי דהא מבואר בדברי הריב"ש כו' דלא מהניא לענין ממונא אלא בדבר שהוא מפורסם ובידינו לגלותו ואפ"ה כתב הרי"ף שם כיון דאתחזק להאי סהדא מפומא דהאי קרוב כו' עכ"ל מכ"ת ותמהני ואמינ' כד ניים ושכב מר כתב להאי מילתא דלאו מילתא היא הלא להדי' כתב הריב"ש שם וז"ל וכן זה אחיו של פלוני וזה יבמתו