עבודת הגרשוני קי

אך את זה ראיתי בתשוב' מהרר"מ שכתב בתשוב' הנ"ל וז"ל אע"גב דאין לנו ראי' ברורה מן הגמרא שנקיל בעדות אשה לתרץ דברי העדים שנראין כמכחישין זא"ז כו' ולעד"נ להביא ראיה ברורה מן הש"ס פי"ב דיבמות שמתרצין דברי העדים שלא יכחישו זה את זה מהא דאמרינן התם אליבא דר"י דאמר הרגנוהו נאמן הרגתיו אינו נאמן משום כשאמר הרגנוהו אנו מפרשים דבריו מ"ש הרגנוהו ר"ל הייתי עם הורגיו כדי שלא ישווי' נפשי' רשע אע"פ שלא פלגינן דיבוריה. כמשמעות דברי הגמ' והתוספות שם וא"כ לפי דברי רבא שאמר פלגינן דיבוריה כשאמר הרגתיו מכ"ש כשאנו יכולין לפרש דברי העד שלא יכחיש דברי עצמו שיש לנו לתרץ דיבוריה. וזה נ"ל ברור ואין לחלק ולומר דוקא דברי העד עצמו מתרצין דבריו שלא יכחישו את עצמו אבל לא בשני עדים דכ"ש הוא אם מתרצין דברי העד עצמו מכ"ש שמתרצין דברי ב' עדים שלא יהיו מוכחשי' כמ"ש שם מהרר"ם בתשו' הנ"ל ע"ש שהאריך. עוד היה מקום להאריך לברר וללבן שאין לפקפק שום פקפוק בדברי העדים במ"ש שהכירו אותו ע"י פרצופו וזקנו רק לקצר אני צריך כללא דמלתא שנלע"ד שהאשה הנ"ל מותרת לכל אדם על פי עדותן של העדים הנ"ל שהכירו אותו בפרצוף פנים ובזקנו. גם היו סימני בגדים וסימנים בגופו ואי דרי מר בהדי דרינא לשריי' ההיא איתתא להתנסבא לכל גבר כו' ואם ירצה מכ"ת עוד מ"צ שיסכים לדברים טוב יותר כדי דנמטי' לי' שיבא מכשורא והחוט המשולש לא במהרה ינתק כן נראה לי גרשון אשכנזי: שאלה צח בליל הושענא רבה בשעה שאנו עסוקים בבדי ערבה מלא חפניא דטובא לגברי רבה, ה"ה האלוף התורני הרב המופלא והמופלג. כל סתום ונעלם מברר ומלבן כשלג נ"י ע"ה פ"ה כמהר"ר איצק נר"ו ר"מ ואב"ד יצ"ו אהו' ידידי לא לחדש דבר מעתה באתי. כי הציר בשעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן בא אלי ועומד עלי לדחקי באמרו כלה מעשיך כי נחוץ הוא לדרכו ע"פ דבורו של מכ"ת ע"כ יהיו דברי אלה מעטי' ובפרט שאנו טרודים באיזה תקונים המסוגלים ללילה הזה כידוע ליודעי חן והנה ע"ד המעשה שבא לידי מכ"ת בחבית של יין שהניח הישראל ביד העכו"ם עם משרתו והודיע לנכרי שהוא מפליג גם מסר לו שמירת היין כמשמעות לשונו: תשובה הנה לכאורה נראה שהיין אסור בשתייה ואין לי להאריך בזה מאפס הפנאי. ומה גם ראיתי בכתבי יקרו שצידד להחמיר ע"פ ספרים וסופרים משום דסתימת מגופת העץ. אע"פ שמהדק טובא שא"א לפתחו כי אם ע"י טירחא מרובה' מ"מ לא יחשב לחותם א' הן אמת שכן משמע קצת מלשון בעל משאת בנימן בסוף סי' כ"ט וכן בספר ט"ז אבל אני לא כן שמעתי וקבלתי כי הכל תלוי בטירחא כי לא טרח ומזייף וכן פרש"י להדיא בפ' השוכר דף ס"ט ע"ב ד"ה והשתא כו' אע"פ שיש לדחות ולפרש דברי רש"י שתרתי בעינן טירחא וזיוף אבל במגופה של עץ אע"פ שיש בו טירחא לא מיחשב לזיוף כל כך מ"מ נראה לע"ד שהכל תלוי בהטירחה ואם המגופ' א"א לפתחו כי אם ע"י טירחא מרובה כאשר הוא רגיל להדקו יפה יפה כשמוליכין יין ישן שאינו תוסס מקרי חותם א' דלא גרע ממ"ש בפ' א"מ דף ל"א דיקולא ומיהדק הוה חותם בתוך חותם ופירש הטור בסי' ק"ל ומהדקו בענין שיש טורח להסירו הוה חותם בתוך חותם הרי קמן שכפיית הכלי ע"ג החבית בענין שיש בו טורח להסירו חשוב חותם א' ואין לחלק ולומר דוקא כשיש עוד חותם א' יחשב כלי זה לחותם א' אבל כשאין כאן אלא כפיי' כלי זה לא יחשב לחותם כלל ודמיא למפתח וחותם שהמפתח עם חותם א' יחשב לשני ח' אבל מפתח לחוד לא יחשב לחותם א' לענין דברים המותרים בחותם. כי באמת גם המפתח וחותם פסק מו"ח בב"ח בסימן ק"ל ס"ה דמפתח לחוד חשיב חותם א' וכ"פ הט"ז בסי' קי"ח ס"א א"כ אף אנו נאמר כיון שהכפיית הכלי עם חותם אחד יחשב לחותם ת"ח ה"ה כפיית הכלי המהודק היטיב לחוד יחשב לחותם אחד ואם כן הוא שכפיית כלי המהודק יפה יחשב לחותם אחד ה"ה וכ"ש הוא פקק של עץ המהודק כל כך עד שא"א להוציאו כי אם ע"י הטירחא מרובה שיחשב לחותם א' כנלע"ד ואפשר שבעל מ"ב והט"ז שהצריכו טיחה בטיט היינו אם אין הברזא מוהדק יפה כל כך וכ"כ בדרישה אבל אין להכשיר היין מהא דכתב הרשב"א ורשב"ם בשם רש"י והטור מביאם בס"ט סי' קכ"ט וז"ל אפי' הודיעו שהוא מפליג אם החבית פקוקה והוא בזמן שיש הרבה עוברי דרכי' כו' הרי משמע במקום שיש עוברי דרכים רבים אפי' הם גוי' לא חיישינן משום שהגוי מרתת ולפי משמעות לשון השאל'היתה העגלה במקו' שרבים עוברי' דרך שם כדרך הרבים שערלים ונימולים רגילים לעבור שם ויש לנו לומ' שהגוי מרתת זה אינו כיון דהוי בהדיה עוד א' איכא למיחש שא' מהם ישמור הדרך וא' יזייף כמ"ש הרשב"א בעצמו גבי דרך עקלתון. חדא ועוד קאמינא שנלע"ד להתיר היין הזה משום דליכא למיחוש למידי כי אם שהגוי שתה מן היין דרך קנה חלול כדרך שותי יין מן החבית כי ליכא למיחש שמא שתה דרך מינקת שקורין היבר כי אין זה שכיח בשדה. ואף במקום שיש לחוש ששתה ע"י היבר הארכתי בתשו' א' להתיר במקום שיש עוד צדדים להתיר (והגאון מו"ח הסכים עמי) וא"כ הוא שאין לחוש כי אם לקנה חלול יש להתירו במקום הפסד כמ"ש להדיא בתשו' מהרי"ל יע"ש מכ"ת אם יש אותו התשו' בידו והט"ז מביאה בסי' קכ"ד ס"ק ל"ב וגם הוא מסכים להתיר. מכל הלין טעמא נלע"ד להתיר היין דהוה ס"ס דלמא לא שתה כלל את"ל שתה מן היין דלמא לא שתה בענין שהוא אוסר היין אע"פי שאין הס"ס מתהפך מ"מ בנ"ד המיקל לא הפסיד. ע"כ אם דעת מכ"ת מסכמת להתיר היין הנ"ל אני מסכים עמו ומני ומיני' תסתיי' שמעתתא כ"ד גרשון אשכנזי: שאלה צט לענין חתיכה א' של חמץ שנתערב' בשתי חתיכות מצה יבש ביבש בי"ד לאחר שש צ"ע מה דינו אי אמרינן חד בתרי בטל כבשארי איסורין או לא ועתה יורינו מורינו דעתו הרמה: תשובה פשיטא לדברי הרא"ש וסייעתו שסוברין שאפי' בתוך הפסח חד בתרי בטל יבש ביבש דאין חלוק בין חמץ לשארי איסורין אלא כל היכא שבשארי איסורין אמרינן בכדי נתינת טעם אסרינן בחמץ בפסח במשהו אבל יבש ביבש דבשארי איסורין חד בתרי בטל ה"ה גבי חמץ בפסח כ"ש בי"ד לאחר שש דליכא עונש כרת בחמץ בעין דחד בתרי בטל אבל לדעת הרשב"א וסיעתו שסוברין שחמץ בפסח חד בתרי לא בטיל אפי' יבש ביבש יש לדקדק אם דוקא בתוך הפסח הוא דאיכא דינא הכי משום דחמירא או אפי' בי"ד משש ולמעל' ונראה פשוט דהאי דינא תליא באידך דינא אם חמץ משש שעות ולמעלה אוסר במשהו או בששי' כשארי איסורים דהא הרשב"א כתב בת"ה הארוך בית ד' שער א' דף ק"ז ע"ב וז"ל ולפי הטעם הזה שכתבתי מסתברא לי דלא אמרו אלא באיסורין שהלכו בהם אחר ששי' לפי שלא אסרו אלא בכדי נתינת טעם וכשהוא יבש ביבש אפשר לומר שאין כאן טעם כמ"ש אבל בכל איסורין שהחמירו בהן לאסור אותן למעלה מכדי נתינת טעם ל"ש בלול כו' הילכך חמץ בפסח כיון שהחמירו עליו לאסור במשהו אם נתערב יבש ביבש הכל אסור כו' עכ"ל משמע בהדיא דטעמו של הרשב"א הוא שאוסר יבש ביבש חד בתרי בחמץ בפסח משום שאיסור חמץ הוא במשהו ע"כ צריכין אנו לבאר דין חמץ משש שעות ולמעלה אם הוא במשהו או אם הוא בנ"ט ודאי לא נפלא' הוא ממני מה שכתב הרא"ש בפ' כ"ש וז"ל וחמץ משש שעות ולמעל' אע"פ שלוקין עליו כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורים ובטל בששים עכ"ל אבל לפע"ד דעת פוסקים אחרים אינו כן כי הר"ן כתב על מ"ש רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור כו' והאי בזמנו דקאמר רבא התם היינו משש שעות ולמעלה עד לאחר הפסח דליכא למימר דבזמנו לא מיקרי אלא בתוך הפסח אבל לפני הפסח ולאחר הפסח שלא בזמנו מיקרי דהיכא לימא רבא שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש דהא בגמרא מוכח דר"ש מודה נמי שמיתסר באכילה כיון דאמר רחמנא תשביתו וכיון דמתסר א"א שלא יאסר בנותן טעם הילכך ע"כ משש שעות ולמעלה עד לאחר הפסח בזמנו מיקרי עכ"ל וא"כ הוא שמוכח מה שאמר רבא חמץ בזמנו הוא נמי משש שעות ולמעל' ורבא סתמא אסור קאמר משמע בכ"ש כדמוכח הרי"ף והרא"ש הרי לפניך דעת הר"ן שאוסר משש ולמעלה אפילו בכ"ש ובאמת לפי הנראה ראיה אלימתא היא וקשה על הרא"ש שכתב שמשש שעות ולמעלה אינו אוסר בכל שהוא אכן נראה לי ליישב כי הרא"ש סבירא ליה לעולם בין לפני הפסח משש ולמעלה בין לאחר הפסח מיקרי שלא בזמנו ומה שהקשה הר"ן הלא ר"ש מודה שמשש שעות ולמעלה הוא אסור באכילה וכן כתב הרא"ש בעצמו א"כ היכא אפשר שלא בזמנו מותר לא קשיא ולא מידי כי מ"ש רבא מותר לאו למימרא מותר ממש אלא מותר לאפוקי שיהא אסור במשהו אלא בששים וע"כ גם לדברי הר"ן לאו מותר ממש הוא שהרי הוא עצמו כתב אבל על ידי תערובת לא קניס פי' בין שנתערב קודם פסח בין שנתערב לאחר פסח כו' ואפשר שאם נתערב אחר הפסח אפי' מיותר מכדי שיעור אפ"ה מותר ובלבד שירבה ההיתר עכ"ל משמע שאפי' אם נתערב אחר הפסח אינו מותר בעינו עד שירבה ההיתר על האיסור והיכא קאמר רבא שלא בזמנו מותר אלא עכ"ל ל"ד מותר ממש הה"נ להרא"ש ז"ל דס"ל אפי' משש שעות ולמעל' נמי שלא בזמנו מיקרי והא דקאמ' מותר לאו מותר ממש הוא אלא שאינו אוסר בכ"ש ולעד"נ שזו היא דעת הטור שכתב ולאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו בטל בששים עכ"ל וקשה מנא ליה הא דצריך ששים דלמא לא קניס ר"ש ע"י תערובות לגמרי ומותר אפי' בעינו או לכל היותר על ידי ריבה היתר כדעת הר"ן אבל לפי דברינו א"ש דהטור ס"ל מ"ש רבא שלא בזמנו כולל בין משש שעות ולמעלה בין לאחר הפסח ולשניהם כא' כלל באמרו מותר וע"כ מותר שמשש שעות ולמעלה היא מותר ע"י ששים ה"ה נמי שלא בזמנו לאחר פסח הוא שמותר